הבלוג של אבו אלמוג

היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים... והרי אנו, תושבי משגב נועלים את שערינו בפני מי שאינו מתאים למרקם החברתי שלנו כדי שנוכל ליצור את הקהילה האוטופית עלי אדמות, נסיון חברתי רדיקלי שכמותו עוד לא היה מאז ימי המהפכה הצרפתית, או שמא ניתן לומר את זה היום באופן כללי על החברה הישראלית הליברמניסטית / פרוטו פאשיסטית, שחוקי הנאמנות למיניהם ולסוגיהם הם רק הסיפתח למהפכה החברתית העתידה לבוא, שתשים את אלו שאינם נאמנים במקומם, ובכל מקרה מחוץ לשערי יישובים הדואגים למרקם החברתי שלהם. ובכל אופן, כשרלוט קורדה המתגנבת אל האמבט של מארא, ובידה סכין, מתגנבת לעיתים פיסת מציאות המזכירה לנו שאנו, ואלו שאנו נועלים עצמנו בפניהם בשערים צהובים, בהצהרות נאמנות, ובדרישה להתאמה למרקם חברתי, איננו שונים כל כך זה מזה אחרי ככלות הכל.

את הפסל בכניסה לאשחר, מעשה ידיו להתפאר של אביגדור בר יוסף, האמן המקומי, וידידי הטוב (שעושה עוד כל מיני דברים שווים ומי שחבר שלי בפייסבוק חייב להכנס לדף של אורנה אשתו ולהתרשם מזוג של פסל וצורפת וכל הדברים היפים שהם עושים), מכירים כל תושבי אשחר, המבקרים באשחר, וקוראי הוויקיפדיה. המדובר בפסל פסטורלי מאוד של רועה לבוש כובע טמבל, המחלל בחלילו. הצילום (שלי. העליתי לוויקיפדיה) עושה עוול ליצירה הזו הכוללת עוד שתיים שלוש כבשים ושועל. לא נדבר כאן על השערוריה שעוררה צביעת אחת הכבשים בלבן לפני כמה שנים... ובכל אופן -

והנה, לפני כשבועיים, צמח לו פסל חדש בכיכר הכניסה המזרחית לסח'נין, כשלושה קילומטרים בקו אווירי מהרועה של אביגדור, קצת לפני הקניון ותחנת הדלק של ילו -

אתמול הזדמן לי לשאול את אביגדור האם הוא שפיסל גם את הפסל בסח'נין, והוא הכחיש. הדמיון בין שני הפסלים מדהים. הומאז'? פסטיש? מעשה מרסל דושאן בלאונרדו דה וינצ'י? האם המדובר במי משכנינו שראה את הפסל של אביגדור בעת ביקור באשחר והתרשם עמוקות? או שמא המדובר בשני פסלים שהגיעו לאותה תוצאה באותה טכניקה באופן מקרי לחלוטין ועצמאי זה מזה? לא נדע זאת לעולם, אלא אם כן הפסל או מישהו מסח'נין ייתן כאן תגובה, אבל הסימליות, רבותי, הסימליות...

אפשר להתפלסף כאן בלי סוף, ובכוונתי אכן לעשות כן, אבל רק על קצה המזלג. ההבדל הבולט בין הפסלים הוא כמובן הכאפיה אצל הערבי שהפכה אצל היהודי לכובע טמבל. ובניגוד לכאפייה, שהיא פריט לבוש עדכני ואף אופנתי, כובע הטמבל רומז על נוסטלגיה לעבר אידילי, שכן מזה כשלושים שנה לא ראיתי את הכובע הזה אלא בקריקטורות של דוש.

סח'נין היא יישוב עירוני לכל דבר. יש בה קניון, מכון לטסטים, מרכזי מכירות של סלקום ופלאפון, וכל מה שצריך בעיר. אבל יש בה איזה אתוס כפרי, איזה קו אופי המתבטא לפחות פעם בשנה בעונת המסיק, עת יוצאים התושבים בהמוניהם, עורכי דין כרופאים, סוחרים, חנוונים ומורים, לחלקה המשפחתית, למסיק הזיתים. ועם כל זאת מעולם לא ראיתי רועה סח'ניני מחלל לעדרו. יש עדרים משוטטים באזור שבין אשבל למזבלות הפיראטיות ואצטדיון דוחא, אבל רועיהם הם לדעתי בדואים מערב אל נעים. אשחר היא בערך אותו סיפור למיטב ידיעתי אף אחד מאשחר לא נתפס מעולם כשהוא רועה כבש, והמפגש של תושביה עם כבשים ובני בקר למיניהם הוא לרוב בצלחת. כן, יש כמה חבר'ה עם מעט אספסת בעברם, מהגרעין, מהקיבוץ, מהמושב, ואיני מוציא מכלל אפשרות היסטוריה של רעיית כבשים לאחד או יותר משכני. אבל - הא ותו לא. אשחר היא עיר שינה. תושביה מתפרנסים הרחק ממנה. למיטב ידיעתי, אף אחד מהם אינו מתפרנס מרעיית כבשים. ועדיין הן העירונים המתוחכמים של סח'נין, והן אנשי המרקם החברתי העדין שאין להפריעו של אשחר רואים ברועה המחלל לכבשיו את סמלם, את הדבר הראשון שצריך לראות הבא לבקר בעירם הנאווה.

הם דומים לנו. אין מה לעשות. גם הם אוהבים את הירוק שבגליל, ואוהבים לראות את עצמם כבעלי איזה עבר פסטורלי בו רועים חיללו בחלילם לכבשים. אנחנו לא המצאנו שום דבר. וגם הם. אנשים אנחנו, ושום דבר אנושי אינו זר לנו.

לא אלך כאן להצעותי הרגילות בדבר מדינה דאהר-אל-עומרית בגליל, או הרעיון שעלה בי לאחרונה (ויהפוך בקרוב לפוסט מרטיט לבבות) לצרף את אשחר כשכונה של סח'נין לרווחת תושבי שני היישובים. סתם חומר למחשבה למי שחושב שניתן להשאר בתחומי הגדר שהכניסה אליה דרך שער צהוב המופעל בטלפון סלולרי של תושבי היישוב בלבד, ולבנות קהילה כה נאה, כה אוטופית, שמרקמה החברתי כה עדין עד שאין לאפשר לזרים להפריעו. המציאות, רבותי, חזקה אף מהשער הצהוב ביותר!

אסיים בשיר נחמד של נטשה אטלס. אני יודע. היא כל כך 2006... ובכל אופן השיר הזה לא זכה לדעתי להזדמנות שלו. הקליפ לא משהו, אבל תקשיבו למילים.