סתם חוויה שעברתי היום. יש לי לקוח וותיק, בנאדם שאני אפילו די אוהב, ודיברתי איתו כמה פעמים על דא ועל הא. הוא כבר כמה זמן מנדנד לי שאעשה משהו שלא כל כך בא לי לעשות, ובסוף נכנעתי. מה שעשיתי היה אמור לצ'פר אותו על חשבוני בחמש מאות ש"ח בערך, אבל לא היה לי כל כך איכפת, כי הוא בחור נחמד, ומביא לי הרבה עבודה, ורציתי להיות נחמד אליו. זה היה כרוך בנסיעה בת עשר דקות לאן שהוא, לדבר עם מישהו (טוב, אני נשמע כמו איזה סוכן סמוי במאפיה, אבל באמת יש כאן חסיון עו"ד לקוח). בכל אופן הוא התחיל לספר לי על קרוב שמאושפז בבית החולים, ואיך שהחנייה שם תמיד תפוסה על ידי ערבים. עשיתי את הטעות ושאלתי איך הוא יודע שהמכוניות שייכות לערבים, ואז הוא אמר שזה בגלל שכל הרופאים, וגם כל האחיות, ואפילו החולים שמאושפזים יחד עם הקרוב שלו הם ערבים. טוב, מה עושים? מה מחייבת האתיקט, כללי הנימוס בעולם הליברמניסטי החדש והאמיץ בו מצאתי את עצמי? עולם בו אנשים מעיזים לדון בריש גלי בשאלה איך לא להעסיק עובד ערבי, או מעזים לפרסם ברבים מודעה שדרושה "עוזרת בית יהודיה", וכיוצא בזה. מלמלתי מתחת השפם מין "תראה, אני הולך לעשות לך טובה, אז תשמור את ההתבטאויות האלה לעצמך כדי שיתחשק לי להמשיך" או משהו כזה, והמשכנו הלאה.
למה אני הוא שמרגיש לא בסדר? למה אני זה שממלמל, כמעט מתנצל, כשהאמירות האלה נאמרות? למה אני כותב אותן בבלוג שאני יודע שהאנשים שאני מדבר עליהם לא יקראו, ולא מתעמת, מרים טלפון לק' או פונה אליה במקום ציבורי ואומר לה - "לבקש עוזרת בית יהודיה זה דבר שצריך להתבייש בו לדעתי", מרים טלפון לשלושה שמות שאני זוכר היטב, ואומר שם שאם הם פועלים בשמי בוועדה של היישוב שלי, אז הלאום של המטפלת בפעוטון לא צריך להיות רלוונטי. למה אני לא מגיע לאסיפות של אשחר, קופץ על השולחן, ואומר את דעתי לאנשים שם? למה לא קמתי ויצאתי מהמכונית של הידיד באותו הרגע בו האיר את עיני לבעיית החנייה בבית החולים? למה אני ממשיך לגור בגוש שגב הנחמד היהודי הזה שבו יש יישובים שמתקנים את התקנון שלהם כך שלא יקבלו בהם ערבים?
לפני עשרים שנה בערך ראיתי תכנית של "רואים עולם" או איך שלא קראו לזה אז. זה היה בדיוק קצת אחרי המאורע המצער של פירוק כל הגוש הקומוניסטי. מישהו שם מצא מורד קומוניסט באריתריאה. בחור שחור עור, רזה מאוד, חסר שיניים, מחזיק בקלאצ' חלוד. בדיוק כמו שניתן לתאר. הוא סיפר איך הוא תמיד נשא עיניו לברית המועצות, ועכשיו הכל הלך ונותרה רק אלבניה, והוא מעריץ את אלבניה. וכנראה שהשדר לא רצה לקלקל לו ולספר לו שגם אלבניה... כאילו... שהקומוניזם שם... טוב. אז אני מרגיש בדיוק כמו הבחור הזה. כולם הלכו קדימה. כולם התקדמו. כולם מבינים אפילו בלי לקרוץ עין. כולם יודעים שכך צריך. אפילו ציפי שלנו כבר תומכת בחילופי שטחים שיעבירו אוכלוסייה ערבית של גיס חמישי בברטעה, ובאקה אל ר'רביה לרשות הפלסטינית שם מקומם. אז רק אני נותרתי מאחור. עם הסיסמאות הישנות. לא החליפו לי דיסקט. אני מחזיק בקלאץ' החלוד, וחולם על אלבניה. כשכולם כבר פוטין, אני ברז'נייב. אני האחרון. אין עוד.
אם אתעמת אהיה במיעוט. יצחקו עלי ביישוב שלי (האמת, גם ככה... טוב. לא משנה. 'שוטה הכפר' זה ביטוי שעולה במחשבה). אאבד לקוחות. אחשב בעיני סביבתי למוזר. אפילו מוזר יותר משהם חושבים עכשיו. נו... לא צריך להיות כל כך קשה עם כולם כל הזמן. תזרום! למה אתה לא זורם?
אז באמת אני צריך להתבייש, ולמלמל. אולי אני גם צריך להפסיק לכתוב כאן. אולי אני צריך לשים את התמונה של ליברמן על הקיר. ולהביט בעיניים האלה. וכמו וינסטון סמית' אלמד לאהוב את האח הגדול.
אבל כל עוד אני כותב כאן אני יכול לכתוב שהתרגשתי נורא נורא מ"גבעול" החדש של יעל לוי. שהיא כאילו הכי זמרת והכי יפה, והכי רוקיסטית והכי אישה והכי הכי, והביצוע החדש אפילו יותר טוב מהישן, ואני מחכה לדיסק. מי שרוצה לשמוע זה כאן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
