הבלוג של אבו אלמוג

אתמול חתמתי שוב. על התנדבות לשנה נוספת של מילואים. בן 42. קצינת הקישור אמרה שהיא יכולה לשלוח אלי פטור או טופסי התנדבות. כמעט והתעלפתי במקום. פטור? אני? אבל... אני עוד צעיר! אני יכול! קחו אותי! בבקשה...

זו כבר הפעם השנייה שאני חותם. בשנים האחרונות זה לא נורא. שבוע שבועיים אימון פעם בשנה. מאז שאני במפקדה ולא בצוותים - צ'ופר למתנדבים - האימון הוא בדרך כלל של שרירי הלסת. הימים של לסחוב פק"לים על הגב נגמרו כשהגעתי לגיל 40. אני מקווה שאספיק לעשות קו אחרון עם הפלוגה לפני שגם טפסי שחרור לא יסכימו לשלוח לי.

למה אני חותם בעצם? ולמה אני כותב את הפוסט הזה? טל אמר שאת המשאית של המדליות שלחו לכיוון שלי, אבל היא נאבדה איפה שהוא בפרברי סח'נין, ולא הצליחה להגיע. ובאמת אני לא צריך את המדליות. יש הרבה שעושים הרבה יותר. התרומה שלי לפלוגה היא בערך כמו התרומה של הפלוגה לצה"ל. צריך את זה בעיקרון, אבל לא ברור בשביל מה.

זה גם לא הזכרון של אותו בוקר הרואי באמת שקראו לנו לחומת מגן והגענו בלי לחשוב הרבה. אני מקווה שהבוקר הזה לא יחזור. יש הרבה שהיו איתנו שם שעוד נמצאים בפלוגה. יש גם הרבה שעזבו.

זה פשוט שהפלוגה הזאת היא המקום האמיתי היחיד שנותר עוד במדינה הזאת. מקום שלא עושים חשבון כלכלי. שלא מסתכלים מי אתה ומה אתה וכמה אתה מרוויח לחודש. מקום שמקבלים אותך כמו שאתה, ומוציאים ממך כל מה שאתה יכול לתת. מקום של תרומה נטו. מקום שיש בו רק אנשים שאני אוהב. והרבה.

ובאמת, לחשוב בגיל 42 שלא תעשה יותר צבא, ולא תלבש את המדים, ושהכדור שירית באימון האחרון היה הכדור האחרון שירית בחיים שלך, ושלא תעמוד יותר בתור בחדר האוכל עם הצלחת הכחולה ביד, ולא תתעורר יותר בחמש בבוקר ותסתכל איך כולם ישנים באוהל... זה כבר חצי רגל בקבר. ואני לא מוכן לזה עדיין.

יונתן גפן כתב שהוא אוהב את הפלוגה ושונא את המדינה. אני אוהב את הפלוגה. עם המדינה יש לי חשבון לא פשוט. אבל אני כל כך אוהב את הפלוגה. והם - הם יצטרכו לסבול אותי עוד שנה. אם רק קצינת הקישור תעביר הפעם את הטפסים בזמן, ולא אצטרך להתחנן כמו בפעם הקודמת...