הבלוג של אבו אלמוג

גבירותי ורבותי, השרה ליבנת, השר סער, חבר הכנסת מילר, חברת הכנסת חוטובלי, מר נחמן, מר קור, נכבדי, תושבי אריאל שהתכנסו ובאו אל האולם הנפלא הזה בערב חגיגי זה, תודות.

אני מקווה שנהניתם משירתו של מר גולן כפי שאני נהניתי ממנה, ואכן, "מי שמאמין לא מפחד".

איני יודע מה עישנו חברי הוועדה שבחרו דווקא בבלוגי הצנוע למתן פרס היצירה הציונית התשע"ב. אכן, הבלוג מטיף לשירות בצה"ל, לשמירה קפדנית על החוק, לאהבת הארץ ולאחווה בין תושביה, ובכל אופן, קטונתי. ומלב קרוע, אני נאלץ לדחות את הפרס.

כי כשאתם, השרה ליבנת, השר סער, חבר הכנסת מילר, חברת הכנסת חוטובלי, אומרים "ציונות", אז אתם לא ממש מתכוונים לאותה מהפיכה חברתית שהביאה לכאן את סבי, הסנדלר מהעיירה, ב-1937, הפכה אותו לחלוץ בארץ ישראל, והצילה את חייו וחיי משפחתו. אתם לא מתכוונים לחזון הנשגב של תיאודור הרצל, שפירט באופן כה חי ב"מדינת היהודים" וב"אלטנוילנד" (קראת את אלטנוילנד, כבוד השרה? כדאי לך. ספר טוב.). אתם מתכוונים למשהו אחר לחלוטין.

במדינת ישראל בשנת 2010 ה"ציונות" הפכה שם נרדף לרדיפת האחר, זה שדעתו שונה משלך, תיוגו וסתימת פיו. וזה במקרה הטוב. יש כאלו האומרים "ציונות" וחושבים על משהו אחר - דת פגאנית, קוקיאנית, על סף עבודת האלילים של דם ואדמה. 

מי שנושא את שם הציונות לשווא, מי שמסמן - זה ציוני (ולכן יקבל תקציבים ויורשה להשמיע את דעתו, ואף יזכה בפרס), וזה אינו ציוני (ולכן לא יקבל תקציבים ולא יזכה להשמיע את דעתו), אינו ציוני. הוא משהו אחר. לא נעים. לא מכאן. לא יהודי אפילו. משהו זר. אני רוצה לוודא היטב שכאשר בחרתם בי לפרס היצירה הציונית, לא התכוונתם לפירוש זה חלילה. והחשש שלי הוא שבדיוק לפירוש זה התכוונתם, השרה ליבנת, ושאר נכבדי, ולכן אאלץ לדחות את הפרס, ואבקש להעניקו לראוי ממני.

אך מכיוון שהזדמנתי לכאן, אומר כמה מילים על ציונות, התנחלות, והתיאטרון באריאל.

ככל שמטרת הציונות היא בניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הרי שאני קובע שמפעל ההתנחלות הכביר, וקיומו של אולם זה ושל העיר הנאה בו הוא יושב, הם אנטי ציונות במירעה. הם מסכנים באופן ישיר את הבית הלאומי שבנינו בעמל וביזע (כן, גם אני, הקטן). ככל שהיושבים כאן שייכים לזרם הרואה בהתנחלות מצווה דתית עילאית, הגוברת על שאר תרי"ב מצוות, בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אין לי כל ויכוח עמם. הם אינם ציונים. אהבתם לארץ ונאמנותם למדינה מותנית בכך שיאפשרו להם את קיום עבודת האלילים שלהם. בין זה ובין ציונות אין דבר וחצי דבר. לא לכך התכוון חוזה המדינה. ככל שהיושבים כאן שייכים לזרם "הלאומי", "החילוני", אני קורא להם - טלו קורה מבין עיניכם! מעשי ידי אובדים בים ואתם אומרים שירה! קחו איש את משפחתו, איש את מקלו, וצאו, הפריחו את הגליל והנגב, את השרון והשפלה (טוב, את השרון והשפלה לא ממש צריך כבר להפריח), עשו את המעשה הציוני הנכון. כאבותיכם לפניכם, שעזבו את הגולה על מנת להקים את ביתם במדינה היהודית, עזבו גם אתם את הגולה, את הבתים אדומי הרעפים שבניתם על אדמת האחר, ועל חשבון החזון הציוני האמיתי של מדינה היושבת קבע על אדמתה בגבולות מוכרים וחיה בשלום עם שכניה, ושובו אלינו. שובו בנים לגבולכם. ייקח כל אחד מכם אבן אחת מתיאטרון המריבה הזה, ויבנה אותו ויקומם אותו מחדש באשחר המעטירה, ביובלים הפורחת, בסח'נין, שעדיין אין בה תיאטרון.

תודה לכם, השרה ליבנת, השר סער, ח"כ מילר, ח"כ חוטובלי, שהתכנסתם כאן להעניק לי את הפרס. אני מודה למזלי הטוב על כי מחיר העגבניות מנע מהקהל הזה להפגין במעשים את שהוא חושב על נאומי. ועכשיו סילחו לי, המונית מחכה בחוץ, המנוע מותנע. אמרתי לנהג מראש - שלוש דקות, ואז אני נכנס ונוסעים כמו משוגעים עד שנחצה את הקו הירוק.

תודה, תודה, ושוב תודה.