הבלוג של אבו אלמוג

השבוע פתחתי את הרדיו, ושמעתי את שולי רנד מתלונן על משהו או מטיף למשהו, ומיד העברתי תחנה. בהתחלה חשבתי שזה עניין של טעם, אבל אחר כך התחלתי לחשוב קצת הלאה יותר. אני באמת חושב שכמו שיש הפרדה של הדת מהמדינה צריך להפריד את הדת מהמוסיקה.

יש לזה חריג, כמובן. מוזיקה שנוצרה לצרכים דתיים מלכתחילה, יכולה להגיע לרמות מאוד גבוהות. כך "כל נדרי" או הקוראלים של באך הן יצירות ענק מוסיקליות. אבל מוסיקה שנוצרה מתוך התגלות דתית של חוזר בתשובה זה דבר מאוד מאוד מאוס. אני לא אנדוד רחוק, לזרם ה"כריסטיאן רוק" הנוראי (מספיק להגיד "אוואנסנס" וכבר חשים את הצורך לדפוק את הראש בקיר), או לנבור בקורותיו של בוב דילן שהתקופות האיומות בקריירה שלו היו תחת השפעתם של ישו מנצרת או מנחם מנדעל מקראון הייטס. מספיק לי העיון ברשימה הנוראית שהייתה במוסף התרבות לשבת של מעריב. לקרוא ולבכות.

אז מי היה שם? שלושה בנאים (אהוד, מאיר ואביתר), אתי אנקרי, ארקדי דוכין, עמיר בניון ואריאל זילבר. אז דבר ראשון אני נורא שמח בשבילם. חלק מהם שידרו בפרסונה האמנותית שלהם - כמובן שאיננו מכירים את אישיותם כאנשים פרטיים, ולא כיוצרים - מבנה אישיות מיוסר, ספקני, מתחבט, וטוב לראות שהם מצאו את התשובה, ושהשלימו עם עצמם ועם אלוהיהם, ושהם יודעים את התשובות לשאלות שהם עצמם סייעו לנסח בצורה כל כך יפה. חוץ מאולי זילבר שהתשובה שלו כוללת כל מיני אלמנטים מאוסים ודוחים כמו סימפטיה ליגאל עמיר או אנטיפטיה להומואים. זה באמת מקרה של בנאדם שנראה (חיצונית, לפחות) שהחזרה בתשובה לא עשתה לו טוב מי יודע מה, אבל לכל השאר - וואלה, אני שמח בשבילכם. קצת פחות שמח בשבילי. כי המוסיקה שלכם פחות טובה עכשיו. ואיבדתי אותכם בתור יוצרים.

מוסיקה דתית עוסקת בפירוש בנושא מאוד מצומצם של החוויה האנושית. אלוהים אמור להיות גדול ומקיף כל, אבל העיסוק בדת הוא כל כך מצומצם ומצמצם. אז מי שכתב פעם על המון המון דברים יפים בחוויה האנושית כמו אהבה, ויאוש ובדידות, ורצון להיות ביחד, והעיר הגדולה, וכל המגוון של הרגש האנושי, מצטמצם עכשיו במשהו שהוא מאוד מצומצם ומאוד ספציפי, ואלי הוא מאוד לא מדבר. זה לא רק הטקסטים, זה גם המוסיקה שנשמעת פתאום כאילו איבדה את ההשראה שלה, ופתאום היא נשמעת מלאכותית וחד גונית, והפסנתר הדוכיני שפעם היה כל כך חדשני ומלא רגש נשמע פתאום כמו מוסיקה לובי במלון זול באנטליה בדקות האלה שאתה מחכה שיתנו לך את החדר אחרי הטיסה, או כמו מנגינת המתנה כשאתה מחכה בקו הטלפוני לקבוע תור לרופא בקופת חולים.

אז מי ששר פעם את השורות המדהימות על הירקון שנשפך לים והזונות גם, מצטמצם היום בטקסטים רוחניים שכותב לו מיכאל לייטמן. לא ממש משורר, לטעמי. דוכין פורח ליד מיכה שיטרית. הייתי בהופעות של שיטרית. לבנאדם יש פחות מראה של כוכב רוק, ויותר של פקיד בבנק לאומי, דקה לפני שסוגרים את הבנק ויוצאים לארוחת צהריים. אבל יש לו כישרון אדיר, ביחד ולבד. והוא, לדעתי, היה הלנון של מקרתני / דוכין. אבל ליד לייטמן דוכין קצת נובל, וחבל. לדעתי, בשורה היחידה הזו על הירקון והזונות יש יותר חוויה אנושית מצומצמת ומרוכזת לתרכיז אחד כואב מאשר בכל הקורפוס היצירתי של דוכין, שלושת הבנאים, בניון, זילבר ואנקרי מאז שקרה ליצירה שלהם הדבר הנורא שקרה לה. אבל אני לא בא בטענות. מה שטוב להם טוב להם, ויש אנשים שאוהבים אותם גם ככה, ושיהיה להם לבריאות (אבל שלא ישנאו הומואים ולא יאהבו את יגאל עמיר) מה שכן, אני שונא שמטיפים לי.

מוזיקה לא צריכה להטיף. מוזיקה יכולה לסחוף. דילן (שוב דילן, מצטער) סחף אחריו המונים לשינוי חברתי, עם טקסטים בוטים, שחודרים לעצמות. אבל הוא אף פעם לא הטיף. המוסיקה של החוזרים בתשובה נשמעת לי תמיד כמו הטפה. אפילו כשהיא מתבססת על המקורות. אולי זה שולי רנד. אנ'לא יודע. אולי הוא זמר אדיר ובלוזיסט בנשמה. לי הוא נשמע תמיד כאילו הוא מתלונן או מטיף.

גם עליו די חבל לי, האמת. הוא אחראי לתפקיד הגברי הכי גדול לדעתי בקולנוע הישראלי. הבלש ב"חיים על פי אגפא". תפקיד מאוד ייחודי. לא מגיע מהמקומות המצ'ואיסטים של הצבא, ולא מהמקומות הנמוכים של העדתיות, ולא מהמקומות הכועסים של האינתיפדות למיניהן. פשוט גבר שפוגע באחרים, ונפגע בעצמו ובסוף מת בעיר הגדולה. אבל אחר כך הוא גילה את אלוהים, וכאמור אני מאוד שמח בשבילו, אבל הקולנוע הישראלי איבד שחקן די גדול. אני יודע שהוא ממשיך לשחק וליצור. אבל אני לא חושב שמיצירה שמקבלת אישור מרבנים יכול לצאת משהו אמיתי. אמירה אומנותית תחת השגחת כשרות מאבדת משהו מהפוטנציאל שלה. על אמן אמיתי אין מורא פרט למורא המוזה.

ויש בזה גם משהו לא הוגן ולא מאוזן. הרדיו החילוני שלנו משמיע לנו טקסטים שמהווים לפעמים פשוט הטפה לחזרה בתשובה (כן, ספציפית "שער הדמעות" של לייטמן / דוכין / ראנד), ולפעמים מספרים במילים של הכותב, או של יהודה הלוי או של שיר השירים כמה טוב ויפה בעולם המואר והחדש והנחמד שמצאו הבנאים ואנקרי ובניון. נסו להשמיע את "המכשפות" או את ערן צור בתחנת רדיו דתית או חרדית. עד עכשיו שמעתם על העונג שלכם, תשמעו קצת על העונג שלנו, נשמע טוב, לא? אז אני חושש שזה לא יעבוד. כי שם הם איכשהוא פחות פתוחים לכל מיני רעיונות חדשים, ויש דברים שלא משמיעים. לגיטימי, לא? אז למה אני צריך לשמוע את הרוחניות של הבנאים, ואת החשבונאות של שולי רנד ("המשורר" לדעתי הוא קצת התעלקות על מישהו שלא יכול להשיב, אבל אני רק מנחש לו היה חי, או לו היה יכול לשגר אלינו שגר מהמקום הנמוך מאוד בגיהנום של היוצרים האמיתיים - והמקום הטבעי שלהם הוא תמיד הגיהינום כי גן עדן הורג את היצירה - איזה תשובות חדות ומדוייקות הוא היה משיב) ולהם אסור לשמוע מה בדיוק העונג שנגרם למכשפות, או מה עושה את זה לערן צור (רמז - לשטוף לה ת'רגלים ולשתות את המים).

אז חבר'ה - גיליתם את אלוהים - סבבה אגוזים. אתם יכולים לעבור למאה שערים ולהתלבש מצחיק ולפרות ולרבות עם מספר ששואף לדו ספרתי של ילדים, או סתם להמשיך להסתובב עם כובע מצחיק, ולהתחיל לשיר את שיר השירים ויהודה הלוי ומיכאל לייטמן. רק תבינו שבזה צימצמתם את העולם שלכם שהיה קודם מאוד רחב ומאוד יצירתי, ואיבדתם חלק ניכר מהיצירתיות שלכם, ומה שנראה לכם כשיא ההשראה הוא בעצם סורגים ששמתם מסביב לעצמכם. אה... ואם אתם רוצים להטיף, תתרחקו מתחנות הרדיו שלי. זה הכל, ושיהיו לכם חיים יפים. נכתב בשבת.