הבלוג של אבו אלמוג

היה סבבה.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים כבר שלא יקבלו פרטים על מה שנעשה ביני ובין ש', ומכיוון שעיקר הנסיעה הייתה למטרות תדלוק הזוגיות עקב חלוף עשרים שנה מהנישואים, וגם אני לא ממש רוצה לשעמם אותכם בתיאורים של כל מיני מקומות בנורמנדי שיישמעו מאוד נדושים וקלישאתיים, לא תקבלו את הפירוט המלא בנוסח "נשבענו שוב זו לזו אל מול קברו סחוף הרוחות של שטובריאן". אבל באמת היה סבבה.

 כרגע ספציפית אני מאוד עייף - טיסה סיוט שהתחילה בהכרזה של הטייס שהטיסה קצת תתעכב כי "המטוס הגיע עם בעייה בסטרטר של המנועים", מה שחשדתי שמהווה כיסוי ל"אנחנו לא יודעים מה קרה שם במנוע השמאלי, אבל ז'אן פרנסוא מנסה לסתום את הדליפה עם בדל משומש של גולואז, וקצת מסקינגטייפ.", ולא יכלתי להירדם, והסרט בטיסה היה די מחורבן. "ארוס בהשאלה" עם הזאתי שמשחקת את האישה השלישית במשפחה המורמונית ב'אהבה גדולה'. אל תתקרבו לזה. אל תעלו על טיסות של אל-על עד שהם יחליפו את זה. היה לי את זה גם בטיסה הלוך וגם בטיסה חזור. זה לא משתפר עם הזמן. אז אני נורא עייף, ואין לי משהו חכם להגיד כרגע. ולכן אני לא מתכוון לכתוב על כל מיני דברים שקורים כמו שלי יחימוביץ' - לא סבבה בכלל, או המצב המדיני וכאלה - גם כן לא סבבה בכלל, או מה קורה עם הספר - כאן סבבה, הספר כנראה בחנויות מייד אחרי ראש השנה, אבל אני מתאפק ולא מרים טלפון לתמר ביאליק, כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני נג'ס.

מה שאני כן יכול לכתוב עליו הוא הנושא הארס-פואטי. כשאני כותב את הבלוג הזה יש לי אל מול העיניים קורא בלתי מוגדר. יש כאן כמה קוראים שאני איתם בקשר רצוף ויום יומי. יש כאלה שבעיקר נפגשים איתי ברשת - בבלוגוספירה, בפייסבוק וכאלה. זו גם צורה של קשר, למרות שהרבה פחות אינטימי. יש כאלה שאין לי מושג מיהם ומהם. אבל אני חושב עליכם הרבה, על כל הסוגים. אלו שאני מכיר באופן אישי, ואלו שאני מכיר דרך הרשת הם אנשים מעניינים, שיש להם מה לומר, והם לא מתביישים להגיד אותו. רובם יודעים להעריך כתיבה טובה, וכותבים טוב גם בעצמם. קהל הקוראים שלי הוא קהל רהוט ואנין, ולזה אני מתכוון ברצינות. אני מניח שגם הקוראים שאיני מכיר נמשכים לכאן בשל הסיבות שנמשכים אחרים. אז אני רוצה לעניין אתכם. אני לא רוצה לחזור על עצמי. לא רוצה להיות נדוש. לא רוצה להעליב, או לפעמים מאוד רוצה להעליב, ואלה דווקא הפוסטים היותר יפים כך נרמז לי. אני חושב שאני מקדיש די הרבה זמן למחשבה על קהל הקוראים - הלא מי יודע מה מבחינה מספרית, אבל משהו משהו מבחינה איכותית, וכן, הכוונה במיוחד אליך. זה יכול להיות אפילו חלק נכבד מהיממה ביום שנכתב פוסט. איתור הנושא, קצת מחקר, אולי למצוא קטע של גרפיקה או מוזיקה שיתאים, ניסוח. שיפוץ, כתיבה. זה די הרבה זמן. וגם די איכפת לי מהתגובות שאני מקבל לאחר מכן. ואני גם מתעניין בחיים שלכם, אלו מכם שחולקים אותם ברשת. לפעמים אני מגיב, לרוב איני מגיב. אבל אני קורא. האינטראקציה שלי עם האנשים שקוראים כאן היא בדי הרבה רמות. אני עוקב בטוויטר. אני קורא את הבלוגים, ומשתדל לעשות את זה באופן רציף, אני מקיים קשר בפייסבוק, אני די חי ברשת.

אבל לצרפת נסעתי בלי קישור לאינטרנט. בהחלטה די מודעת. חלק מטעמי קמצנות, חלק מטעמי פרנויה - אני מנהל עכשיו משפט נגד רשת סלולרית גדולה שטוענת כלפי לקוח שלי שהוא נסע עם נטסטיק כזה לאנגליה וגלש שם בכמה עשרות אלפי ש"ח, והלקוח טוען שלא היו דברים מעולם, אבל גם בשביל להתנתק. בשביל שאוכל להקדיש לש' את כל מאה אחוז תשומת הלב שהיא ראויה להם, ועם היד על הלב היא לא ממש מקבלת.

אז ביום חמישי בצהריים עוד עניתי כאן לטוקבקים, וקצת פייסבוק וטוויטר, אבל אחרי כן פשוט עזבתי את המחשב. והייתי בצרפת שבוע ולא היה לי מושג. וזה לא ממש היה חסר לי. והאמת שנראה לי שגם אני לא הייתי חסר לאף אחד. קיבלתם ממני הפסקה לא רעה (היו כמה שבועות שזה כמעט הגיע לפוסט מדי יום), וגם אני קיבלתי מכם. לא חשבתי עליכם אפילו לשנייה. טוב, על בודדים מכם חשבתי. דיברתי עם אורית כמה פעמים, וחשבתי על כל מיני עניינים שיש לי עם אורי מ. (תרים טלפון, צריך להתחיל להזיז את הפרויקט... יהודה, הבן של, שלח לי איזה עשרים מיילים) וכאלה, ברמה הזאת. אבל ברמה של "האם קהל הקוראים חסר השם והפרצוף - המונה כמה עשרות אנשים בלבד - אבל המשכיל ואנין הטעם - מרגיש בחסרוני אם לאו" לא עברה במוחי ולו מחשבה אחת. שקעתי בחולותיה הבוציים של נורמנדי, ונהניתי מכל רגע.

וחזרתי לכאן, ועולם כמנהגו נוהג. לא קרה לאף אחד שום דבר מרעיש, כנראה. אתם ממשיכים לכתוב. חלקכם ביקר פה בשבוע האחרון, כי היו כמה עשרות כניסות ואפילו שניים שלושה טוקבקים. אחד מאבו קרן, שאני תמיד שמח לראות כאן, ואחד ממישהו שאני לא מכיר שכתב על הפוסט של הואגינה היהודית, ואחרי כן הסתבר לי שהיה לפוסט הזה איזכור באתר של יוצאים בשאלה, שכנראה יש שם מישהו שעוקב אחרי הבלוג הזה, ואם כן, אז זה סבבה, כי זה בדיוק קהל הקוראים שמעניין אותי. אבל לא קרה שום דבר דרמטי, והעולם לא קרס בהיעדרי.

אז היה לי נורא טוב בלעדיכם, ולכם כנראה היה לא רע בלעדי, וטוב שכך.

אבל אני עדיין אוהב אתכם. לקחתי רק חופשה קצרה. מתבשלים אצלי פוסטים שחבל על הזמן. או שלא. נראה.

אני יכול להרחיב את האמירה הזאת למה שקורה בעולם. כל כך התנתקתי, עד שעד שחזרתי לארץ ושמעתי חדשות בדרך הבייתה לא זכרתי שהיה את הפריימריז בעבודה. רוב המלונות בצרפת מחוברים לאיזה לוויין שאין לו ערוצים באנגלית. לא היה CNN באף מקום, ורק במקום אחד היה BBC. אז ראיתי חדשות בצרפתית. המגישה של תכנית הבוקר בקנל+ די נחמדה. זאת הבלונדינית בת הארבעים בערך שלא מפסיקה לצחוק. יש נושא אחד שנורא מעניין אותם וזה איזה ראיון ש-DSK נתן לפני שבוע והם לא מפסיקים לדבר עליו. כן, והם מודאגים מאוד מהתמוטטות הכלכלה היוונית וירידת דירוג האשראי של איטליה, וייתכן שפתאום כל האיחוד האירופי הזה נראה קצת בעייתי משהו, כי קצת קשה להיות קשור בטבור למישהו כמו ברלוסקוני ולקבל ריקושטים מכל הבונגה בונגה, ואם הכלכלה שלו נופלת אז קשה מאוד לא ליפול ביחד איתו. כל ענייני אבו מאזן ושות' זכו שם לדקה בערך בכל מהדורה של שעה. וגם זה היה סבבה, כי DSK עם כל הסליזיות וכזה זה יותר נעים לראות מנתניהו ונוער הגבעות. אז הכל כאן הסתדר יופי בלעדי, ואני הסתדרתי בלעדיו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. כל פריז מלאה בפוסטרים הקטנים האלה שחוגגים, באופן מוקדם משהו, את קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. הכיתוב אומר "פלסטין באו"מ 2011" והדגל הפלסטיני באמצע מורכב משמות המדינות החברות באו"מ ותאריך הקבלה שלהן (כולל ישראל, 1949, בדקתי) אז הצטלמתי ליד אחד מהפוסטרים האלה, שהודבק, נדמה לי, על קיוסק כזה של עיתונים ב-Rue Monge. שיהיה בסימן טוב ובמזל טוב. קולולולולו.