אתמול הייתי ביום הורים של בתי, א' (נו, זו שאני אבו שלה) שהתחילה את כיתה ח'. המייל שזימן אותי הבטיח לי משהו 'חווייתי', שמתחיל בשמונה בערב ומסתיים בעשר בלילה. למוד נסיון משבעה ימי הורים קודמים הכנתי כבר תשובות לכל השאלות, כמו "איזה חיה והגור שלה זה אתה והבת שלך". אני היפופוטם. שמן, רעב, רע, אחרי יום עבודה. אז הבת שלי צריכה להיות גור היפופוטמים, אבל אני מעדיף גור שנבובים. ורוד, רך ופרוותי. ידעתם שהיפופוטמים זה החיה הכי קטלנית? זו שהורגת הכי הרבה בני אדם יותר מאריות ונמרים ונחשים גם יחד? אז זהו. אני רק צריך לחשוב אם לא רשמתי את התשובה הזאת ביום ההורים של כיתה ו'.
אבל היה מתון יחסית. המחנכת, ש', תבורך נפשה הנדיבה, הכריזה שהשנה לא יהיו משחקי חברה, רק הפעלה אחת קטנה. אז העבירו בינינו תמונה של הפסל "כבשים בנגב" של דנציגר, ושאלו אותנו מה אנחנו רואים. ביום טוב הייתי יכול לתת הרצאה של חצי שעה על דנציגר, וכנעניות, ופיסול ילידי, והנגב, והבדואים, וכל זה. אבל התשובות של האחרים היו ברמה של "הכבשה זה דבר חם וצמרירי והפסל הזה עשוי ממתכת קרה" או "הכבשה השמאלית עם הראש למעלה והימנית עם הראש למטה". אז פשוט אמרתי שהכבשה השמאלית נראית כמו שולחן לקפה, וזה עושה לי חשק לקפה. דנציגר יסלח לי. האל הטוב יודע שביליתי מספיק זמן בבהייה ב"נמרוד" במוזיאון ישראל בשביל שאוכל, בעת צרה, לבגוד בכל עקרונותי, למכור את דנציגר בנזיד עדשים, להגיד את דבר ההבל, והעיקר שיעברו הלאה. טוב, בסוף ש', המורה, אמרה שזה רק מראה על כך שאנשים שונים רואים דבר שונה באותה סיטואציה. אז ככה. אולי זה עוזר לי להיות הורה יותר טוב. אולי זה עוזר לי להבין מה עובר על הבת שלי בכיתה ח'. ואולי הגעתי לגיל 42, ואני עוסק כבר שש עשרה שנה בעריכת דין, מקצוע שעיקרו לראות דברים שונים באותה הסיטואציה, בלי לדעת את הדבר הזה. אולי. ואולי לא. אבל באמת זה היה רק חמש דקות וזה עבר. ויתר הישיבה הוקדשה לדברים מעניינים כמו הקבצות ושחלות ומשוב. ובאמת ש' גם אמרה כמה הכיתה טובה וכמה היא שמחה לראות את כל התלמידים בחזרה ואיך היה בטיול (שנקרא משום מה 'גיחה'). אני שמח שש' היא המורה של הבת שלי, כי היא מחנכת טובה, והנסיון של השנה שעברה היה טוב מאוד. אבל יש לי כמה דברים להגיד על הקבצות ושחלות ומשוב, ותסלחי לי שאני אומר אותם כאן ולא אמרתי אותם ביום ההורים, כי לא היה זמן, והיו הרבה אנשים, והייתי שמן ורעב ורע ואחרי יום עבודה, כמו היפופוטם, ורק רציתי שזה ייגמר.
נתחיל מהשחלות כי זה הכי מעניין. מסתבר שמכנסיים צריכים להיות איכשהוא עד גובה הירך, אחרת זה "מכנסי שחלות" וזה אסור. לי כאבא קשה קצת לראות את הבת שלי מאופרת, ולבושה ממש קצר, וכל זה. אבל מצד שני זה הדרך שלה לביטוי עצמי, ורק אני, והסטנדרטים שלי, בתיאום איתה ותוך הבנה שלה, יכולים לקבוע לה עד לאן יגיעו המכנסיים, ולא מישהו ממשרד החינוך. כי מבחינתי זה כמו להכריח דתייה ללכת עם מכנסיים קצרים. ללכת עם מכנסי שחלות זה המצווה שלנו. כך זה נהוג אצלנו בעדה. זה מסורת אבות. אל תגעו לנו בשחלות! אבל לא דיברתי. עוד מעט החורף ממילא. כך אומרים לפחות. החזאי מדבר על התחממות.
ההקבצות זה פחות מעניין. אני מקווה שהיא לא קוראת את זה. אבל לא להיות בהקבצה הכי טובה במתימטיקה זה לא אסון גדול. זה אומר ארבע נקודות בבגרות, ולא חמש, וזה בדיוק מה שהאבא הסתום שלה עשה, ובונ'ה - בכל אופן יצא ממנו משהו. לא פיזיקאי גרעיני, אבל גם היא לא תהיה. נורא הצטערתי שכבר עכשיו מתחילים עם הדירוג הזה של "זה יותר טוב במתימטיקה וזה יותר טוב באנגלית". אני תמיד הייתי בתחרות רק עם עצמי, ותמיד ניצחתי. אבל אני מישהו אחר. אני מקווה בשבילה שהיא תדע להעריך את עצמה גם מעבר לדבר הזה. אני מקווה שהיא תמיד תהיה בהקבצה הטובה. אני מקווה שגם אם לא היא לא תחשוב שזה אסון, ותבין שיש כל כך הרבה מעבר לזה. אני מקווה שיהיה לי את השכל להגיד לה את זה.
אבל האסון הגדול זה המשוב. אחרי כל שיעור המורים ממלאים משוב על כל תלמיד, וההורים יכולים להסתכל בו באינטרנט, ולדעת מה התכשיט עשה בכל שעה משעות היום. זה יכול להיות הערה חיובית נוסח "גילה מעורבות". זה יכול להיות שהחסיר את השיעור או איחר. שלא הביא ציוד או הפריע. אז אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לדעת את זה. אני רוצה שלבת שלי תהיה את הזכות לא להביא עיפרון לשיעור ציור, ושאני לא אדע מזה. לעזאזל, זה הזכות שלי לא לדעת מזה. זה לא משוב, זה כסת"ח. זה לגמרי להעביר אלי את האחריות על משהו שמשלמים לכם משכורת עבורו. וחוץ מזה מותר לה להיות בת ארבע עשרה ולאחר שלוש פעמים לשיעור, ולקשקש עם החברה בשיעור אנגלית, ולזרוק מטוס על התלמיד החדש בשיעור מב"ת (מה זה? היום חצי מהשיעורים הם עם שמות שאין לי מושג מה הם אמורים ללמד) בלי שההורים שלה ידעו. אחרת מה זה שווה להיות בני ארבע עשרה? זאת אומרת מותר לה להיות תלמידה בישראל בלי להיות חשופה לפיקוח אלקטרוני נון סטופ. אבל אולי זה מכשיר אותה לחיים בחברה הפנאופטיקונית שלנו, היישר מכתבי פוקו. חברה בה יש עליך מעקב אלקטרוני נון סטופ. בכל אופן, אני למשוב לא נכנס. אני סומך עליה שאם יש לה בעייה היא תספר לי. אני סומך על המורה שאם יש בעייה קצת יותר גדולה אז היא תתקשר. אני לא צריך לעקוב אחרי הבת שלי. מותר לה לשגות. להיפך. היא צריכה לשגות. מי שאינו שוגה, כי הוא חש שהוא בפיקוח מתמיד, יהיה חרא של בנאדם. אני לא רוצה שהבת שלי תהיה חרא של בנאדם. אני רוצה שהיא תהיה ילדה שמחה בת ארבע עשרה שלא מרגישה שהאבא שלה יודע כל מה שהיא עושה.
ואם כבר פוקו וכל זה, אז יש השנה נושא נורא מעניין, שזה צרכנות טובה. המורה נתנה שתי דוגמאות. שלא אקנה את המכנסיים המדליקות רק כי לכולן יש, ושאין שום סיבה שבמודעה על המכונית תופיע גם בחורה. ואני מסכים גם עם זה וגם עם זה. צרכנות נבונה וביקורתית זה חשוב. וטוב שמלמדים את זה. יותר חשוב ללמד לא להיות צרכן אלא להיות אזרח, אבל זה כבר עניין פוליטי. זו כבר ראייה שונה. ורדיקלית. ובית הספר הוא לא רדיקלי. ולזה עוד אגיע.
אבל רציתי גם שילמדו עוד דברים בשיעורי חינוך. יש המון דברים שיכולים ללמד! בטח מדברים על מיניות ועל הורמונים. אבל זה הכל טכני. אני רוצה ללמד את הבת שלי שהאהבה הראשונה תמיד תשבור את הלב. ואני רוצה ללמד אותה שעד גיל שמונה עשרה היא תעשה שלושה ארבעה דברים שהיא תצטער עליהם שנה שנתיים, ולפחות דבר אחד שהיא תצטער עליו כל החיים. ואני רוצה ללמד אותה... אבל את זה לא ילמדו בשיעור חינוך. וטוב שכך. אבל הייתי רוצה שהבת שלי תהיה קצת יותר מעורבת בדברים. שידברו בכיתה על המציאות הישראלית שלנו ויחשבו איך לשנות אותה. על גירוש ילדי העובדים הזרים. על חוק הנאמנות. הייתי רוצה לדעת אם בית הספר יכשיר את הבת שלי כאזרחית למופת ברפובליקה הפאשיסטית הליברמנית לתוכה היא תגדל, או לחשיבה ביקורתית, למרוד, לא לקבל דברים כמובן מאליו. לא להיות נאמנה במובן הליברמני. אבל לא העזתי לשאול את זה. הסתכלתי מסביב. בכיתה של הבת שלי אין ערבים. כי בחלק מהיישובים אסור. יש תקנון וכאלה. אין יותר מדי רוסים. אין עובדים זרים. בעצם אין מישהו שאין לו בית צמוד קרקע עם שתיים וחצי מכוניות וכלב. אולי זה הכי טוב כשאתה בן 14. ואולי לא. ואולי צריך להסתכל גם קצת החוצה ולראות דברים שהם לא ההשתקפות המדוייקת של הפרצוף שלך. אני מקווה שאני נותן לה בבית מספיק מזה. אני יודע שלא. אלוהים יודע שניסיתי גם אחרת, ולא הצליח כל כך, אבל זה סיפור נפרד.
בית הספר הזה מאוד שונה מבית הספר שהייתי בו בכיתה ח'. או אולי בעצם לא כל כך שונה. אני זוכר שלא יכולתי לסבול את המשמעת. אני זוכר שלא הבנתי מה הקשר בין ציון, המבוסס על הישגים לימודיים, לבין משמעת, ולמה הורידו לי את הציון רק בגלל שאיחרתי את האוטובוס בשעת אפס, שיצא בשש וחצי מתחנה מרוחקת עשר דקות הליכה מהבית שלי, אם קיבלתי מאה במבחן. אני זוכר שלא הבנתי מה הצורך בשעת אפס, פרט להתעללות בכל מי שמעורב, החל מהמורה וכלה בנהג האוטובוס. אבל גם את זה אני לא יכול להגיד לה. יש לה חמש שנים לסבול את המשמעת הזו. שיהיה לה בהצלחה. מבחינתי יום ההורים הזה היה כשלון מוחלט. נתראה ביום ההורים הבא. בעצם אשלח את אשתי.