הבלוג של אבו אלמוג

כן. אני מודע לזה שזה מגיע לפוסט ביום. מי שירצה יקרא, ומי שלא ירצה לא יקרא. אני יורד מהקטע של הגזענות וכל זה, שכבר די נשחק עד דק בבלוג הזה, ומשתף את קוראיו בחוויות שלי מסילבסטר. מי שמכיר אותי ברמה של לדבר איתי פנים אל פנים, בטח כבר שמע את החוויות האלה מיליון פעמים, וזה כמובן יגיע לקיטורים הרגילים על כל מיני דברים כאלו ואחרים שהיו ועד כמה היה אז טוב ואחרי כן נהיה רע. אלו מוזמנים להמתין לפוסט הבא. אה... כן... ואף מילה על קצב!

ב-31 בדצמבר 1987 הייתי סמל בתצפית בנבי אל עוואדי. זה היה פחות או יותר הסילבסטר הכי יפה שהיה לי בחיים. בדיוק ב-12 בלילה, כל מי שהיה לו רובה בגיזרה פשוט ירה נותבים לאוויר. וכוס אמא שלהם, היו להם הרבה רובים, והרבה נותבים. המוצבים של צד"ל, והכפרים הנוצרים בסביבה הוארו באור יקרות, מכל קנה שירה כל דבר, בכל קוטר, נותבים ותאורות ואלוהים יודע מה, כך שניתן היה לדעת בדיוק איפה יש כפר נוצרי ואיפה כפר שיעי. אבל נדמה לי שהמוסלמים גם הם לא נצרו במיוחד את נשקם, וגם כמה מחיילי צה"ל לא התאפקו. זו הייתה חוויה מדהימה, שלא חוויתי מאז. עד כמה שזכור לי החברה שלי, שגם היא נשארה את הסילבסטר בבסיס, סיפרה לי שבשתים עשרה בלילה התנשקה עם הפקידה שלה, ציונה. פחות או יותר סיכמנו שכל אחד יתנשק עם מי שלידו, ונחשוב שאנחנו ביחד, סידור שעבד בסילבסטר קודם. ועם זאת אני סירבתי להתנשק עם כל אחד מכמה האופציות הגבריות שהיו לי במוצב (רעיון לפוסט עתידי, קווירי משהו - למה אישה יכולה להרשות לעצמה לנשק אישה אחרת בפומבי, והגבר ההטרוסקסואל הממוצע יירתע מהרעיון), ולהגנתי ייאמר שלקצין שישב איתי, א', היה זקן תיש. אז פשוט ישבנו והסתכלנו בגיזרה המוארת. זה היה פשוט משהו מדהים, שלא יחזור.

השמועות על מה שקורה בשטחים, שהתגבש די מהר ל"אינתיפאדה הראשונה", כבר רצו חזק, וזה היה ברור שזה עניין של ימים עד שנישלח לשם. אבל הייתי סמל, ומפקד צוות, והייתי לוחם, ומדי יום הורדנו ארטילריה ועשינו כל מיני דברים, וראינו דברים כאלה ואחרים במשקפת, והרגשתי שאני נורא חזק ואף פעם לא אמות, ואחיה לנצח עם אותה חברה, והכל יהיה טוב ויפה וממש ממש בסדר. וגם אם אגיע לשטחים, אז מה כבר יכול לקרות לי, כי דרגות הסמל שעל כתפי (את קורס מש"קים סיימנו רב"טים. תותחנים. את הסמל קיבלתי בערך חצי שנה אחרי כן, והייתי מאוד מאוד גאה בו), משקפי השמש שעל עיני, וכובע המצחייה שעל ראשי, נותנים לי חסינות נצחית מפני כל דבר ועניין.

שמעתי אז במיוחד את swordfishtrombones של טום וייטס. אהבתי לחשוב על עצמי כמישהו עם טעם ייחודי במוזיקה, ווייטס הוציא אז את שתי יצירות המופת טרומבונידגחרב, ו"כלבי גשם", שפחות או יותר התנגנו אצלי בקסטות נון סטופ בכל מקום שהייתי, ועיצבנו את כל מי שהיה לידי. באותו זמן גם נחשפתי לג'ארמוש. את "זרים" לא ראיתי בזמן אמת ב-1984, אבל לטובתו ייאמר שהוא הכיר לי את "I put a spell on you" שלא הפסיק להתנגן ברדיו בתקופה שהסרט רץ. את "נרדפי החוק" ראיתי, די במקרה. נשביתי בקסם המוזר של ג'ארמוש, שהמוזיקה של וייטס התחברה לויזואליה המרתקת ולטקסטים המדהימים שלו כמו כפפה ליד. וייטס עצמו שיחק ב"נרדפי החוק", ולדעתי הוא שחקן לא פחות טוב ממה שהוא זמר. 

מאוד אהבתי בטרומבונידגחרב את Shore Leave שמתאר מלח באוניה שיורד לחוף בסינגפור, ועובר שם כל מיני חוויות, משחק ביליארד עם גמד עד שהגשם מפסיק, ואחר כך מדבר עם איזה לויטננט על בייסבול, וכל הזמן חושב על סאלי שהשאיר באילינוי. היה בזה איזה סוריאליזם, איזו תחושה של ניתוק מהמציאות, שגם אני הרגשתי בנבי אל עוואדי. כתבתי אז את הספר הראשון שלי, משהו הזוי לגמרי וסוריאליסטי שמתרחש במוצב, והיום אני מוצא שהוא לא ניתן בכלל לקריאה. לקח לי כמה שנים עד שהגעתי למסקנה שאני לא יכול לכתוב ספרות טובה, וצריך להתרכז במותחנים. אבל עד שהאסימון נפל, יצרתי כמה דברים די איומים. אני מרחם על מי שימצא אותם במגירותי בעזבוני בבוא היום. לשרוף ולשכוח, חברים! זה לא ראוי למאכל אדם.

השיר של טום וייטס כלל את השורות הבאות -

and I wondered how the same moon outside
over this Chinatown fair
could look down on Illinois
and find you there

ואהבתי לחשוב שאותו ירח עצמו בו אני צופה מביט למטה על רמת הגולן (לא רחוק כמו סינגפור ואילינוי, אבל עדיין רחוק מספיק) ורואה אותה שם.

לא אכנס לפרטים איך בתוך כמה שבועות הכל התחרבן, ואם יש משמעות למושג "היבריס" אז כאילו זה זה. זה די אכזרי לחוות את זה בגיל 19, ודי פאתטי לכתוב על זה בגיל 43. לא אהיה פאתטי.

לא אקשר ל"Shore Leaves", למרות שהוא עדיין יפה בעיני כפי שהיה אז. אקשר לשיר אחר מאוד יפה של טום וייטס שנקרא "גלויית חג המולד מזונה במיניאפוליס" השיר זכה לביצוע מעולה של דייוויד ברוזה ב"קלף" עם מילים מעולות של יהונתן גפן, וגם לביצוע קצת מתחכם לטעמי של גני תמיר, שאותה אף פעם לא אהבתי. בעברית הוא נקרא "גלוית שנה טובה משוש המתאבדת", מה שמצדיק להביא אותו כאן היום (שנה טובה... כאילו דא?). אז הביצוע של ברוזה גדול, אבל הביצוע של וייטס (והמילים שלו) פשוט מפילים מהכיסא, אז תיזהרו.

שנה טובה לכולכם!