הבלוג של אבו אלמוג

כותב אלי בטרוניה אבו אבשלום - "תפסיק להיות כזה שמוק וירטואלי, אתה הרי רחוק מלהיות כזה בחיים האמיתיים. לטעמי פינקל העלה נקודות מצוינות לדיון וראוי לתגובה יותר רצינית. וגם לא הבנתי את הצורך הדחוף להעליב ולצממצם את הדר לבבואה של מקום מגוריו, בשעה שרק רצה לפרגן על הפוסט היפה ולהסכים אתך. הסיבה שהפנתי את הדר ופינקל לפוסט הזה, הייתה כי חשבתי שלמרות שהם נמצאים בקטבים פוליטיים הפוכים משלי ושלך, הם ימצאו את הדברים שכתבת מעניינים ורלוונטיים. לא טעיתי. אני רק לא מבין למה אתה חייב לבעוט בדלי ולהגיב כמו איזה שמאלנית אוטומטית מהחוג למגדר. רבאק, הם ראויים לפחות לאותו כבוד שהיית מעניק לסחניני שמחזיק תמונה של נסרראלה. כבר למדתי לא לעשות נפשות לבלוג המצוין שלך וחבל. הפעם לא הצלחתי להתאפק."

מכיוון שאבו אבשלום דנן הוא בין ידידי הטובים ביותר, העוקבים אחרי כל דבר הבל היוצא ממקלדתי, ושילם על כך מחיר אישי כבד במהלך השנים, ובדרך כלל מוכר לי כאדם הנמנע מהתבטאויות חריפות מסוג זה, ראוי להשיב לו ברמה של מעבר לתגובה לטוקבק, לקבוע את רף הציפיות, איפה בדיוק אתם, המגיעים לדף זה נמצאים, מה אתם יכולים למצוא כאן, מתי אתם יכולים לצפות שתגובה שלכם תיתקל במענה מפורט וענייני, מתי אני מתנהג כשמאלנית אוטומטית מהחוג למגדר, ומתי אני מתעלם ומוחק תגובה כליל.

הבלוג הזה התחיל כרעיון שלי לתעד את כתיבת התזה שלי בלימודי דמוקרטיה לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה. חשבתי לכתוב דף אישי שישמש אותי, ואולי שניים שלושה אנשים שיהיו מעורבים איתי בתהליך, וגם כל מי שיקיש בגוגל "בורדייה, גראמשי, איאן לוסטיק, שיטת המילט, מנגנון שליטה" שזה בערך לסכם את התזה בשמונה מילים. רציתי להריץ את העניין קצת לפני כן, כדי לראות איך העניינים עובדים ולנסות "על יבש". אז כתבתי פוסט לא ממש קוהרנטי על הסידרה "האמן ומרגריטה" שראיתי ביס ראדוגה. ואז קרו כמה דברים. כתיבת התזה הפכה מעניין ברור ופשוט לעסק מסובך וספקולטיבי. זאת אומרת בשלב מסויים לא היה ברור אם היא תיכתב כלל, וגם אם כן, זה נראה יותר ויותר קשה ומסובך, ולא רציתי לשתף אף אחד בתהליכים האלה. מצד שני מצאתי שאם יש לי רעיון נוסח "ניטשה כתב שהאדם העליון צריך לעלות אל מעבר למוסר העבדים היודו-נוצרי. זה מוכיח לגמרי לגמרי את עליונות האיסלאם, לא?" אז אני כותב כאן את דבר ההבל הוא יוצא מראשי וחדל לזמזם שם את זמזומיו, מתועד לנצח (או עד שארצה למחוק אותו) ויש גם אנשים שממש לוקחים ברצינות, קוראים ומגיבים. די נהניתי מהתהליך. בשלב מסויים הצטבר גם קהל קוראים שכלל אנשים שאני בקשר איתם ומנג'ס להם (אבו אבשלום, אבו שרי, אבו אסף), חבר'ה שמכירים אותי מהוויקיפדיה ורוצים להמשיך באינטראקציה עם הכתיבה שלי (אבו מתן ושות') וכל מיני שנאספו מכל מיני מקומות, כולל כמה בלוגרים כאן מישראבלוג (שאנ' לא יודע איזה אבו הם). אלו יכולים למצוא כאן אחד מכמה דברים, ואני מניח שלכל תת ז'אנר יש אוהדים משלו -

* הרהורים על טבע העולם, הפכפכותן של נשים, בגידת הגוף והדעיכה המנטלית בגיל הקשיש 42, כמה טוב היה פעם וכמה רע עכשיו, וכיוצא בזה.

* מסות פילוסופיות מבושלות למחצה, לרוב פוליטיות, הנוגעות בשוליים בתזה שלי, ובדרך כלל לקוחות מרעיון שקיבלתי אם מקריאה אישית או אם מחומר לימודי, ופורש על ידי באופן שגוי.

* שמאלנות להכעיס.

* מחשבות על כמה טוב לי בגליל הירוק, מוקף בחומוס ובערבים הכותשים אותו לעיסה.

* כל מיני מוסיקה ששמעתי בנסיעה במכונית, ברדיו 88 FM, בדרך כלל רוק פולני, של זקנים, במרחב שבין צילה דגן וקרידנס קלירווטר'ז רבייבל.

נושאים אלו מעניינים, מטבע הדברים, ציבור מצומצם. אני חושב שבמהלך שנה של עבודה כאן, אצבור קצת פחות מעשרת אלפים כניסות. יש לקחת בחשבון ששלושת אלפים מהן בערך הן תוצאה של הופעת פוסט בעמוד הראשי כאן, דבר שקרה לאחרונה במרץ וספק אם יחזור על עצמו, כי הבלוג הזה הולך ודועך לחוסר רלבנטיות ואיזוטריות, אז יש ממוצע של כמה עשרות קוראים ליום. ובכל אופן. אני מאוד שמח על כל כניסה וכל תגובה, ובאמת לא רוצה להרחיק אף אחד. מצד שני זה הבית שלי, ואני רוצה לקבוע כללים מסויימים. אז בואו נראה -

* התייחסות לחיים האישיים שלי - יש לי חיים די מעניינים מחוץ לבלוג הזה. אני מין עורך דין כזה, כותב ספרים ומפרסם אותם, ולעיתים אני מעורב בכל מיני עניינים שנורא מעניינים ואפילו כתוב עליהם בעיתון, ואשתי אדם עוד יותר מעניין ממני. זה לא משתקף בבלוג, כי אני שומר על הפרטיות של היקרים לי, ומה שקורה איתם זה לא עניין שאני רוצה לפרסם. כך שההתייחסות לאשתי, ילדי, אחי ואחותי, הורי וכו', היא תמיד עקיפה, בדרך של רמיזה. גם שמי המפורש לא מופיע כאן לעולם. מין שסתום ביטחון כזה בין אבו אלמוג הווירטואלי, לבין אתם יודעים מי האמיתי. לפעמים השסתום הזה קורס. כך, למשל, פירסמתי לפני כמה זמן הספד לידידה שנפטרה בנסיבות טרגיות, מתוך הנחה שאף מכר משותף אינו קורא את הדברים, ולמחרת הופיע ההספד כשהוא מודפס על נייר והודבק על לוח זכרון במקום בו עבדה אותה ידידה, ואליו אני מגיע תדירות. אבל אני זקוק לשסתום הזה. הוא נותן לי ביטחון בכתיבה ומאפשר לי חופש. אז כך. אם שכני ממול או ידיד טוב שדיברתי איתו זה עתה או בת דודתי השקדנית עולים כאן ומוסרים ד"ש זה יופי. אם מתייחסים לזה שלא הגעתי אתמול לחתונה של הדודה ממטולה, זה עדיין בסדר. אם שואלים אותי "אז איך זה היה במשפט המפורסם הזה שכתבו עליו בעיתון" אז גם השאלה תימחק וגם לא יקבלו תשובה. ככל שהקשר שלי אל השואל דחוק יותר, וככל שהשאלה אישית יותר, כך הסיכוי לקבל תשובה עניינית פוחת. מצטער.

* תכתבו מעניין, ותתייחסו למה שכתבתי -  העניין שהעלה את חמתו של אבו אבשלום היה תגובה שלי לטוקבק שנכתב כתגובה לפוסט בו כתבתי על הרהורים אישיים זכרונות ומסקנות מהרהורי אוקטובר, שנושאו היה דו קיום בגליל - "כתושב גוש-עציון אני חותם. נצטרך לחיות יחדיו בארץ הזאת, אני מתפלל שלא יגרשו אותנו וגם לא אותם." מה שלי אמרה התגובה הזו היה בעצם - "עד עכשיו חשבת שאתה מדבר על ערבים ויהודים בגליל. אותי נורא מעניין התנחלויות, כי אני מתנחל. אז בוא נדבר על מה שמעניין אותי, ונזרוק הצידה את מה שמעניין אותך." ייתכן שקראתי לא נכון, ובאמת יש כאן אמפתיה לשמה. ייתכן שאני סתם שמאלנית מהחוג למגדר שפועל אוטומטית. אם אתם רגישים - אל תנסו אותי.

אני מאוד אוהב שמאתגרים אותי וכותבים בניגוד לדעתי. אבו אסף המגיב כאן בדרך כלל עוקץ אותי, שולל את הנחות היסוד שלי, ומבייש אותי באופן כללי, ובכל אופן תגובותיו יקרות לי ואני נוצר אותן, כי הוא מעניין, כי הוא מתייחס למה שכתבתי, וכי הוא לא מגיע עוד פעם לאותם מקומות נדושים של כן התנחלויות לא התנחלויות (וגם כי אני נורא אוהב אותו). הייתשלהדוס (אין לי מושג אבו מה הוא) המגיע לכאן מדי פעם, הוא אדם שבמרבית הנושאים עליהם אני כותב דעותיו הפוכות לחלוטין משלי, אבל גם תגובותיו מאוד יקרות לי. הן מפגינות שנינות, וידע, ושוב - מתייחסות ממש למה שכתבתי, ותמיד מקוריות.

גם כאן פועל הכלל שככל שהיכרותי עם האדם קלושה יותר, כך הסובלנות שלי להתווכח איתו קטנה יותר. אם בת דודתי זו (נקרא לה אום שקד לצורך העניין) עולה ובתגובה לפוסט שלי על הפלת שיטת המילט בכוח והנהגת נישואים שיעיים על ידי קאדי חובה לכל האזרחים בלי קשר למוצאם, כותבת לי דיזרטציה על מתנחלים והתנחלויות, אגיב לה בנימוס יחסי ובתגובה מפורטת (אבל אל תנסי אותי בזה יותר מדי, בסדר?). אם עולה מישהו שמעולם לא ראיתי והקשר שלי אליו וירטואלי בלבד, ומנסה להשתמש בבלוג שלי כפלטפורמה לדיון על משהו שכבר היה לי לזרא לדון עליו, וקשור רק בעקיפין למה שכתבתי, הוא מסתכן בתגובה לא אמפתית. אם אני רוצה לדון שוב בעניין של התנחלויות כן או לא (לא. זה עבירה על כל חוקי האדם והאל, וכנגדי אישית. די לכיבוש. הקץ להתנחלויות.) אני יכול לטלפן לתכנית של מאזינים ברדיו. באופן עקרוני יש כמה דברים שנראה לי די אידיוטי לדון עליהם. כל מה שאני יכול להגיד הצד השני כבר יכול לצפות מראש ולהיפך. אחרי 40 שנה זה נמאס. בואו נדבר על משהו אחר. ויש לי רעיון - בואו נדבר על מה שכתבתי עליו! ובאופן מעניין! ושנון! ועם הומור. הדיונים הפוליטיים האלה נוטים להיות נורא כבדים. אני לא רוצה את זה.

בקיצור - אני נורא אוהב אותכם. גם את אלה שאני מכיר, וגם את אלה שאני לא מכיר, וגם את הדר ופינקל. תעשו לי נעים בגב, אני אעשה לכם נעים בגב. תהיו מעניינים, ושנונים, ומקוריים, תקבלו תגובות מעניינות שנונות ומקוריות. תדברו איתי על התנחלויות, וזכותנו על הארץ, ועד כמה הישיבה שלי בגליל דומה לישיבה שלכם בשכם, אז לי לא נעים, ואני לא משחקת במשחק הזה, אלא הולכת לשבת בחושך ולקרוא שוב את החומר של החוג למגדר.

למי שהגיע עד לכאן מגיעים שני דברים -

בזמן האחרון אני מוציא גירסת הארד קופי של הבלוג הזה. אחרי שקראתי שוב את ערימות הבולשיט שכתבתי כאן במשך קרוב לשנה הגעתי למסקנה שהפוסט הכי טוב שכתבתי עד עכשיו היה הפוסט על הרווק ועל גראמשי. זו פנינה, לדעתי. מי שהחמיץ מוזמן לנסות שוב. מי שלא יודע בינתיים הרווק תפס את ההולנדית הבלונדינית והם עומדים להתחתן, או שהתחתנו כבר. או שנפרדו. אנ'לא יודע.

ושיר - אז יש לניל יאנג שיר מעולה שנקרא "דאון ביי דה ריבר". הוא מתחיל במילים "You take my side, I'll take your side", וככזה הוא מאוד מתאים לפוסט הזה, ומדגים את האינטראקציה הרצויה ביני ובין קוראי. כמובן שאחר כך הוא מתדרדר למחוזות המיזוגניים של שנאת נשים, האופייניים לזמרי רוק (אם כי לא ליאנג באופן ספציפי). אחרי שהוא מסביר לבחורה הזו במשך שלוש ארבע דקות (השיר הוא בערך עשר דקות) שאם היא תיקח את היד שלו והוא ייקח את היד שלה הם יוכלו לטייל ולהגיע למקומות מעניינים ויהיה להם נורא כיף, אז פתאום מגיע הפזמון - "Down by the river, I shot my baby. shot her dead" אז ניל, כאילו מה קרה? השיר הוא מאוד יפה, והגיטרה של יאנג לא פחות ממופתית. במהלך הזמן קראתי כל מיני פרשנויות באינטרנט שהשיר לא מדבר על זה שהוא רצח את הבחורה שלו, אלא שהוא המית סוסה חולה, או שהשיר מדבר על הרואין ו"שוט" זה הזריק לה מנה. בסדר. אז להתעלם מהמילים ולהקשיב לעשר דקות מאוד נחמדות, ולזכור - תהיו בצד שלי, אהיה בצד שלכם. אוהב אותכם.