הבלוג של אבו אלמוג

החלטתי שכל עוד לא יוסר צו איסור הפירסום האיראני אשתדל לכתוב כאן משהו מעניין שאינו קשור כלל וכלל לפרשה שאסור לדבר עליה ובטח בצדק וכשיוסר צו האיסור הפירסום נראה איזה אנשים חכמים ביקשו אותו והחליטו עליו וכמה הם הגנו על ביטחוננו.

אז כשהייתי חייל, הייתי בטירונות במחנה די זוועתי שנקרא שבי שומרון, שהיה, כמובן, בשומרון. זו הייתה טירונות תותחנים בחורף, שנמשכה שמונה שבועות, אולי יותר. בעצם די בטוח שיותר כי אני זוכר שהתחילה בנובמבר והסתיימה בפברואר. טבענו שם בבוץ ובאיזה שלב הוציאו אותנו לשבוע שדאות באוהלי סיירים והחזירו אותנו משם, מה שאמר שכולנו איבדנו חלק גדול מהציוד שלנו. היה לנו "קיטבג מלחמה" שכלל ציוד מרתק ומרגש שלא השתמשנו בו ולו פעם אחת במהלך הטירונות, אבל היינו צריכים לשמור עליו מכל משמר, וחלקו היה צריך להיות מנויילן בעטיפות אטומות. בקיצור, טימטום צבאי מוכר וידוע. יום לפני ההזדכות על הציודים הגיע תורי לתורנות מטבח. תורנות מטבח בבט"ר התחילה בארבע בבוקר והסתיימה בשתים עשרה בלילה. זה היה דבר די מזוויע, וכלל במיוחד עבודות שחורות שלא היה מכבודם של הטבחים לעשות, אבל אני לא מגלה כאן איזה סוד צבאי מדהים. אין בסיס שתורנות המטבח בו שונה. היום יש קייטרינג וכאלה, ואם היו מעמידים מישהו על הרגליים עשרים שעות בשטיפת כלים, הוא היה מתקשר הבייתה בסלולרי וכרמלה מנשה הייתה מגיעה במסוק. אז היה לנו טלפון בערך שתי דקות פעם בשבועיים. היו מוציאים מכשיר כזה מהחלון של החדר של הרס"פ, נותנים לכל הפלוגה שעה, ומי שהספיק הספיק ומי שלא הספיק לא הספיק.

בקיצור, ידעתי שכשאני אשטוף כלים עד אמצע הלילה, החבר'ה יחגגו על הציודים שלי. בלב כבד נעלתי את הקיטבג במנעול ייל כזה, גדול ועבה, והתפללתי. כשחזרתי מהתורנות, ראיתי שלא התבדיתי. הם אפילו לא טרחו לפתוח את המנעול. פשוט חתכו את הקיטבג עם סכין יפנית ורוקנו את כל תכולתו. כשכולם הזדכו, ההזדכות שלי הייתה הכי מהירה. היה לי רק נשק, וזוג מדי ב' וכובע. מה שלקחתי איתי אל תורנות המטבח.

נשפטתי אצל אחד הקצינים, שלא הכרתי. כשהגעתי להישפט, ניסיתי לטעון שמי שצריך לעמוד כאן ולהשפט זה החולירות שגנבו לי את כל הציודים כשאני עשיתי תורנות מטבח. הקצין הסביר לי באדיבות שטיעונים מסוג "שתו לי אכלו לי" לא תופסים בצה"ל, שאני אחראי על הציודים שלי אחריות מוחלטת, ובכלל לא מעניין אותו מי גנב לי מה והעביר למי, ומה עשו עם זה, אני אחראי.

זה היה רק הראשון מבין 18 משפטים צבאיים שהספקתי להישפט במהלך שלוש שנות שירות, אבל למדתי לקח חשוב.

זהו להיום.

להתראות מחר!

די לצנזורה האיראנית! הכבורמה היינו? לפיונג יאנג דמינו?