הבלוג של אבו אלמוג

גל כץ בארץ האמורי מסביר למה לא ילך היום להפגנה להכרה במדינה פלסטינית. אני יודע שאני מתייחס אליהם כאן יותר מדי, ואולי אני באמת צריך להפסיק לקרוא אותם, ולהתרכז יותר בגוגל גרופ של אשחר, אבל החלטתי להתייחס. אז כץ אומר שבסך הכל אנחנו הולכים למדינה דו לאומית - וזה סבבה מבחינתו - אז אין טעם להכיר במדינה פלסטינית, ולנסות לקדם פתרון שתי מדינות לשני עמים, שזה, אם הבנתי נכון, אינטרס של 'המיליונרים האקס שב"כניקים של הרצליה'.

טוב, אני לא אוהב את המיליונרים האקס שב"כניקים. או אקס שב"כניקים בכלל. כל פעם שהם מגיעים למקום שבו הם יכולים לפתוח את הפה, הם מתגלים כאידיוטים גמורים, החל מגדעון עזרא, וכלה בחסון, דרך פרי שכבר הפך לאיזה בדיחת ריאליטי (לא שכחנו את 'השגריר', יעקב. לא שכחנו!) וכל השאר. אבל עד כאן. כי הקטע של 'אני שמאלני אמיתי ורדיקלי ואתם לא' כבר התחיל לעייף אותי. כי גם אני רוצה להיות שמאלני, אבל הפתרון של מדינה דו לאומית על כל השטח שממערב לירדן  - להבדיל, כמובן, ממדינה דו לאומית בגליל! - לא נראה לי כמשאת נפש, וכיישום המושלם של הצדק עלי אדמות, אלא כמשהו קצת בעייתי, ולמעשה תרחיש שצריך לברוח ממנו בכל מחיר. האמת היא שגם אני וגם אלו החושבים כמוני עדיין ראויים להיקרא שמאלנים, ואפילו רדיקלים במקרים מסויימים, אבל על זה אני לא אתווכח. מה שמשותף לי ולגל כץ (חוץ מהמובן מאליו) הוא ששנינו לא נלך להפגנה, ואני גם רוצה להסביר למה.

א. כי היא בתל אביב. חד"ש, באמת. איפה אתם מקבלים הכי הרבה קולות? אז אולי כדאי בישיבות האלה של הצוותים שמכינים את ההפגנות תדפקו על השולחן ותגידו שהפעם ההר צריך לבוא אל מוחמד? אז דבר ראשון, מסמנים את ההפגנות בגליל (לא איכפת לי אם זו תהיה סח'נין או נצרת) לא כמשהו 'ערבי' של יום האדמה ויום השנה לאירועי אוקטובר וכאלה, אלא כמשהו ששייך לכלל השמאל. ואז גם נמנעים מהקטע הזה שבאמת מוציא את החשק להגיע להפגנות שתמיד רואים את אותם פרצופים אשכנזים מדושני עונג, וגם מקבלים זריקת עוצמה אמיתית ממגזר שבדרך כלל לא טורח להגיע בהמוניו להפגנות האלה. וגם תארו לכם שבמקום להגיע ולהתחיל לחפש חניה בתלביב הדפוקה הזאת שלכם, ההומה והמיוזעת, מגיעים בבוקר לגליל, עושים טיול עם המשפחה, נהנים מהנוף והמזג אוויר, עולים על קברי צדיקים, קוטפים עלה קטן של הזעתרית התרבותית הסגולה המבצבצת פעם בשנה בשבת אביבית אחת בבוקר, על הגבעה הסודית שבלב העמק הקסום, ממוללים אותו באצבע ונהנים מהריח ומהטעם, בערב מחנים את האוטו בסבבה בלב סח'נין (יש שם ימבה חנייה. אל תנסו ליד הקניון. שם דווקא תמיד מלא, אלא אם כן חונים בחניון התת קרקעי של הקניון עצמו. אני יותר חושב בכיוון של המגרש הגדול שליד המסגד שעל הכביש הראשי. בקיצור - גן עדן לחנייה) צועדים ושרים כל הדרך, ומכירים אנשים חדשים. לא יותר טוב דב? לא יותר חביב יריב? אז למה תלביב, למה?

ב. כי היא פאתטית. כל ההפגנות האלה של "מכירים במדינה פלסטינית" שהתחילו עם ההפגנה ההזויה הזו של המשוררים שקיבלו מכות לפני כמה שבועות, זה קצת אידיוטי בעיני. אני מפגין כביטוי של חופש הדיבור הדמוקרטי שלי. הממשלה שבה בחרתי בבחירות (טוב, לא הצבעתי לאף אחד שנמצא שם או שיימצא שם באיזו קונסטלציה פוליטית שלא תהיה, אבל באופן עקרוני אני מקבל את כללי המשחק, ולכן הממשלה הזו במובן מסויים היא הממשלה שבה בחרתי ואני בעל אחריות כלפי פעולותיה) צריכה לשמוע את דעתי, ולהתחשב בה במובן מסויים בשיקוליה, וזו הדרך להביע את דעתי. אבל מי אני שאני "מכיר" או "לא מכיר" במדינה פלסטינית? אני יבחוש בן שלולית, אני, וגם כל השאר שאמורים להשתתף בהפגנה. אז לצעוד תחת הכותרת 'מכירים במדינה הפלסטינית' זה לדעתי קצת בעייתי. 'תהלוכת הכרה במדינה הפלסטינית' היא לדעתי כמו 'תהלוכת הכרה במלי שלום ככוכב נולד 9'. חבר'ה - יש תהליך. יש SMS, יש עונה שלמה עוד לפנינו, אי אפשר לעגל פינות. יש משהו מאוד לא דמוקרטי באמירה שאם המדינה שלנו לא עושה את הדבר הנכון, ולא מכירה במדינה הפלסטינית אז אנחנו נכיר בה. זה קצת סותר את כללי המשחק. יש דמוקרטיה. יש ממשלה נבחרת. היא עושה מה שהיא מוצאת לנכון. אנחנו יכולים לעודד או למחות, אבל לא להכנס במקומה ולעשות מה שהיא לא עושה. נכון שזה מה שצריך לעשות, להכיר בהם ולשבת לדבר איתם. כן, גם עם החמאס. אבל להגיד שאם המדינה לא תעשה את זה אנחנו עושים את זה לבד זה הפרטה, ואנחנו כידוע נגד הפרטה.

ג. כי יש כוכב נולד. אפרופו מלי שלום. האמת - עונה לא משהו. אבל האינטראקציה בין מרגול למירי עושה לי את זה, ותמיד ליאיר ניצני יש משהו נחמד להגיד, ונעמה כהן נעימה לעין, וחגית יאסו וקלרה סבג הן עם קול גדול מהחיים. אז למה מוצאי שבת? זו איזו מסורת של השמאל עוד משנות השבעים שאני אף פעם לא הבנתי. אני אוהב לסגור את השבוע שלי באופן רגוע. אני חושב שהרבה יותר הגיוני להכנס לסוף השבוע באיזו הפגנה טובה. למשל, הבילעיניסטים מתכנסים ביום שישי ומצליחים (אם הם מצליחים) לחזור הביתה לארוחת הערב של יום שישי, ולא קרה להם כלום והם שמאלנים טובים כמו אלו שמפגינים במוצאי שבת. אז הכי טוב לדעתי זה דווקא חמישי בערב, כי ממילא הרבה אנשים לא עובדים ביום שישי. וגם לפעמים ביום שישי בערב זה תכנית ההדחה של כוכב נולד והשבוע הדיחו את יוסי אשר שזה יופי מבחינתי, כי לא ממש סבלתי אותו. וגם הוא לקח את זה בסבבה. אז סיכמנו על חמישי בערב?

אז הצלחתי להעביר פוסט שלם בלי לדבר על דאהר אל עומר. הפסיכולוג שלי קורא לזה פריצת דרך. אבל אני בטוח שתיכף תבוא נסיגה, בגלל שעוד שבועיים אני מטייל בטבריה עם אגודת הדאהריסטים הסודית, ומתכנן פוסט תמונות מטבריה של דאהר, ואולי גם אכתוב כאן כמה מילים עצובות שמתבקשות מלראות מסגד שהפך לקישוט במרכז קניות. יש למה לחכות.