הבלוג של אבו אלמוג

לפני שפירסמתי את הספר הראשון, חשבתי שהפרסום של הספר ישנה מאוד את החיים שלי. הוא לא. הספר היה הצלחה אדירה, מסחרית וביקורתית. לא התעשרתי ממנו, והסכום שקיבלתי היה שווה בערך לשתי משכורות חודשיות, בשיערוך גס להיום, אבל במונחי מכירות של ספר ביכורים הייתי פיצוץ. קיבלתי גם ביקורת מעולה שבה כינה אותי מבקר מוביל "גרישם מעפולה", והביקורת הזאת פחות או יותר מוכרת את הספרים שלי עד היום. הצלחה אדירה, אבל - שום דבר, אבל שום דבר בחיים שלי לא השתנה. המשכתי לעבוד באותה עבודה, שהיחס שלי אליה נע בין טינה לאה לשנאה אקטיבית. כתבתי המון לפני, ואני כותב המון אחרי. פעם בכמה זמן השם שלי מופיע בעיתון. ביג דיל. אני יכול לכתוב "סופר" בקורות החיים שלי. עוד ביג דיל. הדרך בה מתייחסת אלי הסביבה הקרובה והרחוקה לא השתנתה. הכל פחות או יותר אותו דבר.

אני לא יודע למה ציפיתי. חשבתי שאולי אתפרנס מכתיבה. זה לא יקרה. השם שלי לא מאוד מוכר, וזה די באשמתי כי אני אסון של יח"צ. לא משתף פעולה, המון סודות, המון שקרים. לא עובר מסך. לא רוצה לעבור מסך. אני יודע דבר אחד. לכתוב. מסתבר שהיום צריך לדעת גם למכור. את זה אני לא יודע. זו נכות קלה, ובשוק הספרים שלנו היא די בולמת. לשמחתי יש לי הוצאה נורא מסורה ויח"צניות שאיך שהוא סובלות אותי. ופעם אחר פעם, כבר שש פעמים, הם הסכימו להוציא לאור מה שכתבתי ועל זה אני באמת באמת באמת בלי שום טיפה של ציניות מודה להם מדי יום. ובכל אופן.

הייתה לי איזו ציפיה שבשנייה שהספר יגלוש לחנויות ממכבש הדפוס יקרה לחיים שלי משהו טוב ומדהים, ושאני אלך עם התואר 'סופר' חקוק לי על המצח. ושהחיים שלי אחרי לא יהיו כמו החיים שלי לפני. זה לא קרה. לא הייתה שום הצדקה ריאלית לציפיה הזו, ובמחשבה לאחור זו ציפיה מאוד ילדותית. ובכל אופן, האכזבה מזה שהמאורע האדיר, שהמון המון אנשים היו רוצים שיקרה בחיים שלהם קרה לי, בא והלך, ולא שינה שום דבר משמעותי בחיים שלי, הייתה עצומה.

בחיים שלי היו המון אירועים מרעישים ומשני חיים. לחיוב ולשלילה. אירועים שאני יכול להגיד שהחיים שלי לא יהיו אחריהם כמו שהיו לפניהם. הלידה של הילדים שלי היא הבולט בהם, במובן החיובי. שום דבר אחרי כן לא היה לפני כן, ואם חשבתי שהתרגלתי אחרי הילדה הראשונה, אז הלידה של השני הייתה אפילו יותר משנת חיים. והיו עוד כמה אירועים, חיוביים ושליליים. כך, למשל, מי שמכיר אותי אישית יודע שעברתי אירוע שלילי מאוד בשנת 2008, שגם הטוקבקים המתחננים ביותר לא יוכלו לגרום לי לפרט אותו כאן. האירוע הזה התרחש בסמיכות זמנים לשיפוצים בבית שלי, שבעקבותיהם גרתי עם המשפחה כמה שבועות אצל ההורים, ואחרי כן נסענו כולנו לנופשון בתורכיה. בשנייה שיצאתי מהבית ידעתי ששום דבר לא יהיה כמו שהיה. ואכן שום דבר הוא לא כמו שהיה, והייתי משלם הרבה כדי לחזור לשנייה לפני שיצאתי מהבית. האמת היא שאני לא יודע מה הייתי עושה אז. אולי הייתי יוצא שוב. בסך הכל השיפוצים הלכו לא רע. ידעתי שאני הולך לעשות משהו גדול שאין ממנו חזרה. וכך גם בלידות של הילדים, וכך גם בעוד כמה וכמה דברים שאירעו, טובים ורעים. הפרסום של הספרים הוא לא ביניהם. יש תחושה ממש טובה כשאתה רואה את הספר בעיניים. ביקורות יכולות להיות טובות, או לאכזב. לפעמים יש צ'ופרים. מועמדות לפרס ספרותי (עברתי את זה ב-2003 עם פרס גפן. היה כיף, אפילו שלא זכיתי, ופייר, לוורד הגיע יותר ממני) או הופעות בטלוויזיה. אבל בסך הכל זה אותו דבר. זה לא מרעיש. זה לא הופך את הבטן. זה לא קשה מאוד או קל מאוד. זה לא טוב מאוד או רע מאוד. דרך אגב, זה מה שאני טורח להסביר לכל מי שממיודעי (ויש כאלה לא מעט!) שמוציא ספר ראשון. שזה יכול להיות הצלחה, או יכול להיות כישלון חלילה, אבל בסופו של דבר תמשיך להיות אותו בנאדם ולעשות פחות או יותר את אותם הדברים. ושלא לצפות. כדי שלא להתאכזב. זה אף פעם לא עובד, דרך אגב. אני רואה את הציפיה הזו בעיניים שלהם. 

עכשיו אני בערך באותו מצב עם התואר השני. ב-16 בדצמבר פרופ' א' אמרה לי שהבודק החיצוני צריך לסיים בתוך חודשיים וחצי, ולא צריך תואר שני כדי לנחש שמשהו אמור לקרות בתחילת מרץ. נמסר לי שא' מאוד מקפידה עם הבודקים שלה ואצלה לוחות זמנים זה לוחות זמנים. ואני חי בתחושה שמשהו מהמם יקרה כשזה ייגמר ויהיה לי כבר את התואר. והאמת היא שחוץ מלהסתכל על הזמן עובר, אני לא מסוגל לעשות כלום. האטתי כאן בצורה משמעותית את זרם הפוסטים שלי. דאהר נכתב כמו משוגע, אבל זה רק בשביל להעביר את הזמן ואני לא ערב לאיכות התוצאה. פרויקטים אחרים, בשיתוף עם אנשים אחרים שסומכים עלי, כמו הסרט התיעודי על א' הגיבור, או ספר הילדים המאוייר, פשוט מחכים לזה שהמוזה תבוא והיא לא באה, כי היא מחכה שייגמר העניין עם התזה.

זה די ילדותי, אני יודע. בסך הכל מה זה התזה הזו? אני לא אעשה עם זה שום דבר. זה יהיה תלוי על הקיר, וזה יהיה מאוד נחמד אם יהיה כתוב שם 'בהצטיינות' או אפילו 'בהצטיינות יתרה' (אני לא מאמין בעין הרע, וכוסאומו, בלי התזה יש לי ממוצע 97), אבל זה לא ישנה לי כלום בחיים. ממש כלום. אני אמשיך לעבוד באותה עבודה שאני מצטיין בה הרבה פחות מהלימודים, אני אמשיך להתפרנס מאותם דברים שלא קשורים לשום דבר ממה שלמדתי או שכתבתי עליו בתזה. דוקטורט זו פנטזיה. זה כנראה לא יקרה. ואם זה יקרה, גם זה לא יביא את השינוי. אני מתפרנס כנראה טוב מדי ממה שאני שונא לעשות ועושה כבר שמונה עשרה שנה, מלהתחיל קריירה אקדמית חדשה, נאמר בגיל 50. אני לא חושב שגם אם אקבל חותמת של מצויינות אקדמית על התזה, זה באמת יזיז למישהו. התזה עצמה תיקבר שם במדפים של האוניברסיטה ברעננה, ואני ושלושת הבודקים (צופר הנעמתי, אליפז התימני, ובילדד השוחי) נהיה היחידים שנקרא אותה. אם צופר הנעמתי, למשל, הבודק החיצוני, יעשה מה שאני חושש שהוא יעשה ויקטול את התזה לחלוטין, גם אז לא ישתנה כלום. בסך הכל זה יהיה מפח נפש אדיר, וירידה לטמיון של השקעה אדירה במשך כמה שנים, אבל מה זה בדיוק ישנה בחיים שלי? לא הרבה.

אבל ככל שהזמן מתקרב למועד שקבעה א', אני יותר מתרגש, ויותר מתוח, ולא יכול לעשות שום דבר. בבלוג הזה קרו כמה דברים טובים, ככה בלי שהתאמצתי. יש אליו כל מיני קישורים שמביאים לתעבורה קצת יותר גדולה, וחושפים לקהל שלא הכיר קודם - כנראה באשמת יאיר לפיד, חברי לספסל הלימודים. הייתי יכול למנף את זה ולכתוב את הפוסט השלישי (והחשוב) בסידרה, אבל זה לא קורה כי אני לא מצליח להתרכז. אני יודע שתהיה אחרי כן ירידת מתח אדירה, ואחרי כן מה? כלום. לא יקרה כלום. ובכל אופן אני לא מסוגל לעשות או לחשוב שום דבר אחר. בנסיעות בנות השעה מעפולה ולעפולה אני 'מגן על התזה' בפני שלושה בודקים דמיוניים (הם משתנים מדי פעם. הפאנל היותר משעשע כלל את מרקס, הרב עובדיה, ופייר בורדייה) אני פחות או יותר מכריח את עצמי לכתוב את הפוסט הזה, סתם בשביל שלא יעבור שבוע בלי פוסט, כי אמרו לי שזה מבריח קוראים. 

אולי התואר, וההגנה על התזה, זה לא הדבר החשוב שאני מחכה לו? אולי מעבר לשער עומד דבר גדול וענק וטוב או רע שאני לא משער בכלל? אולי לא יקרה כלום? אולי הכל יישאר כפי שהיה? סדנא דארעא חד הוא ואין חדש תחת השמש.

אסיים בשיר מאוד סתמי שנקרא 'טרודיז' סונג', ואני בכלל לא מכיר את טרודי. שרה אותו להקה מהסבנטיז שנקראת 'מוט דה הופל' שאף אחד בישראל לא שמע עליה חוץ ממני ומהדוד שלי אבי. הקעקוע שעל הרגל שלי הוא פריט מעטיפה של תקליט שלהם. בקיצור, אתמול היה ולנטיינז דיי, ואהובתי הנצחית קיבלה ממני סוכריה גדולה על מקל בצורת לב שקניתי במכולת בסח'נין בדרך הבייתה. מי אמר שאין רומנטיקה גם אחרי עשרים שנות נישואים? ואולי שגרה זה טוב? ואולי לא צריך לקרות משהו מאמם? ואולי? אז המילים של השיר הזה נשמעות נורא סתמיות, וקלישאיות, אבל הן אומרות לי הרבה ומתארות כל מיני מצבים, ואיך בערך אני מרגיש היום. אז מה? נחזיק מעמד עוד שבועיים? נחזיק. בסבבה. מוט דה הופל.