הבלוג של אבו אלמוג

שני מאמרים מעניינים תפסו היום את תשומת לבי.

באחד מתוודה הפירסומאי החרדי מאיר גל כי "נשבר לו הלב כשהוא מדמיין ערבי מתקרב ליהודיה" (הקישור הוא לכתבה בגלובס שכן על אף ציווי מפורש שבתורה, וכל מה שכתוב בשולחן ערוך וכל זה, הפוסט הזה נכתב בשבת, והאתר בו התפרסמו הדברים "כיכר השבת" אינו מאפשר גלישה בשבת. אגב, את המאמר במלואו קראתי כבר אתמול.) בשני קורא זוהיר אנדריאוס, עורך העיתון "מע-אלחדת" היוצא לאור בטמרה "אסד, המשך לשאוג", וזאת בטענה שכל משטר שיחליף את הרודנות העלאווית בסוריה יהפוך מייד לבובה של האמריקאים האימפריאליסטים, וידכא בברוטליות את העם בסוריה. ("הרודנות העלאווית הוא ניסוח שלי. זוהיר לא נתפס במילה של גינוי למשטר שאותו הוא מכנה "המבצר האחרון של  הלאומיות הערבית", פרט לכמה פיסקאות די חלביות בתחילת המאמר).

מאמרו של גל מקומם אותי, וקוראי הבלוג הזה גם יכולים לנחש למה. מאמרו של אנדריאוס בעיקר מצחיק אותי, בעיקר בפיסקה "אני סולד ממלחמות, ומקווה שלא תפרוץ, אך על הישראלים, מנהיגים ועם כאחד, לשאול את עצמם: במלחמת לבנון השנייה ישראל לא ניצחה, וחיזבאללה לא הפסיד. מה יקרה, חלילה, אם תצטרף במערכה הבאה סוריה למאמץ המלחמתי?". וואו וואו. חכו חכו. אסד רק יתגבר על האופוזיציה הבוגדנית מבית, ישפר את המצב הכלכלי, ישקם את הצבא שעיקר הציוד שלו נרכש מברית המועצות, בשנים שהייתה עוד קיימת, ואז תראו.

מה המשותף לשני המאמרים? אני די בטוח שלמאיר גל לא איכפת שאסמאא אל-אסד היא סונית שהתחתנה עם בשאר העלאווי. בוויכוח ההיסטורי האם העלאווים הם מוסלמים, לא נראה לי שיש לו עמדה. כך שככל שהמאמר שלו יוצא כנגד נישואי תערובת, או כנגד מגע בין בני עמים שונים, טווח העניין שלו הוא פחות או יותר יהודים, והנעשה בין העלאווים לסונים אינו שובר את ליבו. כך שהכיוון הזה נפסל.

מה שמשותף לשני המאמרים הוא הראייה המגזרית הצרה.

כל בוגר סביר של החינוך הממלכתי שקורא את מאמרו של מאיר גל יחוש לפחות אי נוחות, וכך גם הראו תגובות רבות למאמר. אבל לגל לא איכפת. הוא מכוון לציבור שלו, קוראי "כיכר השבת". האמת היא שהסכנה שמי מקוראותיו של גל תתחתן עם ערבי היא די פחותה. גם הסכנה שתתחתן עם חילוני היא לא משהו. זה שברון לב תיאורטי, רטורי. הוא אינו יכול "לדמיין" ערבי המתקרב ליהודיה. הטענה שלו היא גם לא לערבי, או ליהודיה, אלא לתקשורת המתייחסת לכל זה ב"שוויון לב ברנז'אי". המאמר מכוון לצרכי פנים - תראו אותנו, החרדים, מתחתנים כמו שצריך ועם מי שצריך, והשמאלנים החילונים המופקרים יכולים אפילו להתחתן עם ערבים, ובמקום לזעוק עד השמיים, רזי ברקאי אפילו מראיין כאלה וילדים שלהם ולא מגנה אותם על הנסיבות האיומות של הולדתם. זה שבדרך הוא דורך על כל הערכים החשובים לי, ואפילו מתגאה בזה, לא כל כך איכפת לו. מתי ייצא לו להיפגש איתי? אני אי פעם ארכוש מוצר שהוא מפרסם? אולי כן, ואולי לא. בטוח שלא אצור את הקשר בין הפירסומת ובין האדם שכתב את המאמר.

אנדריאוס הוא סיפור דומה. המאמר פורסם בטמקא, בעל התפוצה הרחבה (ושוב אני חייב לשאול כמה שאלות על שיקול הדעת של העורכים שם, נוסח מה שכתבתי בפוסטים קודמים על מאמריהם של מאיר ברטלר וניצה כהנא) לא ממש טרחתי לקרוא את כל 132 התגובות, אבל נראה לי שקוראי טמקא הם לא קהל הקוראים הטבעי או האוהד למאמר מסוג זה. המדובר במעין פאן-ערביזם רדיקלי, פופולרי בחוגים מסויימים של אנשי בל"ד, (צריך להבהיר שאיני יודע את שיוכו המפלגתי של אנדריאוס, אם יש לו בכלל, והאמירה היא אמירה כללית על מי שדוגל בדרך כלל בדעות אלו בישראל), זרם מחשבתי שמת ונקבר קבורת חמור עם התחלת המהומות בעולם הערבי, וההסרה הכפויה של המסכות ממשטרים נוסח משטרו של אסד. אני מניח שלאוחזים בדעות אלו די קשה בזמן האחרון, כמו לאוהדי הקומוניזם הדוגמטי עם תחילת התפרקות ברית המועצות, והמאמר הזה הוא מין אמירה נואשת נוסח "החזיקו בדגל, אחדו את השורות, בואו נחזיק מעמד רק עוד קצת, ואז המציאות תחזור להיות כמו שהייתה וכמו שתמיד הבנו אותה, וכל הדברים המוזרים האלה שקורים מסביב פשוט ייעלמו. רק עוד קצת, בבקשה!" מטבע הדברים הדברים יכולים להיות מופנים רק לציבור מצומצם של שותפים לדעה ולראייה הזו של המציאות.

התמונה המצטיירת משני המאמרים על החברה שלנו היא לא מחמיאה. אין זה מקרי שהמדובר בשני מאמרים המגיעים מהמגזרים המקופחים והמושמצים ביותר, הערבים והחרדים (או כביטויו המקסים של נדב "ערדים וחרבים"). אלו מייצגים את האתגרים הקיצוניים המועמדים מול ערכים בסיסיים של מדינת ישראל, מתוך החברה עצמה. בשני המגזרים יש איזה תקווה עמומה, מסוג זה שמבטא מאיר גל בכותרת של הבלוג שלו "החרדים זה העתיד, לא? חכו עוד עשרים שנה". החברה הישראלית כיום אינה בעלת סולידריות חברתית, ולאנדריאוס וגל אין כל מכנה משותף שאני יכול לחשוב עליו פרט לכך ששניהם אוחזים בתעודת זהות כחולה, וכנראה לא מאוד אוהבים חלק ממה שהיא מייצגת, ומייצגים אחוזים גדלים והולכים של המחזיקים באותה תעודת זהות.

אז מה? הבלוג הזה מעולם אינו נגרר אל הכיוון הרע של הטפה אנטי חרדית בנוסח עדות טומי לפיד (למרות שהמאמר של מאיר גל די העלה לי את הסעיף, וכמעט והוציא ממני כמה שורות כאלה), ודעתו על הערבים היא בדרך כלל חיובית בצורה ידועה לשמצה. הקריאה היא קריאה לסולידריות. המדינה הזו הולכת למקום רע מאוד וקשה מאוד. פרשת "ביביטורס" מראה את הניכור והניתוק בין ההנהגה לעם, את הקרע והשסע בין העשירים מאוד שכמו שכתב קובי אוז "לוקחים ת'כסף וטסים טסים", ובין כל היתר, ומשרטטת פחות או יותר את קווי החזית. מבחינות אחרות אנחנו מתקדמים למלחמה אזורית נחמדה, שיריית הפתיחה שלה תהיה עם ההכרה האוניברסלית במדינה הפלסטינית בספטמבר, וכפי שכתב אנדריאוס ובצדק, תכלול גם שימוש בטילים מתקדמים אל מרכזי אוכלוסייה. כך שאם יש שם מישהו בין הערדים והחרבים שבונה על זה ששני הציבורים פטורים משירות ביטחון, ומלחמה זה כיף, אז שיחשוב פעמיים.

אז מאיר, תראה, אם הילדה החרדית מדברת עם ערבי בשפע שוק, זה לא סוף העולם. הם בטח מדברים על זה שלשתי המשפחות יש יותר מדי ילדים, עם פחות מדי כסף לפרנס אותם, ילדים שמופלים בשירותים הבסיסיים ביותר, מודרים ומנוכרים במנגנונים רבי עוצמה מכל עמדות הכוח והמעמד בחברה הישראלית, כלואים בתרבות מגזרית מדכאת, ולהנהגה שלהם איכפת מכל דבר ועניין פרט לרווחת צאן מרעיתם. הילדה תחזור הבייתה עם סל הקניות, והערבי יחזור לאשתו ולילדיו, והם ימשיכו להיות מדוכאים ומופלים. אם הם לא ידברו, זה מבטיח שהמצב הזה יימשך. כי האינטרס העליון של מי שמדכא ומקפח הוא "הפרד ומשול". וזוהיר, תראה, אני לא יודע מה הסימפטיה שלך לאסד. אבל ככל שאתה נאבק כאן נגד הגזענות, החוקים המפלים, ובעיות אמיתיות שלך, ושל קרוביך ושכניך, אז אתה צריך אותי לידך. אם אתה לא רוצה אותי, רק תגיד לי. יש לי דברים טובים יותר לעשות. אה, וביחד איתי צריך לבוא גם מאיר גל. כדאי שנצעד ביחד שלושתנו.