הבלוג של אבו אלמוג

רציתי לכתוב משהו על התאסלמותה של טלי פחימה, בעקבות הכתבה ב-Ynet שזכתה ל-2,191 תגובות ו-3,692 לייקים בפייסבוק. אבל נזכרתי שאני רוצה לגרש מכאן את שחקני החיזוק הפוליטיים האנונימיים, ושהבלוג הקודם על הישרדות וניטשה מאוד הצליח במטרה הזאת, גם אם קראו אותו רק שלושה או ארבעה אנשים (רק אבו אבשלום, נאמן כתמיד, הגיב שלוש פעמים. אמנם זה הידרדר לתחרות שירים על חנין זועבי - ואופס... הזכרנו אותה, אבל היה מאוד נחמד, בסופו של דבר, בלי שמישהו שאני לא מכיר ולא רוצה להכיר ייכנס פתאום ויגדף). אז הבלוג הזה עומד להיות על כוכב נולד.

בשיא הקיצור - אני הולך לטמטם את עצמי בקיץ עם הישרדות, מונדיאל וכוכב נולד. זה הקיץ. האל הטוב יצר אותי גבר, ולכן, מגיל מסויים איני מסוגל לחשיבה צלולה ללא השפעת טסטוסטרון, ושם אותי בארץ החמה הזו, זאת אומרת שבין יוני לספטמבר היכולת הקוגניטיבית שלי משותקת. מה שנותר זה מה שיותר טלוויזיה, וגם אז משהו שדורש תפקוד מוחי ברמה של שינה עמוקה. אז על הישרדות כתבתי, והמונדיאל עוד לא התחיל (אני רוצה לחנך את פלג לאהוד את הולנד, כמו שאני הייתי בעדם בגילו, בגמר האדיר של 1978, אבל ברגע שהחלטנו הכוכב שלהם שבר את הרגל בהיתקלות עם איזה כסאחיסט במשחק ידידות), ונותר כוכב נולד.

לתכנית של אתמול הגעתי עם פייבוריטית ברורה. רוני גינוסר. אבל הקטע המקדים שלה היה כל כך מביך (השיחה עם צדי צרפתי שהראתה, לי לפחות, שהקטע של התמודדות עם לחצים גדול עליה בכמה מספרים, ואולי מישהו בהפקה צריך לחשוב על דרך לסיים את העניין בצורה הכי חלקה שאפשר) והשיר עצמו היה נטול השראה, ולחוץ מאוד. ראו שהיא מתרגשת, שהיא לא עומדת בזה, ושזה משפיע עליה לרעה, ואף אחד מהשופטים לא חשב להגיד לה את זה. שלא תבינו לא נכון, המדובר בזמרת גדולה, אבל היא צריכה סביבה תומכת יותר ונטולת לחצים. הרפרטואר שלה גם מאוד מצומצם, ואחרי הפעם השלישית הגימיק של שיר מאוד ישן שנס ליחו שמבוצע עם מבט תמים וקול אלוהי, כבר לא עובד. עלי לפחות.

אז אחרי רוני הייתי די פתוח בשאלה למי אזרוק את השקל שלי (למה בעצם? זה חלק מחוסר התפקוד הקוגניטיבי. אני יודע שזה הולך לאנשים הרעים והעשירים בחברות הסלולר וההפקה. אני יודע שזה לא משפיע. אני יודע שאני צריך את השקל הזה יותר מהם, ושזו כניעה למערכת הקפיטליסטית האיומה של תרבות הצריכה. ובכל אופן... כוכב נולד...) וראיתי את הכל בעיניים חדשות. ולא ראיתי שם משהו מהמם עד רווית בטאשווילי.

רווית היא בסדר. לא מי יודע מה יפה (דווקא את החתיכה העיפו...) גם לא זמרת משהו. היא לא תעבור עוד שני שלבים. אין לה את זה. אבל אתמול הבחירה שלה בשיר הייתה מושלמת, וזרקתי עליה את השקל. היא גם ביצעה לא רע. השיר (לחלום, מתוך "איש למאנשה") דורש קצת מלודרמה, וקצת הרמת הקול, וקצת להיות גדולה מהחיים, אבל גם קצת איפוק, ובנייה לקראת השיא, והיה לה את השכל והיכולת הקולית לתת בדיוק מה שצריך שם. אין לשיר הזה איזה ביצוע אייקוני בלתי נשכח, למרות שבוצע על ידי ענקים כמו אלביס וסינטרה. הוא מזוהה עם עצמו ולא עם זמר מסויים, ורווית הצליחה לתת ביצוע שלדעתי לא נופל מכל ביצוע אחר שראיתי. (חוץ מהביצוע המרגש של מקהלת הילדים של איתן ליברמן בבית הספר האנתרופוסופי לפני שלוש שנים, אבל אני בספק אם יש מישהו שקורא את השורות האלה, אולי חוץ מאמיר, שמכיר את זה)

אז זה מאוד נדוש, ואנדרו לויד וובר כזה (יותר גרוע. איזה מיטש לי וג'ו דריון שאף אחד לא שמע עליהם), אבל לפעמים גם במקומות הכי קלישאיים יש איזה אמת גדולה, וזה בדיוק מקום כזה. כאן המילים, הקלישאיות, ובכל אופן, היפות כל כך, ומעוררות השראה. ובכל אופן, אם איש מאיתנו לא ירצה להילחם למען הצדק, ולחלום את הבלתי אפשרי, עם מה נישאר? כוכב נולד, מונדיאל והישרדות. פחות או יותר. זה מתחבר גם לטלי פחימה, עוד סוג של דון קישוט שכנראה חטפה מכה בראש מהזרוע של טחנת הרוח, אבל זה לא העניין באמת.

ועכשיו, תסלחו לי, אני חייב To run where the brave dare not go, וכבוד השופט מ. ד. בבית משפט השלום בקריות ממתין לשמוע את טיעוני, אותם אעלה בשם הצדק, מעשה דון קישוט.

ועוד משהו קטן - החתולה שלי המליטה גורים - איזה מאמי!