הבלוג של אבו אלמוג

יש איזה רטרו אדיר למלחמת יום כיפור, שהוליד כבר עשרות כתבות בעיתונים. אני באופן אישי חושב שהפרוטוקולים של ישיבות הממשלה היום הזויים לא פחות ממה שהיה אז, ושלו אלו היו מפורסמים הייתה עולה זעקה מקצה הארץ ועד קצה, ובאמת למה לא לפרסם עכשיו, ולא לחכות שלושים ושבע שנה? ובכל אופן כתבה מ ז ז ע ת של שלמה נקדימון בידיעות אחרונות בסוף השבוע חזרה על סיפור ישן ומוכר לפיו עם שהסתבר לגולדה גודל המהלומה במלחמת יום כיפור שקלה זו התאבדות, ובמילותיה "עלה בלבי הרהור, שאם אכן זה המצב, איך נחיה הלאה." לא שזה היה עוזר למישהו, כי את הנזק שלה בשלב הזה היא כבר עשתה, אבל זה מראה על איזה רגש בסיסי של נטילת אחריות שכיום איננו קיים.

לא שאני מאחל למישהו להתאבד, או מצפה ממישהו להתאבד. אנחנו לא ביפן. ושלומם האישי של מנהיגינו יקר לכולנו. ובכל אופן, הרגעים המעטים בהם שקלה גולדה לחתוך את הוורידים, או שבגין לחש לקדישאי 'איני יכול עוד', והסתגר בבית ברחוב צמח יקרים ללבי. זה לא יקרה יותר. הם פשוט נהנים יותר מדי מהחיים, יימח שמם.

ובאמת נורא כיף להיות ברמה הזאת. תקחו למשל את ברק. הון אישי של 50 מיליון דולר. לפי העיתונים. קנה עכשיו עוד איזה בתים באיזה פרויקט יוקרה, כי אקירוב לא מספיק לקיבוצניק, ראש המפלגה הסוציאליסטית. עיני לא צרה בהצלחתו, אבל באמת, ממה? הרי הוא היה איש קבע ואיש שירות המדינה בערך עד שנת2001, וב-2007 הוא שב לפוליטיקה. אז חמישים מיליון דולר בשש שנים? זה לא שהוא איזה גאון (אנחנו כבר יודעים שהוא לא), ומי שמגיע ממערכת הירארכית צבאית שהיה בה מגיל אפס, והתרגל לכך שאנשים מתייחסים אליו כחצי אלוהים, ועושים פחות או יותר מה שהוא רוצה, ושאם הוא ממש רוצה הוא יכול לגייס אלפיים מילואימניקים שינקו את הבסיס לקראת מסיבת ההפתעה ליום ההולדת של אלוף הפיקוד, יהיה גם מנהל מחורבן. גם לא שמענו על איזה מוצר שהוא ממש ייצר, או בית חרושת שהקים. על פי הוויקיפדיה " הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני כחברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לווינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב." לא רע. ובכל אופן, חמישים מיליון דולר בשש שנים? הרי ברור שאף אחד לא לוקח אותו בשביל כישוריו בניתוח מערכות (תואר שני מארצות הברית, ובכל אופן, בכל מערכת שאני ראיתי אותו מנתח הבחור כשל באופן טוטאלי. אולי היה שומר מאהל בדיוק בשיעור הרלבנטי. לך תדע) תנו לי לנחש שכל מועמד אחר שהיה מגיע לחברת EDS, עם תואר שני בניתוח מערכות, תואר ראשון במתימטיקה ופיזיקה, ואפס נסיון, היה נשלח לצבור קצת ניסיון במקום אחר. מה שאני חושב זה שהבחור נלקח בשביל הקשרים. בשביל הטלפון לבנאדם הנכון במקום הנכון שיגמיש את הזהו ויפשיר את ההוא וילחץ קצת פה וקצת שם. מיומנות שאין להקל בה ראש. שווה חמישים מיליון דולר? בטח ששווה. יכול להיות שאני טועה ושהוא מנהל תותח, ושהראיון עבודה שלו היה משהו משהו, שלא לדבר על ההמלצות. אם מישהו מהחברות האלה יכול להאיר את עינינו בנקודה הזאת, אז יש כאן מקום לתגובות. אני באמת תוהה ופתוח לרעיונות בנושא.

אז בפעם הבאה שהחבר'ה האלה מוכרים לכם סיפורים על "הקרבנו את שנות חיינו היפות בשירות המדינה", אז אל תקנו אותם. היום קריירה צבאית או פוליטית היא קרש קפיצה להון אישי אדיר, שכמו שחלוץ והמניות (הוא חוזר לזירה הציבורית! לפוליטיקה! זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. המוסר, והערכיות, ולקיחת האחריות, ואמרות השפר - "מכה קלה בכנף", "I don't care". ידעתי שיש למה לחכות.) מראים, שלא ממש צריך לחכות שהקריירה הצבאית או הפוליטית תלך פקאקט באיזה פשלה אדירה, והציבור כבר לא ירצה בך, בשביל להתחיל את החגיגה. אפשר גם תוך כדי, ואז היציאה החוצה קלה הרבה יותר, כמעט לא מורגשת.

חוץ מהמשפחות של ההרוגים, הן ממשיכות, וזוכרות, אבל למי איכפת מהן. מבחינת כוח אלקטורלי הכמה מאות משפחות האלה של לבנון השנייה זה כלום, ובואו נאמר שלגבי ברק והכוח האלקטורלי שלו, העניין כבר כל כך אבוד שזה לא משנה. וגם אף אחד מהם, בואו נאמר, לא ממש יכול לעזור במה שחשוב ממש, בלופט געשעפט, לתרום למסע הבחירות או לסדר דבר כזה או דבר אחר. כי אחרת הבן שלהם לא היה פראייר ביחידה קרבית, לא?

אז אין שום אחריות. הם באים, עושים את הפאשלה האיומה שעליה אנחנו משלמים ומשלמים ומשלמים. הולכים "לעשות לביתם", עושים ימבה כסף מהדם והדמעות שלנו, וחוזרים. "מטוהרים", "חדשים", "ברק החדש", "ביבי השתנה". הם "יותר בוגרים" כאילו היו איזה ילדים חסרי אחריות כשהיו ראש ממשלה כושל, רמטכ"ל שהתעסק במניות והפסיד במלחמה, שר פנים שלקח שוחד, או כל קאמבקיסט אחר. יש כאלה שאפילו לא רוצים לעשות את הסיבוב הזה, ונאחזים בקרנות המזבח. כמו צחי שלנו, שמתעקש שהדבר הנחמד שהורשע בו בבית המשפט אינו גורר אחריו קלון. בסדר. אין בזה באמת קלון. לא היום, לא בסביבה המוסרית והפוליטית שלנו. להיפך. אות כבוד.

אז אל תתאבדו, אבל תלכו למקום רחוק ואל תחזרו, בסדר? ורצוי לפני הפאשלה ולא אחריה.

שיר לסיום, אם כבר על התאבדויות, אז ההתאבדות הכי מתוקה בפופ העולמי - "I can't stand losing". ראיתי וידאו קליפ של זה בשבת בלילה מאוחר מאוד ב-VH-1, וסטינג נראה שם כמו אידיוט עם איזה תלבושת אווילית ומשקפיים ענקיות. מה שמוכיח שיש דברים מסויימים בסבנטיז שבכל אופן לא כדאי לחזור אליהם.