הבלוג של אבו אלמוג

חבר שלי - נו... התעסקנו קצת ביחד בוויקיפדיה, דיברנו פעם פעמיים בטלפון, אני עוקב אחרי הבלוג שלו והוא אחר שלי, ואנחנו חברים בפייסבוק - אז הוא טיפוס נורא מעניין. מדי יום הוא קורא את כל הבלוגים השווים, ומעיף תמצית בטוויטר שמגיעה אלי בפייסבוק (אם מישהו היה מקריא לי את המשפט הזה לפני חמש שנים, זה היה נשמע מה זה מוזר). אז נרשמתי בגללו לטוויטר, שעד אז, למרות כל הבאזזז, לא ידעתי בדיוק מה זה.

נרשמתי, ומהר מאוד גיליתי שאני "עוקב" אחרי הבחור, ומקבל מדי יום כמה מחשבות שלו המצומצמות ל-140 תווים. מיהרתי ושאלתי אותו בפייסבוק למה זה בדיוק טוב, וקיבלתי הסבר מבריק. הוא הסביר שזה נותן עוד חמש - עשר דקות לפני שממש מתחילים לעבוד, אחרי שבדקנו את הויינט, את המייל ואת הפייסבוק. וזה היה באמת ככה! ואז שכחתי מהכל לאיזה שבוע, ואתמול קיבלתי הודעה שחבר אחר, א', עוקב אחרי! מייד הוצאתי טוויט, הראשון שלי, והיחיד עד עכשיו, שאמר - "יש לי בדיוק עוקב אחד בטוויטר, ואיזה מזל שזה אתה!".

אז באמת, למה זה טוב בעצם? אני די בטוח שיש עוד דברים שמעניינים את א' - טיפוס עסוק ורבתחומי - ממה שיש לי להגיד ב-140 תווים. ואם באמת יש לי מה להגיד לו, אז אני יכול לשלוח מייל, או במאמץ מסויים להרים טלפון. אשתי, שתיארתי בפניה את המצב, אמרה שזה טוב אם אתה מורד איראני. אז אני לא. זה נכון שכולנו צריכים להכין עצמנו לימי האפלה הליברמניסטית הממשמשים ובאים, ותשתית טוויטרית נכונה היא צעד קדימה, כמו בקבוקי מים מינרליים בממ"ד, אבל יש לי הרגשה, מחוג המכרים האינטרנטי שלי, שמי שיעקוב אחרי, או שאני אעקוב אחריו, יהיו ברוב המקרים ויקיפדונים לפלפים חבושי עיגולדים, שהמקסימום שהם יכולים לעשות זה לשחזר בוויקיפדיה עריכה של אלמוני שאומרת שד"ר גולדשטיין הוא קדוש ורבין השיכור רצח את החבר'ה באלטלנה, ואחר כך לדון בזה עד מוות אחד עם השני.

אבל למה בעצם שמישהו 'יעקוב' אחרי, או שאני 'אעקוב' אחרי מישהו? את הבלוג הזה קוראים כמה אנשים שאוהבים את הכתיבה שלי, אחותי שמחפשת ממה להעלב (מצאת!), מכרים ושכנים שאני מנג'ס להם, וכל מי שמקיש בגוגל "הרבה ציצים" ומצליח להגיע עד הלינק השישי, כדי למצוא את הדבר הזה - וכאן באמת המקום להביא את תודתה של מערכת הבלוג לגב' אנליה הואוני, חוקרת לאקאן ודוגמנית הלבשה תחתונה, על תרומתה לאנושות בכלל ולהרמת המורל והרייטינג בבלוג הזה בפרט - בפייסבוק יש לי אנשים שלרוב איכפת לי מהם או שאני חושב שהם מעניינים. אני אוהב לראות קישורים, ותמונות, ובכלל לשמוע מה הם חושבים ומה עובר עליהם - ולא, לא מעניין אותי אם הם מצאו פרה הולנדית בגינה או אם הם צריכים לחסל את ראש המאפיה במוסקבה, אבל תודה שחשבתם עלי - וזו גם דרך לשמור על קשר עם אנשים שביום יום לא יוצא להיפגש או לדבר, רק ככה לקבל מהם כמה בייטים פעם ב... אבל טוויטר? את מי בדיוק מעניין מה קורה איתי ברמה של הטוויטים? למה שמישהו בדיוק יתעניין בטוויטים שלי, גם אם הוא לחץ על הכפתור של "עקוב" בין עוד עשרות כפתורים אחרים?

אז כאן נכנסת הפילוסופיה, אבל גם מחוברים וכאלה, אז תתאזרו בסבלנות.

קוראי הבלוג הזה כבר קראו עד זרא על פוקו והפנאופטיקון, כתבתי בעניין הזה שניים שלושה פוסטים, איך נאמר, לא ממש מהודקים. לא נורא. הרעיון הכללי - סלחו לי אם אני טועה, בפוקו אני כמעט (אבל רק כמעט) אוטודידקט - האדם בחברה המודרנית עובר תהליכים של משטור ומשמוע שנאכפים באמצעי החזק ביותר של הנראות התמידית. רות עד כאן? אתה מתנהג יפה כי אתה יודע שאתה נצפה תמיד, נראה תמיד. יותר נכון - אתה לא יודע מתי צופים בך ומתי לא. זה כל הרעיון של הפנאופטיקון. זה פוקו על אצבע אחת. מה שמריץ את המנגנון הזה והופך אותו ליעיל הוא שהיחיד מפנים את המבט המופנה אליו תמידית, ומקבל אותו כחלק מההוויה שלו, אפילו רוצה אותו ממש, במקרים מסויימים. לא יכול בלעדיו (זה כבר נספח אבו אלמוג לפוקו). ומכאן "האח הגדול" בני אדם נורמלים שממש נכנסים מרצונם למקום בו הם מצולמים עשרים וארבע שעות ביממה, על ידי קהל בלתי מוגדר של אנשים שאינם מכירים. ו"מחוברים" (אני יודע שזו אומנות גדולה, ויש כאן גם עריכה, וכאלה. ובכל אופן, זה כל כך מתאים, הוויתור הזה, הטוטאלי, על הפרטיות, לטובת העין הציבורית, הבוחנת תמיד). 

אבל מה קורה אם בדיוק השומר צריך לצאת לשירותים? או שהוא מסתכל בדיוק הרגע על השכן שלי בתא השני? אף אחד לא יודע מה קורה איתי! הרגע הזה, הבודד, שאיש אינו מביט בי, הוא בלתי נסבל! אז יש פייסבוק שאני יכול לכתוב מה שקורה לי ולצרף תמונות, וכך אני יודע שאני בסדר ומי שקורא אותי יודע שאני בסדר. ויש טוויטר. אני פשוט יכול לדווח לעולם, לרשימה של "עוקבים" (פוקו היה מתמוגג...) שאולי את חלקם אני לא מכיר, אנונימיים לגמרי לגבי (כמו השומר בבית הסוהר הפנאופטיקוני) את המחשבות הפנימיות שלי, ברמה של הסאונדבייט, ואז אני יודע שאני בסדר, והשומר יודע שגם כשהוא עשה פיפי הכל הלך כמו שצריך. לזה נועד הטוויטר. כמובן שיש אנשים מבריקים שהמחשבות שלהם נורא מעניינות גם כשמכריחים אותם לצמצם אותן ל-140 תווים. אבל אלו נדירים (החבר שלי, מהתחלת הפוסט, הוא כזה, אבל האמת היא שאני שם בשביל הקישורים שלו. הוא חוסך לי קריאה בבלוגים לא מעניינים, ונותן לי רק את ההיילייטס. כל אחד צריך כזה חבר). רוב שאר האנושות, וכנראה גם אני, פשוט לא יכולים להוציא טוויטים לא טריוויאליים. או סטטוסים מעניינים בפייסבוק, למרות שהפייסבוק הוא מקרה פחות מובהק. הטוויט הוא, אם כן, לא הצורך של המצוייץ, אלא של המצייץ.

כן. וה-140 תווים. זה מכריח אותך להיות שטחי. אי אפשר לכתוב משהו ממש ממש מבריק ב-140 תווים. אי אפשר לכתוב משהו מורכב, משהו עמוק, משהו מעורר השראה. תראו למשל - "לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונעשה זאת כך, שאם האימפריה הבריטית, וחבר העמים שלה, יישארו על כנם עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים - הייתה זו שעתם היפה ביותר". שיט! 158 תווים. יורשו עלי אדמות של צ'רצ'יל, ביבי, דווקא מצליח להכניס אמירות יפות ב-140 תווים, ועוד נשאר לו עודף, נוסח "פרס יחלק את ירושלים" או "בואי, שרה'לה, הולכים". לא פלא שאת הטוויטים הכי מוצלחים אני מקבל מהביבי המזוייף בטוויטר. אבל האמת, גם זה לא משהו לכתוב עליו הביתה. אז כל זה אומר משהו. משהו על מישהו שרוצה קצת לצמצם אותנו. להפוך אותנו מצ'רצ'ילים לביבים, ועל הנכונות שלנו להכנע לו, להתמסר לו בצורה כה מוחלטת. 

טוב. אני לא הולך להתנתק מטוויטר, כי כמו כל צעצוע חדש, אפשר להשתעשע בזה קצת. ואולי אני אמצא באמת למה זה טוב, ואמצא שם אנשים מאוד מבריקים ומצחיקים לעקוב אחריהם. ואולי לא. כרגע אין לי מה להוציא טוויטים, כי כל העוקבים שלי שם זה א' ואתמול התווספה גם ר' שהיא באמת בנאדם נחמד, אבל אין לי הרבה מה להגיד לה בפורמט של 140 תווים. אז תסתפקו בזה (רק לא ליפול מהכיסא למראה השפמים, והתסרוקות, והתלבושות. זה באמת שיר גדול בז'אנר הרית'ם אנד בלוז הפולני) ושיהיה לכם יום נהדר.