הבלוג של אבו אלמוג

כאחד הכותבים ב'טרקלין' אני נחשף למאחורי הקלעים של בלוג בוורדפרס, ויכול להגיד שכל המערכת שם עליונה על מה שקורה כאן כמעט בכל פרמטר שנוגע לכתיבת הבלוג ומעקב אחר קוראים ותגובות. משזה נאמר, אני נשאר כאן מכמה סיבות טובות. ראשית - בגלל שאני מפחד לאבד קוראים, שנית בגלל שאחת לכמה זמן אני "במומלצים" וזה מביא לחשיפה מאוד רצינית של כמה אלפי קוראים, מתוכם כמה נשארים איתי בכל 'סיבוב', ושלישית בגלל האינטראקציה עם כמה חבר'ה כאן שכותבים בלוגים שאני מאוד נהנה שהם מבקרים כאן ואני מבקר אצלם. אז אחת כזו היא שיר דמע שאחרי שהתחילה להגיב כאן, או שאני התחלתי להגיב אצלה, גיליתי שיש לנו שניים שלושה מעגלי התייחסות משותפים, ונוצר גם קשר מחוץ לבלוג, ומדי פעם אני מרשה לעצמי להרים אליה טלפון ולנג'ס לה על כל מיני עניינים. אז הבלוג שלה מתאר חיים די מעניינים של עורכת דין בת 32. יש את הדעות שלה שדי קרובות לשלי, ואהבה לקריאה ולתרבות שזה גם משהו שאני חושב שאני חולק, והבלוג שלה מאוד פתוח וגלוי על החיים שלה, שעוברים טלטלות כאלה ואחרות, מה שהופך את הקריאה לדי ממכרת. הפוסט האחרון שלה עוסק בחלום שחלמה, ומה שהדהים אותי שם הוא שהחלומות שלה משקפים אירועים די עכשוויים בחיים שלה. לפני כמה שבועות נפרדה מחבר בשם ר', אחרי כמה חודשי זוגיות (אם אני עוקב נכון. יש שם איזה מערכת קודים מסובכת שצריך לקרוא די הרבה פוסטים בשביל להבין), והנה בפוסט האחרון היא כבר כותבת על חלומות שהוא מופיע בהם. די מזמן גיליתי שהחלומות שלי מתעקשים לחלוטין להתעלם מכל מה שקרה אחרי 'שנת הפלאות' 1987. אז על זה הולך להיות הפוסט הזה. רציתי לכתוב על דנון, את ההמשך הרביעי בסדרת 'טוהר הואגינה היהודית' אבל גורביץ' הקדים אותי, ואני לא רוצה להיראות כמו זנב שלו או משהו.

אז כנראה שמבחינה מנטלית אני תקוע ב-1987. לפעמים אני בצבא, לפעמים קצת לפני או קצת אחרי. 'הבית' הוא תמיד הבית של ההורים שלי, בשכונת רוממה בגבעת המורה. זה בית שעברתי אליו בגיל 14, ועזבתי אותו בגיל 18, אבל משום מה הוא תמיד הבית שלי בחלום. אני לעולם איני חולם על ביתי באשחר, שבו אני גר כמעט ברציפות משנת 1993, כשמונה עשרה שנים. אני גר עם ההורים, גם כשש', אשתי מזה עשרים שנה, נשואה לי בחלום. הילדים כמעט ואינם מופיעים. ואם כן, כמעט ולא באופן מפורש כ'ילדים'. אל הבית מגיעים באוטובוס 3 של אגד, שלא נוסע כבר הרבה מאוד זמן. עוצרים בתחנה של רוממה, מול בית אורי, והולכים חמש דקות ברגל. אין טלפונים ניידים. אין מחשבים ביתיים. אין טלוויזיה בכבלים. שני עיסוקים שמעסיקים אותי שעות רבות מאוד מדי יום - נהיגה (לפחות שעתיים ביום) ועבודה מול מחשב (אני לא רוצה לחשוב כמה שעות ביום) לא קיימים בעולם החלומות שלי. שני הסבאים שלי שהיו בחיים ב-1987 מככבים בחלומות די הרבה. שתי הסבתות שכבר לא היו בחיים לא קיימות גם שם. למרות שאני, כאמור, נשוי מזה 20 שנה לש', והיא מצליחה לחדור לעיתים אל החלומות בצורה זו או אחרת, אני לעיתים קרובות החבר של ת'. ת' עצמה אינה מופיעה בחלום בצורת אישה אלא בצורת סטטוס. אני תמיד חבר שלה, תמיד רחוק ממנה, ותמיד יודע את הבשורה שתבשר לי כשאשוב הביתה.

את החלומות ניתן לחלק לארבעה סוגים עיקריים -

* גמול מיידי - אם איבדתי ארנק, אני יכול לחלום בלילה שמצאתי אותו. אם אני מודאג ממצב חשבון הבנק, אני מקבל הודעה שחשבון הבנק מצוי בזכות (אכן, אך שווא ידברו), לפני כמה ימים חלמתי שמצאתי באיזה מקום צילום של מאמר של בורדייה שממש סוגר לי איזה פינה בהצעת הדוקטורט. זה לא שיש הצעת דוקטורט. יש תזה, בבדיקה אצל קורא חיצוני נורא מפחיד, ומחשבות על אם וכאשר. כשהתעוררתי יכולתי לצטט קטעים ארוכים מהמאמר. היו שם כמה רעיונות לא רעים, וכותרת מתחכמת שהשתעשעתי בה כמה שעות, עד ששכחתי הכל. החלומות האלה, שהם קצת יותר נדירים, כפופים גם הם לכללים הקשיחים של 1987 שמניתי למעלה, אבל לפעמים יש חריגות מצחיקות. כך, למשל, ההודעה על חשבון הבנק יכולה להגיע ב-SMS, או שהמאמר של בורדייה הוא לצרכי תואר מתקדם, שזה ודאי דבר שלא היה בתכנון שלי ב-1987. אבל את ההודעה אני מקבל בדרך לבית הספר, או את המאמר אני מוצא במגירה בשולחן שנמצא בחדר שלי בבית ההורים.

* חזרה לצבא - חלומות שכיחים ביותר, המתחלקים לשני סוגים - חלומות בהם מסתבר שכל מה שקרה היה ממש ממש לא בסדר, ואני מקבל את התיקון שתמיד רציתי - דרגות. משקפי שמש. ג'יפ. שהמסו"ל אומר עלי משהו טוב במסדר סוללה. שאני דוהר אל האופק רכוב על זחל"ד, אוחז בידי האחת מה"ד של מ.ק. 25, עונה לכינוי "קודקוד זעם" ופוקד על סוללתי לכבוש את ביירות, וכולם מבינים שנעשה לי עוול איום ונורא בסיבוב הקודם. הסוג היותר שכיח של חלומות, שפוקד אותי אחת ליומיים בערך, הוא שאני נמצא באיזה מקום זמני - מוצב, אימון אוגדה, מילואים, והנחתי את הנשק באיזה מקום לפני שלושה ימים, ומאז אני לא מוצא אותו. אגב, הנשק האמור הוא תמיד גלילון. אלו חלומות שרוויים בתחושת חרדה ומועקה כבדה, כשצילו של עונש שבע שנות המאסר בו איימו עלינו בטירונות הופך ונהיה קודר יותר ויותר, ככל שהחיפושים אחר הגלילון האבוד הופכים ליותר נואשים. אחת מנקודות האור הבודדות בפטור המביש שנאלצתי לקבל מהמילואים היה שידעתי שהחלום הזה לא יתממש אי פעם. אבל זה לא מפריע לו להמשיך ולפקוד אותי אחת לכמה לילות.

* חזרה לתיכון - כאן אין נקודות אור. חלום מעיק וחוזר. אני בכיתה יב. לפעמים אני בן 17, ולומד בתיכון. לפעמים אני בן 40 ומסיבה כלשהי נאלץ לחזור על החוויה. כולם לומדים מתימטיקה. אני לא מבין כלום. אני יודע שבסוף השנה תהיה בחינת בגרות ואני אכשל בה. החלום רצוף במאמצים אוויליים שלי לנסות ולהתגבר על המכשול בכל מיני אמצעים אבסורדיים. התוצאה היא תמיד אותה תוצאה. אני אפילו לא מגיע ליום של הבחינה. אני מגיע לשיעור לאחר שחיסרתי כמה שיעורים רצופים. לא הכנתי את שיעורי הבית. אין לי מושג על מה מדברים. המורה קולטת אותי יופי, ומאיימת עלי בכל מיני איומים. מגרשים אותי מהכיתה. זה דרך אגב רחוק מאוד מהמציאות, בה הייתי תלמיד מצטיין, די אהבתי את בית הספר, והשגתי 80 בבחינת בגרות במתימטיקה 4 יחידות, שזה אולי לא ההישג הגדול ביותר, אבל זה לא קילקל לי את תעודת הבגרות ואיפשר לי להתקבל ללימודי משפטים.

* חזרה לאיינזצגרופן - יש לי הרבה חלומות על השואה. לפעמים היא בעפולה או בגבעת המורה. לפעמים בפולין. אני יודע בדיוק שבעיירה שאני גר בה תהיה למחרת אקציה. אני מנסה למצוא דרך להימלט. שום דבר לא מצליח. אני לא ממש יודע איזו שנה זו בחלומות. לפעמים אני חושב שהמדובר ב-1942, בה הושמדה משפחתי בבורות ירי בשתי העיירות שבהן גרו. לפעמים אני חושב שזו 1987, בגלל שיש לי ידע מוקדם שנובע מאירועי 1942. אני יודע כבר שכל הדברים הרעים עתידים לקרות, ושהנאצים באמת באמת רוצים להשמיד את כל מי שנמצא בסביבתי. הידע הוא ידע של 1987, והסביבה היא סביבה של 1987.

אז זה נשמע די קודר, ובטח מי שקורא את זה שואל את עצמו למה אני טורח להירדם. כנראה שאלו החלומות שאני זוכר, ואחרים, טריוויאליים יותר, פשוט נשכחים. או שזה העולם הפנימי שלי ואני צריך להתמודד איתו. או שאלו שחיים איתי צריכים לסבול אותו. עניין של נקודת ראות.

אבל למה 1987? עברו 25 שנים מאז. 20 שנה מתוכן ביליתי עם אשתי, שאני מאוד אוהב, ומקדיש לה המון זמן ואנרגיה ומחשבות בחיי היום יום. יש לי בת בת 15 ובן בן 11, שגם הם מהווים גורם מאוד משמעותי בחיים שלי, וכמעט ולא עובר רגע שאני לא חושב עליהם בצורה זו או אחרת. הם נוכחים מעט מאוד בחלומות שלי. חוויות ועיסוקים, גם חוזרים ונשנים ויום יומיים כמו הופעה בבית המשפט, או לימודים באוניברסיטה, לא מתבטאים בכלל בחלומות שלי. הזהות שלי כעורך דין, כסופר, כסטודנט או כתושב אשחר, נמחקה לחלוטין. אני חייל, תלמיד תיכון, גר אצל ההורים.

האם זה רצון לחזור לאיזו חוויה מתקנת? שהכל יהיה שוב, והפעם בסדר? אין לי מושג. הכל מתנקז לאחד משני אירועים. שעזבתי את הסוללה די בטריקת דלת לאחר שלא הסתדרתי עם מסו"ל חדש, והתנקמו בי ו'שתו' לי את חופשת השחרור. ושת' מצאה חבר אחר, העדיפה אותו על פני, והשליכה אותי לאנחות. אז גם לאירועים הללו לא הגעתי כשאני טאבולה ראסה. קדמו להם עשרים שנה של אירועים כאלה ואחרים שלרוב לא מוצאים ביטוי בחלומות. אני חוזר מעט מאוד לתקופת הילדות. וגם לאחרי האירועים האלה, במשך עשרים וחמש השנה שעברו מאז, עברתי אירועים שהיו פי כמה יותר חשובים ומשמעותיים מהאירועים האלה. לא רק חיי מקצוע, וחיי רגש, וחיי תרבות, וחיי נישואים והורות, ולידה של שני ילדים, ועוד אירועים חשובים יותר ופחות וביניהם כמה אירועים שהיו טראומתיים בהרבה יותר משני האירועים הללו, וודאי השפיעו עלי יותר, והיו חשובים יותר בחיים שלי. אז האמת היא שבזמן אמת שני האירועים הללו נראו די כסוף העולם, אבל למה נדונתי 'להיתקע' איתם לנצח נצחים ולשוב אליהם מדי לילה בצורה זו או אחרת?

אני חושב ש'ההתקעות' הזו ב-1987 יכולה להסביר די הרבה. היא יכולה להסביר את הטעם שלי במוזיקה, ובקריאה, ובקולנוע. היא יכולה להסביר גם למה אני מתאכזב שלא הצלחתי להעביר את הטעם הזה לבת שלי, שנמצאת, מאיזו סיבה לא ברורה, ב-2012, ו-1987 נראית לה כמו העידן הפליאוליתי (איך אפשר לדמיין חיים בלי פייסבוק?), או מדוע שכשיש לי יום חופש עם פ', אני לוקח אותו ל'בתי האוסף' ביפו, ומראה לו את הגלילון שהיה לי בדיוק כזה. אני יודע שבאמת הכל הסתדר. יש לי אישה שאני מאוד מאוד אוהב, וילדים מקסימים, ועבודה טובה, והישגים כאלה ואחרים שיש הרבה שהיו רוצים להשיג. ואין מישהו, חוץ ממני, שזוכר את מה שהיה ב-1987. היום כל זה נראה כל כך חסר חשיבות וקטנוני. חיבוק אחד מהאישה או מהבת, או מהילד, הוא שווה ערך בעיני לכל אותם דברים שרציתי להשיג אז, ולא השגתי. אז איך מלמדים את התובנה המאוד בסיסית הזו לחלק של המוח שלי שיוצר את החלומות?

אז זה פחות או יותר אחד הפוסטים הכי אישיים שכתבתי. וכבר עכשיו יש לי תהיות אם לפרסם אותו או לא. אני חושב שאפרסם אותו. אלפי קוראי ה'ציצים' נעלמו כלעומת שבאו. התנועה האדירה שהייתה כמה שבועות לאחר מכן ירדה לרמה שניתנת להכלה. יש כאן את הקבועים. אנשים טובים שמכירים אותי רק כ'אבו אלמוג' וילמדו עלי עוד משהו, מוזר ככל שיהיה, וחברים טובים שלי שמכירים את כל הסריטות האלה שלי וזה לא יחדש להם כלום. אז זהו בערך, ואם למישהו יש עצה איך להתקדם הלאה - 1997 שנה סבבה. גם 2002. למרות שהיה חומת מגן וזה, אבל לא נורא, היה דווקא די נחמד חוץ מזה. עם פלג התינוק ואלמוג בת 5. או ניקח בקטנה. 1990. כשכבר הייתי עם ש'. וירושלים. והעבודה בכנסת, ועיתון חדשות, ולימודי משפטים. יהיה נחמד להתקדם בחיים. לראות קצת נופים חדשים, להכיר אנשים...