הבלוג של אבו אלמוג

אז נוסע יהודי מעפולה לאשחר בצהרי יום חמישי. סיים את עבודתו בערך בשתיים בצהריים, וצריך להגיע לאשחר ולצאת ברבע לארבע לקחת את הבת לרופא השיניים. השעות האלה שעות די מתות ברדיו בכל מקום, אז שומעים כמובן את ברירת המחדל 88FM. יש שם את התכנית של בן רד "נותן ברוק" ויש שם קטע כזה שמאזינים משמשים כעורכים. את התכנית ערכה בחורה די נחמדה בשם לילך, עם העדפה לרוק / בלוז כבד משנות השבעים, מה שיכול להעביר שעה נסיעה בסבבה. אי שם ליד מצודתו האדירה של אבי האומה דאהר-אל-עומר בדיר חנא הכתה בי ההתגלות, כאשר לילך דנן השמיעה את הדיסק שלא שמעתי בארבעים ושתיים שנותי קודם לכן - Maggot Brain של Funkadelic.

אז נוסע יהודי מעפולה לאשחר, ושומע מוסיקה. והמוח רץ. יש בעיות פרנסה, יש ענייני בריאות שלי ושל היקרים לי (ברוך השם רוב העניינים בסדר, אבל יהודי דואג, מה לעשות), לקוח זה אמר כך, ולקוחה זו אמרה אחרת. הילד אמר למורתו דבר זה, והילדה אמרה למורתה דבר אחר, והתזה אינה נכתבת מעצמה, והמנחה אינו יוצר קשר מזה זמן מה, ושיטת המילט עודה מושלת בכיפה ואין מוחה. ואז לוקח אדי הייזל זצוקלל"ה את גיטרתו, ומתחיל לנסר, והכל נשכח, כאילו לא היה. ויהודי מוצא עצמו על פסגת הר ערפילי בשעת לילה מאוחרת, לבדו עם הייזל ואנשי הפנקאדליק, מאזין רוב קשב.

אז  נוסע יהודי מעפולה לאשחר, וגופו עבר זה מכבר את דיר חנא, והוא כבר בפאתי עראבה הכפר, ליד האנדרטה של הבחור הנחמד עם הציפור, והייזל ממשיך לנסר, והיהודי, ברוחו, הרחק משם. ויהודי שוכח את כל הצרות, ומתמוגג, ונאנח (יהודי, אחרי הכל). ובשלב מסויים אומר בן רד שצריך לקטוע את הקטע, כי הייזל מנסר, ברוך השם, עשר דקות, אבל אנחנו רוצים להשמיע את כל הקטעים שערכה לילך, ובבת אחת שב יהודי ונחבט אל קרקע המציאות. והנה שוב מכות בו בעיות הפרנסה, הבריאות, הלקוחות, הילדים, והמילט.

אז מגיע יהודי לאשחר, ויש עוד עשרים דקות עד שצריך לצאת. אז ניגש יהודי אל היוטוב (יוטוב איז דאס וועבזייטל ווי מען טוישט זיך אויף ווידעא קליפס ארויפלאדירט צו האסטן און מיטטיילן מיט אנדערע דאס צו קוקן בחינם.) ושומע פעמיים רצוף את הקטע, ומתמוגג בכל פעם מחדש. ויהודי מבסוט, ויהודי לוקח את הבת לרופא השיניים. והיא שומעת בדרך את דער פרעיי (דער פרעיי זענען געווען אן אמריקנישער פאפ מוזיק בענד), וליהודי שבדרך כלל מאוד סובל מהמוזיקה של הבת שלו לא איכפת, כי המוזיקה השמיימית של אדי הייזל ופאנקדליק עוד מתנגנת בתוך ראשו, וכבר חלפו כשלושים שעות, והיא עוד שם, ואינה יוצאת (לא הבת מרופא השיניים. זה נגמר מאוד מהר. המוזיקה מהראש).

אז זה היה פשוט נפלא. וזה לא קורה כל יום.

תמיד חשבתי שאני לא אוהב פאנק (עם פ' רפה. פאנק עם פ' דגושה זה סיפור אחר ומסובך יותר). זה נראה לי כל מיני שווארצעס לבושים בבגדים מצחיקים עם תספורות אפרו משנות השבעים שמנגנים מוזיקה כזאת, מדליקה, כלהקת חימום של מייקל ג'קסון. מה ליהודי כבד ומהורהר כמוני ולמוזיקה המדליקה הזו? הקטע הזה היה פשוט התגלות. פתאום גיליתי את השורשים של הפאנק אצל זאפה שאני כל כך אוהב, ובכל מיני מקומות טובים אחרים, ופתאום הקטע האהוב עלי, אבטיח בחציר חג הפסחא מתוך ג'וז גראז' נשמע קצת כמו חיקוי קצת חיוור לאמת הקשה והמפעימה של המאגוט בריין.

מי שמצפה להתפעמות כמו שלי כשילחץ, אם בכלל, על הקישור שלמטה (ניסיתי לעשות אמבד פעם ראשונה. נראה אם זה עובד), כנראה יצא מאוכזב. ייתכן שהקטע הזה אומר לי משהו מאוד מאוד אישי, שלמישהו אחר לא יאמר, ובכלל... אבל אם אחד מקוראי יזכה ולו לעשירית מנחת הרוח שגרם לי המאגוט בריין דנן, הרי שכתיבתו של קטע זה לא הייתה לשווא.

הייזל, זצוק"ל מת בגיל המסוכן של 42. עד כמה שהבנתי, חיבתו למיני סמים מסוכנים, ולשאר מרעין בישין מן התוספת השנייה, הייתה בעוכריו, ובכל אופן, מעורר מחשבות. אם מחר יכה בי עודף המשקל, חוסר הפעילות הגופנית, וכיוצא בזה, או סתם אפול קורבן לאחד מהמטורפים האלה שמזנקים מצידי הכביש עם סובארו בת 42 בסיבוב שם ליד כפר מנדא, האם אשאיר מאחורי משהו שיפעים מישהו, באיזה שהוא מקום, כשם שהייזל דנן השאיר מאחוריו את המאגוט בריין? כאן על הבלוג הזה להמליץ על שהמליץ כבר החכם מכל אדם -

"לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך:  כי כבר רצה האלוהים את-מעשיך.  בכל-עת יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר.  ראה חיים עם-אישה אשר-אהבת, כל-ימי חיי הבלך אשר נתן-לך תחת השמש, כול ימי הבלך:  כי הוא חלקך, בחיים, ובעמלך, אשר-אתה עמל תחת השמש.   כול אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה:  כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה."

א גיט שאבעס!