הבלוג של אבו אלמוג

אז הייתי ביום ה' בפגישת המחזור של בית הספר התיכון על שם בן גוריון מחזור 1985, ושרדתי לספר על זה. האמת היא שיש כמה מהנוכחים שם שדי ציפו לפוסט הזה, ואשתדל לא לאכזב. אני מודיע כבר ומראש – אין רכילות חמה, יש הרבה קישקושים פילוסופיים מתובלים בכמות הרגילה של רחמים עצמיים, ומי שציפה למשהו אחר כנראה נמצא במקום הלא נכון, ועם הקוראים הסליחה.

האמת היא שאני אפילו לא בוגר בית הספר התיכון על שם בן גוריון במחזור 1985, אלא אורט (נטשו כל תקווה הבאים בשערים אלו) עפולה מחזור 1985, אבל איריס התלבשה עלי בפייסבוק ולא ירדה ממני עד שלא התייצבתי, ואני באמת אסיר תודה. הייתי עם חלקם של החבר'ה האלה בבית הספר היסודי, ועם חלקם בחטיבה, ובמידה מסוימת זה המחזור שלי.

אז ככה. בניגוד למה שחששתי לא היה מדובר בערב של השוואה של "שלי יותר גדול", וכל הנוכחים שבו מייד לגיל המנטלי של 18 מייד כשעברו בשערי אולמי "אצולת העמק", והשאירו מאחוריהם את בן זוגם, בית צמוד קרקע, שני ילדים בממוצע, מכונית ממודל חדיש, קריירה בהייטק וכלב. היה מדובר במכונת זמן שהחזירה את כולנו מייד לשנת 1985, והעובדה שנדרשנו שלא להביא את בני זוגנו מאוד תרמה לעניין. אז באמת הילדה הכי יפה בשכבה נותרה גם המבוגרת הכי יפה, והטיפוס הצבעוני והרועש בשכבה עודו טיפוס צבעוני ורועש, וכיוצא בזה. הגברים כולם הגיעו באופנת 2010, שלא ניתן היה להסתירה, מבחינת קרחת מגולחת היטב וכרס (מי יותר ומי פחות). האמירה "לא השתנית בכלום" נאמרה אם על ידי ואם על ידי אחרים אלי בסביבות חמש מאות פעם באותו הערב. לא השתנית בכלום. רק איבדת את כל השערות והוספת שלושים קילו. אבל התנועות והדיבור הם אותו דבר – תימהוני וגמלוני היית כילדון, ותימהוני וגמלוני נשארת כמבוגר. סדנא דארעא חד הוא ואין חדש תחת השמש.

התכנית הייתה נחמדה. אבי ניגן בגיטרה, ודרור בחצוצרה, נורית רקדה עם אבינועם, ואיתן ושמוליק סיפרו איזו אנקדוטה תמוהה, ששמחתי שאירעה לאחר עזיבתי את השכבה ושלא היה לי יד ורגל בה. אחר כך הראו איזה סרט שמישהו צילם של טקס הסיום, ששמחתי שגם בו לא הייתי, והמנהל ושורת המורים שישבה ולחצה את ידי המסיימים הנרגשים עוררו בי רק איזו טינה נושנה. כנראה שבאמת שבתי לגיל 15.

היה דווקא נחמד. קיבלתי חיבוק ונשיקה מסיגל שאנחנו חוזרים אחורה למחלקת יולדות בהעמק בחורף הגורלי של שנת 1968, ושאני נורא אוהב, ורואה בערך אחת לעשר שנים. סיגל עושה היום משהו מאוד חשוב, ואם יהיה כאן איזה אברהם מודרני שיחפש עשרה צדיקים בסדום שלנו, היא תפתח את הרשימה. דיברתי עם א. שאנחנו קצת עובדים ביחד, וגנבנו כמה סוסים בשנים האחרונות, וגם עם ע. שעשה חוזה דירה אצלי במשרד, ועם ב. שגם הוא עובר דרך המשרד שלי פה ושם. ודיברתי גם עם צ. שהיה חבר הכי טוב שלי ביסודי והיום אין לנו שלוש מילים להגיד זה לזה, אבל זו דרך העולם, ועם ר. שהוא בכלל טיפוס מעניין והיום הוא כבר חבר שלי בפייסבוק ומפרסם שם קריקטורה יומית שנונה, ואני משתדל לעשות לה לייק, וט. שאני לא זוכר שהחלפתי איתה שלוש מילים בין כיתה ז' לכיתה ט'  אבל ישבתי איתה עשר דקות ודיברנו על משהו שהמריא מעבר לקלישאות של אותו ערב, והיא נראתה פתאום בנאדם מאוד מעניין ורציתי לבקש את הטלפון אבל זה לא התחבר, ואז מישהו קרא לה, וכיוצא בזה.

הארגון היה נפלא. היה כל מה שצריך, היה אוכל, ושתייה, ושתייה חריפה, ודי ג'יי, ובאמת איריס וחנה וכל מי שאחראי קבלו כוכב חיובי. היה מעולה מהבחינה הזו.

אבל לא דיברנו על שום דבר שקרה אחרי 1985. וכל מה שהיה מאז ומה שהשפיע עלי מאז ומה שעיצב אותי – אינתיפאדה ולבנון וצה"ל ולימודים ואישה וילדים וקשיי פרנסה וכיוצא בזה כאילו לא היה מעולם.

הזהות שלי, הקלישאית, המופגנת כאן בבלוג באופן די בוטה – הורה – בעל לאישה – פמיניסט - אינטלקטואל – סוציאליסט – תותחן – תושב משגב – קשקשן לא קטן – עוצבה, מסתבר, אחרי שהשארתי את האנשים הנחמדים מהמסיבה מאחור, בשנת 1982, והמשכתי בדרכי הלאה. בשנת 1982 היו רק קדימונים קדם עובריים לזהות הזו. מי שהייתי אז לא רלוונטי לשום דבר בחיים שלי עכשיו, כמעט. כך, אני מניח, גם לגבי רוב הנוכחים בערב. הסתכלנו זה בזה וראינו אנשים בסיטואציה די מלאכותית, המנסים לחזור ולהיות מה שהיו פעם, ואינם עוד.

אבל זה גם לא זה. אני בדעה ששנת האפס שלי, הרלבנטית לחיי, היא שנת 1987. מבחינה מנטלית אשאר לנצח במדי ב' מהוהים, במשמרת בלתי נגמרת, הנמשכת כבר עשרים ושלוש שנה, צמוד אל המשקפת בנבי אל עוואדי, מביט בנשרים החגים מעל ר'נדוריה או קבריחא, או בשקם בשיבטה, בולס מצופה עם בוטנים מלוחים וקולה לצלילי הקומיונרדס – Don't leave me this way. וזו נקודת ההתחלה שאחריה התחיל כל מה שהיה מאז, והתאפשר כל מה שהיה מאז – ובמיוחד אישה מדהימה ואהובה שאנחנו כבר למעלה מעשרים שנה ביחד, ואני מודה לאלוהים על כל רגע, ילדים שהם הסיבה שאני קם בבוקר, הורים שהזדקנו, אחים שבגרו, מדינה שהפכה למשהו אחר.   

מייד לאחר אותה שנת 1987, או בעצם בשבועות האחרונים שלה, התהפך הכל. סיפור האהבה הגדול, הטראגי, של השנים ההן (בואו נדייק - טראגי מבחינתי, קומי מבחינתה) תם בצורה בה תם, האינתיפאדה שלחה אותי לבית לחם, ולאחר מכן לרמאללה לטול כרם ולקלקיליה שם עשיתי מה שעשיתי וראיתי מה שראיתי, והתמימות שאפיינה אותי עד אז תמה לנצח. בסמוך לאחר מכן חשבתי שהמדובר במעין עדשה, המגדילה ומרכזת את אירועי אותם שבועות, תוך שהיא מצמצמת ומקטינה את כל מה שהיה לפני כן. היום אני חושב שמשהו בי פשוט רוצה שמישהו יבוא ויגיד שזה באמת לא נכון, ושהכל בסדר, ותכף אקבל את הפס לצאת הביתה, ושם תחכה לי אמא ותכין ארוחת ערב של יום שישי, ויהיה כמו שאז, וכל הדברים האיומים שעשיתי לאחרים ושהאחרים עשו לי בכמה החודשים שלאחר מכן לא יהיו עוד. אם חשבתי שהמישהו הזה יהיה במסיבה הזו, ושהנס הזה יקרה, ושאיזה חשבון היסטורי ייסגר, והמעגלים ישתלבו, ואוכל לחזור הביתה לאשתי האהובה וילדי המקסימים כשאני נקי ומטוהר, אז כנראה שזה לא קרה.

ובכל אופן, לרגע אחד הקסם פעל, והייתי ממש בן 15. פגשתי את X שישב לידי כמה זמן כשהיינו בכיתה ט', וברגע של טיפשות אמרתי לו שאם הוא כל כך קשוח אז נראה אם אני אוכל לדקור את ידו בעפרון מאוד עמוק והוא לא יצעק. זה בדיוק מה שקרה. חמש שנים לאחר מכן פגשתי את אותו X בקסטינה. הוא היה קצין ואני הייתי מייד אחרי קורס מש"קים. הוא הראה לי את ידו, ואת הסימן השחור, העגול והקטן שנותר בה מאז. כשנפגשתי איתו במסיבה ביקשתי לראות את ידו. הוא לא זכר את האירוע, וניסיתי להזכיר לו. "זה לא הגיוני," אמר בקול עמוק ומדוד. "דחפת לי עפרון ליד בכיתה ט' ונותרת בחיים?" באותו רגע נפתחה מנהרת זמן קטנה והחזירה את שנינו לשנת 1982, ונסגרה כשנייה לאחר מכן בטריקת דלת.