הבלוג של אבו אלמוג

אחרי כמה פוסטים פוליטיים שהביאו לי כמות של שחקני חיזוק אנונימיים שהפכו את התגובות כאן למשהו שדומה לטוקבקים בכתבה של YNET על חנין זועבי (לא, מעכשיו לא יהיה פוסט שלא יזכיר אותה!), החלטתי לרדת קצת מהפוליטיקה, לטובת דיון במשהו אחר בתקווה ששחקני החיזוק ישתעממו וילכו הביתה.

אז אתמול ראיתי את הפרק הראשון של הישרדות. לא אתייחס לנושא התלת מימד. ממילא אי אפשר היה להשיג את המשקפיים, ומה שאפשר היה לראות באמצעותם היה במיוחד פירסומות (אני יודע איך נראה קורנפלקס בתלת מימד גם בלעדיכם, לתשומת לב הפירסומאים של תלמה).

העונה הלכו על טוויסט - "אוהדים נגד שורדים". זה נלקח מהעונה ה-16 של הישרדות האמריקנית, שהייתה באמת אחת המוצלחות. היא הייתה אחת המוצלחות כי בשלב די מוקדם התגבשה שם קבוצה של שלוש ארבע ביצ'יות אמיתיות מבין השורדות הוותיקות, שעשו בית ספר לאוהדים ולשורדים גם יחד. זו הייתה העונה עם הטוויסטים הכי מדהימים, ובאמת אני לא מצפה לשום דבר דומה לזה גם כאן. וכל זאת למה? כי יש מספר סטיות מהמודל האמריקאי. באמריקה עושים "אולסטאר" אחת לשמונה עונות בערך (האולסטאר הראשון היה בעונה השמינית. אחר כך בעונה ה-16 היה "אוהדים נגד שורדים", ובעונה ה-20 עוד אולסטאר "טובים נגד רעים") כאן לא ממש יכלו לחכות, והשפריצו "אולסטאר" כבר אחרי שלוש עונות. אז לא הצטברו להם מספיק דמויות מעניינות. היחיד שם שהפגין כישורי הישרדות כלשהם היה דן מנו. השאר הפגינו במיוחד כישורי שרירים / תחת ציצים (לבנים ובנות בהתאמה. שימו לב, כל פעם שהמצלמה מתרכזת ליותר משתי שניות על תחת בלי גוף מעליו, וזה קורה הרבה, זו לרוב מרינה) או כישורי "מה אני לא אעשה בשביל עוד חמש דקות בטלוויזיה" (אביגיל). או סתם ליברמניזם זול, בשבקין המסתובב עם מגן דוד ענק על חולצתו, סתם כדי להזכיר לנו שהזמנים קשים ושצריך להיות פטריוטים, ושיש אנשים שיש להם קושאן בטאבו על פטריוטיזם, ועדיף לא לדבר על האחרים (ולא שכחתי את היחס לערבייה בעונה שהשתתף בה בשבקין)

אז זה אנשים לא ממש מעניינים שנפגשו לעשות דבר שראינו אותם עושים ולא ממש התלהבנו בפעם הראשונה, וגם רובם לא עושים את זה מספיק טוב. מקלוהן אמר ש"המדיום הוא המסר". זה נורא מורגש ב"הישרדות 2010". פשוט לראות שוב את אותם פרצופים, לשמוע שוב את אותם הקולות, את השירים של מעיין ליצנית אילת שכל כך חסרו לנו, את האמירות על סף פסיכוזה של עידן קפון... הם לא צריכים לשרוד או לעשות שום דבר, חוץ מלהיות עצמם, כי אנחנו כבר רגילים אליהם, וכל כך אוהבים אותם. כמו נעלי בית ישנות שנמצאו פתאום במגירה נידחת. אין שום סיכוי שיצא משם משהו מעניין. זאת אומרת לא בלי עזרה מאוד משמעותית של ההפקה.

אז מה עוד היה לנו? שוב, האורך המדהים של כל הסיפור הזה. המהלך העלילתי הבסיסי נלקח מהעונה ה-18 של הישרדות "הישרדות: טוקנטינס". העונה הזו הצמיחה את ה"קואץ'" דמות שגם אם הישרדות הישראלית תצולם במשך 180 עונות לא נצמיח כמוה, כי המפיקים עסוקים בלחפש את המשה מלצר חולון הבא ואת המרינה הבאה. בארצות הברית הבינו שצריך לשבור את השטאנץ של דמות המתמודד. אבל זו הערת שוליים. העונה ה-18 של הישרדות התחילה בדיוק באותה הצורה - השבט בוחר מתוכו את החלש ביותר, כביכול כדי להדיח אותו. אך בטוויסט עלילתי, במקום להיות מודח, החלש מוטס במסוק אל המקום בו יוקם מחנה השבט, הוא מקבל שם הזדמנות לחפש את פסלון החסינות. השבט יוצא בלעדיו במסע רגלי מפרך, ומגיע, מותש אל המקום בו מחכה להם "המודח" כשהוא עליז ורענן ופסלון החסינות בכיסו.

אז מה שלקח בארצות הברית 45 דקות הדוקות בפרק הראשון של העונה ה-18, ייקח כאן שלוש שעות, ואלוהים ישמור, אולי גם יותר. בית הספר לעריכה (וזה בדיוק מה שזה) של הישרדות האמריקנית קוצב זמן מדוייק וקצב מדוייק - אתגר פרס, אתגר הדחה, הצבעה והכל ב-45 דקות. לפרק הראשון של העונה ה-18 הוסיפו גם היכרות עם השחקנים, ואת הסיפור עם המסע הרגלי וההטסה במסוק, אך לא חרגו ממסגרת הזמן. זה קצבי, זה מעניין, זה מותח, וזה משאיר טעם לעוד. מה שקשה מאוד לומר על הפרק הראשון של העונה הישראלית הרביעית ששודר אתמול. הוא כמובן הסתיים בפרומו לפרק הבא ("פרק הדחה". ז"א מה שלוקח בארצות הברית 10 דקות לוקח כאן שעה וחצי - 180 דקות. פי שמונה עשרה), ממנו ניתן להבין כבר שיהיה אתגר חסינות. שהשורדים הוותיקים יודחו, ושמישהו יציע להדיח את דן מנו. אז ראשית, אני לא דואג למנו. כי אחרי כל פירסום החוצות עם דמותו להדיח אותו כבר בפרק הראשון זה לא משהו שהפקה ישראלית הייתה מאפשרת. (בניגוד לאמריקאים שהדיחו את ריצ'רד האץ', בן דמותו המיתולוגי של מנו, השורד בעונה הראשונה של הסידרה האמריקנית, בשנייה הראשונה שהדבר התאפשר מבחינת המשחק, למרות שהבנאדם היה פצצת רייטינג. אגב, הוא נדון למאסר על כך שהעלים את כספי הזכייה... לדן מנו שלנו זה לא היה קורה.) ושנית, כמובן שמה שקרה בפרק הראשון לא היה מספיק מעניין, וצריך להשאיר אותנו במתח עם פרומו שמצד אחד כולל ספויילרים מעצבנים, ומצד שני די ברור שהמדובר בספויילרים שקריים, ואף אחד לא ייגע לנו בדן. גם כאן יש מה ללמוד מהאמריקאים, שיודעים ליצור פרומואים בין פרקים בהישרדות בלי לגלות יותר מדי, ובכל אופן להשאיר במתח.

וכמובן, הגרגרנות. הכל אצלנו יותר גדול. יותר ארוך. הכוכבים אצלנו יותר זוהרים. דן מנו! (אמרתי כבר?) אביגיל! מרינה קבישר! טל אנגלנדר! וואו! העונה יותר ארוכה. יש יותר ימים. יש יותר פרקים. אנחנו בתלת מימד. אצלנו יש יותר. ויותר. ויותר. מאיפה זה לקוח, הדבר הדביק הזה. למה אנחנו צריכים תמיד להגדיל בשקל תשעים? למה ההמבורגר שלנו צריך להיות שמן יותר וגדול יותר? ועל האש? זה האינסטינקט של השורד האמיתי (וכולנו צאצאים של כאלו) האוסף לכיסו בהחבא תפוח רקוב מהחבית המוטלת בצד הדרך לפני מצעד המוות ממחנה הריכוז?

ועוד אמירה, כללית. בפוסט קודם ניסיתי לדבר על הישרדות במובן של "המצב המקורי" של רוסו / רולס ושות', ולנתח את התכנית מבחינת ההתייחסות לאתוס הקפיטליסטי. בינתיים קראתי פיסקה מעניינת מניטשה (כה אמר זרתוסטרא, תירגם את זה יפה ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 193):

"להיות אמיתיים - יכולתם של מעטים! וגם מי שיכול עדיין איננו רוצה בכך! אך פחות מכל זו יכולתם של הטובים.

הוי הטובים ההם! אנשים טובים מעולם אינם דוברי האמת, היות טוב על זה האופן מחלה היא לרוח.

הם מוותרים, הטובים ההם, הם מוותרים גם על עצמם. לבם אומר כמו שנאמר לו. שרשם ממושמע: אך כל הממושמע את עצמו אינו שומע!

כל מה שרע בעיני הטוב, מן ההכרח שיתקבץ, על מנת שתיוולד אמת אחת: הה, אחי, האמנם רעים אתם די צרכה של אמת זו?

התעוזה הנועזת, החשדנות הממושכת, הלאו האכזר, הסלידה, החיתוך בבשר החי - מה נדירות יתקבץ כל זה יחד! ואולם מן הזרע הזה - אמת תיוולד!"

המתמודד הישראלי המסורתי, בהישרדות, בכוכב נולד, בדוגמניות, וכו', תמיד נושא את דגל ה"אמת" או ה"אמיתי". כשלתי עד עתה בכל מה שעשיתי, וראו - אני מודח. אבל אני גאה, כי שמרתי על האני האמיתי שלי, לא בגדתי באמת הפנימית. הייתי אותנטי. הייתי משה מלצר חולון, ואני לא מצטער על שום דבר. זו לא אמת, אומר לנו ניטשה. זה רחוק מאוד מהאמת. האמת היא קשה יותר, ואכזרית יותר. האמנם רעים אתם די צרכה של אמת זו? ולו היה חי במאה ה-21 היה מוסיף - את האמת הזו לא ניתן לחפש בפריים טיים בערוץ 10, בין פרסומת אחת של דגני בוקר בתלת מימד לרעותה.