הבלוג של אבו אלמוג

הוועדה המייעצת של בנק ישראל החליטה לעטר את השטרות החדשים בתמונותיהם של משוררים. למען האמת איני יודע מהו שצריך לעטר את שטרות הכסף. האם ראויים הפוליטיקאים לכך, ומדוע דווקא סופרים ומשוררים, ואולי ראוי לשים את נופי ארצנו, או סתם את דיוקנו של סמי עופר. כסף, לא? אז במקום אלתרמן וטשרניחובסקי, או בן צבי ומשה שרת, נשים כבר את דיוקנם של סמי עופר, נוחי דנקנר ושרי אריסון. יש בזה אמירה נועזת. השבוע התפרסמה רשימת מאה העשירים בעולם של פורבס, ושישה עשר שמות מתוכה הם ישראלים. לאחר שבדקתי היטב ושמי אינו נמצא שם אני יכול לומר מה פרט המידע הזה אומר - משק ריכוזי, הנמצא בשליטת קומץ משפחות, ובו פערים מהגדולים בעולם. רגע, לא? שמינית מהעשירים בעולם הם משלנו. האם הכלכלה שלנו היא השמינית בגודלה? כנראה שלא. כנראה שאנחנו נותנים לחבר'ה האלה למצוץ את לשדנו בצורה יעילה יותר. אז כבר עדיף לשים אותם על השטרות. ממילא הכל הולך אליהם. אמנם פורים קרב, אבל בואו נוריד את המסיכות. אלה אנחנו ואלו ערכינו! הקץ למוסר המיושן, לצביעות ולהתחסדות. אגב, איך שאני מכיר את סמי עופר, הוא לא יגיד לא. כאילו להופיע על כסף שם את מוזיאון תל אביב בכיס הקטן. אפשר לנסות. כמובן שאפשר גם להתנות את זה בתרומה קטנה. אני מוכן לתווך ולגזור קופון של 10%.

אבל די לדמגוגיה. בואו נשמח! יש לנו את רחל, אלתרמן, לאה גולדברג וטשרניחובסקי. את לאה גולדברג ורחל אני נורא אוהב. את לאה גולדברג בתור סופרת ילדים, מ"הכלב פלוטו" ועד "הילדים מרחוב ארנון". לא קמה לנו כמותה. וגם רחל. אין כמוה. הן שתיהן דמויות מאוד טראגיות בחייהן הפרטיים, וכל פעם שאני שומע את צילה דגן שרה "ולא היה בינינו אלא זוהר", וזה קורה לי הרבה, אני נורא חש סימפטיה לאותה אישה שלאסונה חיצוניות לא מושכת הסתירה כנראה יופי פנימי אדיר. טוב, את רחל שרה בדרך כלל אחינועם ניני שאני לא סובל, אבל גם לה מגיע, בואו נפרגן.

אלתרמן, טוב, נסלח לו את "המניפסט של ארץ ישראל השלמה". גדול משוררינו ללא ספק. אתוודה - אני רק קורא את השורות "הנה הזגוגית - שמה צלול משמותינו; ומי בקיפאון הרהורה יעבור?" וכבר עוברת בי חלחלה בכל הגוף. אבל התכנסנו כאן לדון בטשרניחובסקי.

מערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להמאיס עלי את שאול טשרניחובסקי, כשם שעשתה זאת לגבי עגנון, המינגווי, ושאר גדולי הספרות והשירה. בכיתה ח' או ט' הכריחו אותנו ללמוד את האידיליה "לביבות" ומאז איני סובל לביבות, וגם לטשרניחובסקי לא הגעתי אלא באיחור רב. "לביבות" מספר בצורה מאוד ארוכה איזה סיפור על גיטל ורייזל, זו מלבבת לביבות, וזו נכדתה, בעיירה היהודית. העיירה היהודית הזו שהלעיטו בה אותנו כל התיכון, עם הלביבות של טשרניחובסקי, השלולית הגנוזה של הזז, הזוועות של דבורה בארון, כל מיני דברים איומים של ביאליק וכאלה. הרלבנטיות של זה לחיים שלי אז או מאז הייתה מאוד נמוכה, זה שיעמם אותי אז, ונראה לי מעצבן ודוחה, וגם היום, אפעס, זה לא כוס התה שלי.

סיווגתי אותו ביני לבין עצמי כמצורע שלאחר בחינות הבגרות יושלך אל השלולית הגנוזה הגדולה של הדברים שאני לא צריך להתענות בהם יותר, משהו שכותב על העיירה היהודית ועל בת הרב. רק כבוגר הגעתי אליו שוב ואיזו תגלית. שירי האהבה שלו מדברים אלי כל כך - "ויהי מקץ הימים וייוואש מה' ולא האמין באליל - ויברכוהו השמים, ויפגע באילאיל וישר את שיריו לאילאיל". התאהבתי בשם אילאיל מהרגע הראשון. לבתי, שהבלוג הזה קרוי על שמה (הבלונדיני שעובר אינדוקטרינציה למעלה הוא בני. בתי גדולה יותר והבלוג הוא על שמה) רציתי לקרוא בכמה וכמה שמות. "מעדנה" על שם תכשיט עברי עתיק שנמצא במוזיאון ישראל שעליו חרוט "למעדנה בת המלך", "מרווה" סתם כי זה נראה לי שם יפה. "ענת" האלה הכנענית (ש' אמרה לי שיהיו לה בכיתה חמש ענתות וצריך שם מקורי. אין אף ענת במחזור שלה או בין 561 החברים בפייסבוק. אלמוגים, לעומת זאת, יש בכמות מסחרית), או "גוקדרה", לזכר אותו עיקול בכביש בין דיר סיריאן לטייבה. לצערי התוודיתי על רצונות אלו בפני ש', עוד בטרם נישאנו, והיא העמידה כתנאי לנישואינו שהיא תבחר את שמה של הבת הראשונה. אז ברשימה המצומצמת והתיאורטית הזאת, "אילאיל" כיכבה במקום של כבוד. לא נורא, קראתי לגיבורת "השלישית בשורה השנייה" בשם הזה, והספר הלך לא רע.

אבל השיר הכי אהוב עלי של טשרניחובסקי הוא "אל מול פסל אפולו". שמסביר איך הוא מתפעל מפסל אפולו היפה והיווני והצעיר, ואז הוא נותן את היציאה של החיים שלו, וזה הולך בערך כך -

"...אכרע לכל שכיות החמדה ששדדו /

פגרי אנשים ורקב זרע אדם /

מורדי החיים, מיד צורי שדי /

אל אלהי מדברות הפלי /

אל אלהי כובשי כנען בסופה -

ויאסרוהו ברצועות של תפילין..."

כן, כבר עשרות שנים לפני יונה וולך נעשה בתפילין שימוש פואטי. בקיצור - הבחור כנעני! איזה יופי! שונא את כל הדתיים והממסד וכאלה. מקום שישי לא ריאלי ברשימת מרצ לפחות. והוא הולך להיות על שטר!

כן. אני די בטוח שזה לא יהיה איכפת להם. הרי זה השטר שישמש כשלמונים לכל תועבה קואליציונית של ליבני "בשם השלום" בכנסת הבאה (או חלילה של ביבי "בשם הביטחון"). הכסף הזה ילך לאנשי המפלגה של דרעי - הוא עצמו לא יילך להתבזות בבג"צ, ולא יבקש להיות שר. וזה גם יעזור לליבני החסודה הלבנה והתמימה להחזיק אותו בקואליציה. יהיו לו שלושה ארבעה שרים מהמפלגה שלו, והחבר'ה האלה יודעים בדיוק כמו הבוס איך לקבל את הכסף ומה לעשות איתו - ולכל הדברים הניפלאים והנחמדים שהם יבקשו עבורם כסף. אז בשבילם זה לא משנה מי על השטר, אם זה טשרניחובסקי, אלתרמן, או גיספן (עוד רעיון לשטר! אני שופע רעיונות). ולמען האמת אני די בספק אם מישהו מהם אי פעם פתח דף של טשרניחובסקי כי דווקא במקום הכי קרוב לעיירה היהודית, בחינוך החרדי, לא מלמדים על העיירה היהודית, ושמעם של רייזל ולביבותיה וסבתה גיטל לא הגיע עד אליהם. מוזר, לא? אז לפחות שיהיה לנו את הסיפוק לדעת מה האדם שמופיע על השטר היה ודאי חושב על מה שנעשה באותו השטר. אירוניה של לוזרים, אתם יודעים. שמחת עניים.

אסיים במשהו יפה של לאה גולדברג שאני בטוח שלא כולם מכירים, עם צילה דגן שאני מאוד אוהב, ואולי גם כדאי שתהיה על שטר? מה יש בפוליטיקאים שאין בזמרים? אז תהנו. אותי השיר הזה מצמרר כל פעם מחדש. גם עכשיו. ביי!