הבלוג של אבו אלמוג

פוסט קודם בבלוג הזה עסק ב"הישרדות: הפיליפינים". הפוסט הזה זכה ל-80 צפיות, שזה בערך פי עשר מהממוצע היומי. אכן נושא מעניין, אם כי אני סבור ש"הישרדות הפיליפינים" האמיתית תגיע כשהאנשים הלא נכונים יפנימו את דברי שר הפנים שלנו שסימן את העובדים הזרים כנשאי מחלות, כך שכל אדם חפץ חיים הנתקל בעובד זר, לא נותר לו אלא לחצות לצד השני של הרחוב, או להרים טלפון ליחידת "עוז". אבל נניח לאלי ישי. בקיצור, הפוסט הזה הולך לעסוק בג'ון רולס וביירגן הברמס, וייתכן שאזכיר אף את שמו של ז'יז'ק, ומכאן שאני בספק אם יש מי שיסיים את קריאתו עד תומו. משורה זו ואילך אני כותב את הפוסט לעצמי. אני מזמין את מי שיתגבר על המשפטים הארוכים והמשעממים הצפויים לנו, בעלי התחביר המאותגר, ועמוסי הז'רגון הפילוסופי המזוייף (בכל מה שקשור בפילוסופיה אני כמעט אוטודידקט), כמו גם הערות לא ענייניות בתוך מרכאות, להשאיר תגובה קצרה בדף - הייתי וקראתי. אני די בטוח שלא אראה תגובות.

בעוד מספר ימים ימלאו שבע שנים למותו של ג'ון רולס, האל הטוב ינצרנו בכנפיו. ברולס נתקלתי לראשונה בשנת 1992. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן לקחתי קורס בשם "זכויות – ניתוח חברתי ופוליטי". את הקורס העביר מרצה חייכן ומתולתל שעורר אצלי סימפטיה מיידית, בשם יוסי דהאן. הוא הגיע מחוץ לפקולטה למשפטים, וסגנון הדיבור והחשיבה שלו היה שונה מהסגנון ששקדו כל כך להעניק לנו בשלוש השנים שקדמו לקורס. הוא הפגיש אותי עם רולס. רולס נראה לי, בתמימות הנעורים (אך זה מלאו לי עשרים וארבע שנים!) כברנש סימפטי ובלתי מזיק, שהרעיון שלו על "מסך הבערות" נראה כמו טריק מחשבתי נחמד. משהו שמעבירים בתנועת הנוער.

כך ביליתי לי מספר שנים, ובגיל די מאוחר התחלתי את התואר השני שלי, ושוב נתקלתי ברולס. בגילי המתקדם (הייתי בן שלושים ושבע, כאשר התחלתי את התואר. על פי התכנית, אהיה בן ארבעים ושבע כשאסיים אותו), צברתי כבר קילומטרז' די רציני בכל מה שהוא "פוסט", ואת מקום ההערכה הילדותית תפסה ספקנות בריאה. סבתא שלי לימדה אותי להיזהר מאנשים שמכתירים אותם בתארים. וכאשר גיליתי כי רולס מוכתר בתואר "מורה צדק", רשמתי לעצמי להיזהר. היה מרחק די משמעותי בין מה שלמדתי והבנתי מרולס, לבין ה"צדק" כפי שאני מכיר אותו.

לקצר סיפור ארוך, במהלך הלימודים פיתחתי כלפי מורה הצדק טינה של ממש, שאותה אפרוס כאן. לא בארכנות. עדיין אני דבק בפיקציה לפיה יש עוד מישהו חוץ ממני שקורא את המילים האלו. בכל אופן – אחרי "תיאוריה של צדק" המופתי, הגיע "ליברליזם פוליטי" המופתי פחות. לטעמי. כמובן שקטונתי וכו'. מה שהוא בעצם אומר שם זה בקיצור שכל הנמקה פוליטית במרחב הציבורי יכולה להתייחס אך ורק למה שהוא "פוליטי", דהיינו מתייחס בצורה זו או אחרת לדרך בה מנוהל השיח הציבורי, ולא למהות, עליה מדברת "דוקטרינה מקפת" (Comprehensive Doctrine). טוב. אם לא מדברים על שום דבר מהותי, מה נשאר? עקרונות הצדק, אותם מסיק רולס מהדיון מאחורי מסך הבערות המתרחש במצב המקורי. עקרונות אלו, אותם הגה רולס, הם עקרונות שאינם נשענים על דוקטרינה מקפת.

מהי דוקטרינה מקפת? למעשה כל ראיית עולם אידיאולוגית או דתית. מרקסיזם, איסלם פונדמנטליסטי, פאשיזם, ציונות, יהדות קונסרבטיבית, מצע תנועת קדימה. כל אלו אינם צריכים לבוא לידי ביטוי בשיח הציבורי. מותר לדבר עליהם רק אם הם מתאימים לנימוק העולה מאחד מ"עקרונות הצדק".

מה שהוא אומר בעצם זה שאסור להעלות לדיון הציבורי אידיאולוגיה כלשהי. אבל מה נותר לאחר פסילת כל האידיאולוגיות, והותרת "עקרונות הצדק"? מה שנותר הוא בדיוק האידיאולוגיה הליברלית בה אוחז רולס. זו מהווה דוקטרינה מקפת, שהיא היחידה הכשרה לדיון. מה שרולס אומר, בעצם, הוא שלא ניתן להעלות לדיון כל אידיאולוגיה פרט לזו שבה הוא דוגל. וכל זאת למה? מכיוון שדוקטרינה מקפת זו היא היחידה התואמת את עקרונות הצדק, אותם הגה רולס עצמו. ככה יצא. מקרה מצער.

סוג זה של חשיבה מעגלית מוכר, למשל, מהגותו של אהרון ברק, שהגה את הרעיון המבריק לפיו הכל שפיט, ומידת כל הדברים היא המשפט, ואת המשפט יש להותיר לידי הפרשנים, שהם במקרה, השופטים, וגדול השופטים הוא אני! ככה יצא.

העולם על פי רולס וברק הוא לא מקום ממש גרוע לחיות בו. האמת היא שלדעתי הוא עדיף על חלק ניכר מהאופציות. רולס יוצר מעין סוציאל דמוקרטיה ליברלית פושרת, סוג של קיינסיאניזם חיוור, לפלפי משהו. ברק תומך במדינת חוק ליברלית, (כמובן כל עוד הדבר אינו גולש לשטחים שם מותר הכל) שאף היא מקום די נעים וטוב, בנסיבות הנכונות. ובכל אופן, יש בכך משהו מקומם.

הברמס, למשל, שהיה בר פלוגתא לרולס, והאריך ימים ממנו (עד מאה ועשרים יירגן! אנחנו אוהבים אותך) אומר שהתהליך הליברלי של "דפוליטיזציה" הוביל לכך שאי השוויון אינו מרגש עוד איש. בטיעון מפוקפק למדי מנסה הברמס בשנים האחרונות (בשיתוף פעולה עם ידידו, יוזף רצינגר, המכונה בנדיקטוס השישה עשר) לקדם פרוייקט "פוסט חילוני" שיוציא את המודרניות מהמבוי הסתום בדרך של אוריינטציה דתית הנשענת על נקודת התייחסות טרנסנדטלית, וזאת בשל כך שנטישת הדת, השיח הדתי והערכים הדתיים שנשמרו אלפי שנים, מביאה לנטישת רגישויות, ניואנסים ואופני ביטוי שאין להם תחליף.

מפוקפק? שוב, קטונתי. כמי שסובל באופן יום יומי מהשיח הדתי והערכים הדתיים שנשמרו אלפי שנים (הן של דתי אני והן של הדתות שמסביבה, שמצאו דווקא את מקום מגורי כראוי למלחמת נצח דתית שלא תיגמר לעולם) אני יכול לראות את הדת בצורה פחות אוהדת, ולשמור לה מקום מרכזי פחות בשיח הציבורי. התיקון שלי להברמס (שוב, קטונתי, עפר לרגליו וגו'), הוא שבעצם, מותר לי להגיד מה שאני רוצה, ואף אחד לא יסתום לי את הפה ויקרא לזה "ליברליזם". אני רוצה לעמוד בכיכר העיר ולשיר "קום התנערה" (או "תחזקנה" או "שתי גדות לירדן", או סתם "זה אנחנו הצופים שבאנו" – כן, גם הצופים מחזיקים בדוקטרינה מקפת), מבלי שרולס יבוא ויגיד לי נו נו נו.

ז'יז'ק (הגענו אליו) כותב בערך על הדברים האלה ב"ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (רסלינג, 2002) הוא מצטט את צ'סטרטון, כשהוא כותב "לאחר שניטלה מהעולם האתיאיסטי-רדיקלי אסמכתא דתית כלשהי, נותר עולם זה אפור, עולם של עריצות ושל טרור בשם השוויוניות". נראה כי בהקשר זה השוויוניות אינה השוויוניות המהותית, הסוציאליסטית, או אפילו זו של ספר עמוס - "על מכרם בכסף צדיק ועני בעבור נעליים", אלא אותו שוויון פורמלי, מוכר, בפני החוק, לפיו גם אני וגם שרי אריסון נעמוד בצוותא למשפט אם ניתפס כשאנו עוברים ברמזור אדום.

טוב. זה הסוף של כתב האישום שלי נגד רולס. הברמס דווקא בסדר. בעמוד שלי בפייסבוק אני משויך לשלוש קבוצות. "בורדייה הוא אלוהים" (זה בשביל התזה. יש שם כמה חבר'ה שממש מכירים את בורדייה), "הברמס הוא הבחור מהשכונה שלי" (Habermas is my Homeboy), כי הוא ממש מתוק, הברמאמי כזה, ו"ירוקית". אבל זה רק בגלל שירוקית היא פחות או יותר ההמצאה הטכנולוגית הגדולה ביותר של מאה וחמישים השנים האחרונות. אחרי פצצת האטום והמכשיר הזה שמושך את השקיות בקופה בסופר ומשמיע את הסוישששש הנחמד.