הבלוג של אבו אלמוג

פוסט פילוסופי. עוסק באסכטולוגיה. נכנסתם, יופי, רשם כניסה, עכשיו אתם יכולים לצאת. כל הממשיך מכאן עושה זאת על אחריותו.

בקיצור אני לומד עכשיו לקורס על סוציאל דמוקרטיה, ואני עסוק (במיוחד בארבע בבוקר, השעה הטובה ביותר לעסוק בסוציאל דמוקרטיה) בוויכוח עתיק היומין בין ברנשטיין, הרוויזיוניסט, ובין קאוטסקי (קאוצקי?) המרקסיסט האורתודוכס, בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. בקיצור, קאוטסקי האמין לבוס שלו מרקס (הוא עוד הספיק לערוך את הכרך הרביעי של דאס קפיטל, הממזר) שיהיה משבר נוראי של הקפיטליזם, העניים ילכו ויהיו עניים יותר ויותר, הקפיטליזם יקרוס מכוח עצמו במין בום עולמי כזה, ואז יקומו הפועלים ישאו את הדגל האדום ויקרה ה"סוציאליזם" מעין מצב סופי או סופני שהכל בו טוב ויפה ונחמד. ברנשטיין לא קנה את ההגיג הזה. הוא ראה איך הקפיטליזם מתבסס, ומה שקורה דווקא מביא להטבה של תנאי הפועלים, כך שהמרידה האדומה והקריסה הכללית נראים, אפעס, קצת תיאורטיים, שלא לומר הזויים. לדעתו מה שיקרה הוא שההטבה בתנאי הפועלים תביא ליצירת מעמד נוסף, של מעין פועלים בורגנים עם אנשי הצווארון הלבן, שייצרו בסופו של דבר דמוקרטיה ליברלית נחמדה, והדרך להביא לזה היא לשכוח מהמהפכה שלא תבוא והמהקריסה שלא תהיה, ולהתרכז בשיפור איטי כאן ועכשיו של תנאי הפועלים כדי להביא אותם לשיתוף הפעולה המקווה עם הזעיר בורגנים, המבוסס על אינטרסים משותפים. אז הם מאוד התעצבנו אחד על השני ועשו מיליונת'לפים ועדות שהם צרחו שם זה על זה בגרמנית.

ברנשטיין נראה איכשהוא צודק יותר, וריאליסט יותר, אבל קאוטסקי (טוב, קאוצקי) צדק. הקריסה הגיעה. ב-1914 ואז שוב ב-1929. הפועלים לא היו שם כדי לנצל אותה. בפעם הראשונה טירפד את זה אברט שהכריז על איזה פקאקטע רפובליקה שהחזיקה מעמד 14 שנים וקרסה, ואחר כך שלח את הפרייקורפס שירצחו במקומו את רוזה לוקסמבורג, וטירפד את מה שהיה יכול להיות סוציאליסטי ויפה ונחמד, והפך אותו לליברלי ולא אהוב ודחוי מימין ומשמאל. לנין, למשל, תפס את ההזדמנות בשתי ידיים. מה שהוא עשה איתה לא מי יודע מה הצליח, בגלל הרבה מאוד תנאים, בגלל שהיה צריך להתחיל מאפס במדינה פיאודלית, ובגלל הפסיכופט הרצחני שהוא גידל בחצר האחורית (אחד? הוא גידל כמה. אבל אחד מהם ממש גדל) אבל תארו לכם רפובליקה סובייטית ב-1918 בגרמניה, התעשייתית, עם ההיסטוריה הפרלמנטרית של ה-SPD, איזה אירופה הייתה יכולה להיות! אחר כך הייתה עוד קריסה ב-1929, אבל שם היה כבר את היטלר, שבתכסיסנות פוליטית וניצול הזדמנויות הכניס את הסוציאליסטים לכיס הקטן (ואחר כך למחנה ריכוז).

אז מה אני אומר בעצם? כל מה שיש לו חזון רחוק הוא א. צודק יותר, כי אי אפשר להוכיח אף פעם שהוא שגוי. ב. מצליח יותר בדרך כלל. מה שיש לו חזון קרוב של כאן ועכשיו, או שולל כל חזון נוסח סוף ההיסטוריה של פוקויאמה או הליברליזם הבכייני של ברנשטיין, לא ממש מצליח להלהיב, ואז בדרך כלל קורה משהו דרמטי, כי בכאוס האנושי תמיד יקרה משהו דרמטי, והמצב היציב, הבורגני, השלו, מתפוצץ לאלף רסיסים.

דוגמה נפלאה נוספת זה אנשי חב"ד שלקחו זקן בן מאה ושמונה והחליטו שהוא המשיח והוא לא ימות לעולם. הוא מת איזה יומיים אחרי כן, והם החזיקו אותו עם בטריות בגב כמו הארנב של אנרג'ייזר עד שאי אפשר היה כבר לסבול את הריח. הרוצה לשקר ירחיק עדותו. אם היו לוקחים תינוק היו להם שמונים תשעים שנה אם היו שומרים עליו יפה, נזהרים שלא יעלה במשקל ולא יעשן, ישתה ויעשה סמים, ויאכל תפוח כל יום ודייסה בבוקר ומגיל חמישים מגה גלופלקס. אתם יודעים מה אפשר לעשות בשמונים תשעים שנה? אבל הם לקחו זקן שהיה כבר עם רגל אחת בקבר. לא הייתה שם ממש מחשבה מאחורי זה.

עוד דוגמה זה הימין והשמאל הישראלי. החזון של השמאל לא היה כל כך אסכטולוגי. למעשה הוא היה מאוד מאוד ריאלי. ניקח את הפלסטינים ונעשה שלום והכל יהיה סבבה. שתי מדינות לשני עמים. החזון של הימין היה הרבה יותר עמום, מיסטי ולא ריאלי. החזון של הימין לקח ובגדול. עד היום ראש הממשלה מפחד להגיד "שתי מדינות לשני עמים" אפילו שאובמה וליבני עומדים עליו ועושים נונונו כי הוא עלה על סמך החזון המנוגד והוא מחוייב לו, כמו גם רוב האלקטורט של הציבור הישראלי. אז מה שהתקלקל לשמאל זה שהחזון שלהם היה כל כך ריאלי וכל כך קרוב שב-93 הוא התחיל להתממש. וכמו כל דבר היו קצת רג'קטים, וקצת לא הלך טוב, ואז התחילו דברים להתקלקל, ובאו גולדשטיין ועיאש ויגאל עמיר וביבי, וגם יאסר הסתבר שהוא לא הנחמד שחשבנו, והכל הלך לעזאזל. כי הבטיחו לנו גן עדן עלי אדמות עכשיו אם רק נדבר עם אש"פ וזה לא קרה. אז חזון ריאלי יותר לא היה עובד כי לא היה מה שיזיז את האנשים. מה שהיה צריך זה חזון מיסטי, מעומעם, מאוד רחוק ולא ניתן להשגה, ותראו איך אנשים רצים אחריו.

זה הכל להיום. עוד עיקרון פוליטי מוצק מבית היוצר של אבו אלמוג. גזור ושמור. לבחירות הבאות או לאלו שאחריהן.