הבלוג של אבו אלמוג

בשבת הקרובה נציין עשור למאורעות אוקטובר 2000. יש אירוע יהודי-ערבי בנצרת, שלמרות שהודעתי בפייסבוק שאני מתכוון להגיע, כרגע הסיכויים נראים נמוכים. בשל בטלנות גרידא. ובכל אופן, אני רוצה לחלוק כמה זכרונות מהאירוע.

למקום בו אני גר הגעתי בראשית שנות התשעים, והעשור של הניינטיז היה מבחינתי די גן עדן של שוטים. מאוד נהניתי לגור במרחב שבין סח'נין לעראבה, לראות את עצמי כמשתלב, רק בשל כך שהיו לי ממש חברים ערבים (!), שביקרתי בבתיהם וישבתי איתם על כוס קפה, שהייתי קונה במכולת השכונתית, ובחומוסיות הסודיות הפזורות פה ושם במרחב שבין הקניון של דבאח לבית הקפה בלוטם, שנראו מקומות מאוד קוסמופוליטיים, גליליים, שלווים, של דו קיום.

בבוקר של האירועי אוקטובר עצמו היו מוזמנים אלי חברים לעל-האש של ראש השנה. בבוקר עצמו האזנתי, מודאג, לרדיו. אני חושב שביום שלפני כן נחטפו החיילים בהר-דב, הבלגן בשטחים כבר היה כמעט כאן, וערביי ישראל הכריזו על "יום הזעם בהזדהות עם השטחים" או משהו דומה. ובכל אופן, ב-11 בערך אשתי סברה שחסר לנו פיתות ושתייה קלה ושלחה אותי לסח'נין להביא פיתות טריות. על אף שהתרעתי בפניה שהיום הוא יום הזעם, הובהר לי היטב שבין זעמם של הערבים לבין זעמה היא, עדיף לי לבחור בזעם האישי פחות. וכך מצאתי את עצמי במכולת במבואות סח'נין בערך ב-11 בבוקר. הרחובות היו ריקים, ועלי הסתכלו כאילו נפלתי מהירח. בעל המכולת מכר לי בשתיקה עויינת את מה שביקשתי, והסתלקתי משם בטיל, ואם תשאלו אותי, לא שנייה אחת מוקדם מדי. אני חושב שאני היהודי האחרון שאינו לובש מדי משטרה שהגיע לסח'נין באותו היום. לא שבתי וביקרתי בה למשך חצי שנה לאחר מכן.

אחרי כן הכל  די מטושטש. אני זוכר די הרבה שמועות, ואת אותו יום מטורף שלא הצלחתי לחזור הביתה מהעבודה, נתקעתי ליד כאוכב עם האוטו במרחק של מאה מטר מבריקדה של מקררים ישנים, צמיגים בוערים, ומשליכי אבנים. חיכיתי עד שהגיע הג'יפ הירוק של מג"ב, שנכנס באם אמא שלהם, ופשוט נסעתי אחריו, והמשכתי משם הלאה. אני זוכר שדיברו על סבבים של שמירה וחלוקה של נשק בש.ג., אבל לא זכור לי שהשתתפתי בסבבים האלו. חלוקה של נשק לאזרחים נראה לי גם אז וגם עכשיו רעיון אווילי, אבל לא ארחיב. אני זוכר את השמועות על האירוע בלוטם, לא רחוק מאותו בית קפה שעליו דיברתי קודם. כמדומני שבאותו האירוע נהרג אסיל עאסלה, שעל שמו כיום רחוב בעראבה. השמועות דיברו על נסיון של תושבי עראבה לעלות בהמוניהם על לוטם. דיברתי עם ידיד שהיה שם, בצד ה"פורע" ונראה שהשמועות היו מעט מוגזמות. ובכל אופן, זה יצר אצלנו לא מעט היסטריה.

אחרי כן הדברים חזרו למסלולם. נמנעתי זמן מה מלמלא דלק בכאוכב, רק מכוח ההרגל. וכי מה אשמים האנשים בתחנת הדלק במה שעשו אנשים אחרים שאינם קשורים בהם? אבל המקום הוא מאוד נוח ונמצא על המסלול שלי, כך שחזרתי די מהר לתדלק שם. ולקנות פיתות בסח'נין (אין טובות מהן. כשהן טריות.) לקח לי כמה זמן עד שהסקתי את מסקנותי -

הנוכחות שלי כיהודי בגליל אינה מובנת מאליה. ונראית בעין רעה על ידי כמעט כל מי שמעורב בעניין. ממשלת ישראל שולחת אותי לשם כחלק מ"ייהוד הגליל" על מנת לחיות ביישוב סגור, המגודר בגדר גבוהה ובה שער כניסה צהוב הניתן לפתיחה רק על ידי הטלפונים של תושבי היישוב. האינטראקציה עם סביבתי מבחינת הממשלה צריכה להיות אפסית. יש לי את כרמיאל, לשם מה אני צריך את סח'נין? ההתיישבות שלי מקבלת עידוד (במענקים, בהטבות, וכיוצא בזה) כחלק מגורם חיצוני, זר לסביבתו, מתנשא ומנוכר. לכך מוסיפים התושבים עצמם, שלאחרונה נוטים לקבל החלטות ביישובים מסויימים המשנות את התקנון כך שיכלול סעיף "נאמנות". לא שיש תור של מיליון ערבים הממתין להתכנסות ועדת הקבלה ביישוב שלי. ראיתי גם את היחס הנפלא שקיבלה בתי, שלמדה בבית ספר יהודי ערבי, ואני יכול להסיק בדרך של אקסטרפולציה עד כמה נאים ונחמדים יהיו חייה של משפחה ערבית שבדרך של נס פרוצדורלי תעבור את כל הוועדות ואת כל המכשולים ותתגורר ביישוב. ובכל אופן, ההחלטות התקנוניות האלה גורמות לי לחלחלה. כך שהן הממשלה והן היישובים עצמם ותושביהם אינם רוצים בי כתושב הגליל במשמעות המלאה של המילה. הם רוצים בי כחייל יהודי במעוז חיצוני בלב אוכלוסייה עויינת, נוסח מסדרי הטאוטונים במזרח אירופה בימי הביניים. בזה אני לא רוצה.

שכני הערבים עצמם... חלקם הביעו דעתם על נוכחותי באירועי אוקטובר 2000. יש להניח שהם מסתכלים מלמטה למעלה על היישוב בו אני גר (אנחנו תמיד על ראש של איזה פיסגה מגולחת, שם שמים את הבתים הללו, עם גג הרעפים האדום המשופע, שנועד לסייע, כידוע, בסילוק השלג הכבד היורד כאן, בישראל, מדי שנה. מופת של התאמה לסביבה) באותה מידה של חיבה ורצון להשתלבות שבה מסתכלים תושבי הגבעות המגולחות והרעפים האדומים עליהם, למטה. בשנים שלאחר מכן, באין ספור ימי עיון על דו קיום, ושיחות נפש פוליטיות, שמעתי היטב גם את המילים המפורשות, וגם את הנעימה המשתמעת. יש כאלה שסובלים את נוכחותי כאן, הם רבים. יש כאלו שאינם רוצים בי כאן. גם הם רבים.

אני צריך להיאבק על קיומי כאן באופן אקטיבי. אני צריך לומר, ראשית לעצמי ולתושבי היישוב בו אני גר, שאני לא חלק מתכנית של "ייהוד". שאני רוצה להיות חלק מהגליל, חלק מהאדמה הזאת, ולא מגודר עם שער צהוב. לשכני הערבים אני צריך להראות שאני לא רוצה לקחת חלק בקיפוח שלהם, שאני לא מוכן להיות חלק מההפליה שלהם לרעה, שאני כואב את כאבם על כל מה שקרה להם כאן, אבל שאני כאן, ואני לא אלך לאף מקום. שגם אם חלקם ישוב ויתפתה אחר הנהגה כושלת, גם אם חלקם ינהג באלימות, גם אם חלקם יניף דגלי חיזבאללה, בסופו של דבר נצטרך לבנות כאן דו קיום, שלא מבוסס על אלימות, לא מצידנו ולא מצידם, לא מבוסס על הנפת דגלי חיזבאללה מכאן, ותכניות ל"חילופי אוכלוסיות" משם, ושאנחנו חייבים לחיות ביחד, ולדבר, ולהיות שכנים. ואני לא אוותר עליהם. יחד אתם אדרוש את השוויון, את סיום הקיפוח והאפליה. אם ירצו בי ואם לא ירצו, אני שם, ואני לא מתכוון ללכת לאף מקום. עוד יגיע היום שבו גם ממשלת ישראל, וגם שכני מכל מין וסוג יכירו באמת הבסיסית והברורה, שיש רק דרך אחת לדו קיום - לא דרך ההסתגרות וההתנשאות, לא דרך האלימות, לא דרך הקיפוח, ולא דרך הקיצוניות, אלא דרך של הידברות, של שכנות טובה, של אהבה משותפת לאדמה שאותה עלינו לחלוק. על זה צריך להאבק. זה אינו מובן מאליו. גם אצלנו וגם אצלם.