הבלוג של אבו אלמוג

בפוסט הזה לא תהיה כמעט אף מילה על אובמה. חוץ מהכותרת. טוב ופיסקת הפתיחה. דווקא יש לי פוסט נהדר שקושר את אובמה לשני הנושאים האהובים עלי - שיטת המילט ויאיר לפיד, אבל יש לי מנוי חדש במייל, ובדקתי ומצאתי שזו הכתובת של הפסיכיאטר המחוזי, אז אני נזהר. בכל אופן פטור בלא כלום אי אפשר. קראו לי פסימיסט, קראו לי שמאלן סהרורי, קראו לי עוכר שמחות, קראו לי לא מפרגן, קראו למונית ושלחו אותי הביתה, אבל מההתנצלות הנחמדה שאובמה בישל שם לביבי לא עולה ריח של שלום, אלא של מלחמה אזורית קטנה ונחמדה, וסך הכל סתמתי היום מכל הימים את הממ"ד עם שולחן הוקי אוויר חדש, וחבל. דווקא פלג קרע אותי תשע חמש על המשחק הראשון. אבל זה טורניר. זה עוד לא נגמר.

אז הפוסט הזה יעסוק בכל מיני עקרונות וכאלה בכתיבת הבלוג הזה. הייתי יכול לכתוב קצת על המילט וכאלה, אבל קיבלתי REVISE RESEND לגבי איזה מאמר ששלחתי לאיזה מקום, וזה די הוציא לי את החשק להתעסק עם המילט ודי הכניס אותי לדיכי. חוץ מזה קמתי היום בארבע בבוקר והרבצתי שעה של מבוא ועוד שלוש ארבע שעות אחרי הצהריים, וכבר עשרה עמודים מארבעים מתוכננים עומדים לתפארה בסמינריון של משפחה ומשפט. שאקל או לא שאקל? אבא של השאקלים, אבל המילט (ניחשתם נכון, זה גם הנושא של העבודה הסמינריונית...) יצא לי מכל החורים. אז נחסוך לכם הפעם את המילט. כבר פעם שנייה שאני חוסך אותו.

טוב. לפני כמה ימים קיבלתי מייל מחברת יח"צ שהציעו לי לקדם תמורת סכום תלת ספרתי בשקלים איזה לקוח שלהם בבלוג שלי. אני לא אומר מי ומה לא בשל שיקולים חוקיים או משהו כזה, אלא כדי לא לצאת אידיוט, שגם לא לקחתי את הסכום התלת ספרתי בשקלים (יכול לסדר יציאה נחמדה לפאב לשניים שלושה אנשים. טוב שניים שלושה אנשים שלא שותים ממש הרבה. ואחד מהם הוא הנהג המיועד. בסדר?) וגם אני מפרסם את הלקוח שלהם. אז זה כלל איזכור של הלקוח, עד כמה שאני הבנתי, והפנייה לקליפ די נחמד עם קומיקאי שאני די אוהב. ובכל אופן לא תדעו לעולם במה מדובר.

אחותי חושבת שדי נפלתי על השכל, כי אצלה השטרות האדומים האלה משחקים תפקיד. ש' כבר מזמן איבדה את האמון ביכולתי הפיננסית. אבל עקרונות זה עקרונות. איזה עקרונות בעצם?

* הבלוג הזה לא נועד לשכנע אף אחד בכלום - בני, שהוא מגיב קבוע חדש בבלוג הזה (וולקאם בני!) ואחת מהשאריות היותר חיוביות של התחרות שהייתה לפני כמה שבועות, כתב לי לפני כמה ימים תגובה ארוכה שאני כמו השמאל, צריך לבוא באהבה, ולא להיות ממורמר כי אני לא משכנע כך אף אחד. אז אני לא רוצה לשכנע אף אחד בכלום. אני כותב מה שבא לי איך שבא לי. לרוב אני באמת כועס ומריר. לא מצנזר, לא מנסה לשכנע. לא מפתח טיעון מנומק. רץ קדימה. יש לזה כמה סיבות. הראשונה היא שבכמה עשורים של ויכוחים פוליטיים גיליתי שאני אף פעם לא מצליח לשכנע אף אחד בשום דבר, בעל פה או בכתב. ולא שלא ניסיתי. מכות עובד, לפעמים, אבל אני לא יכול להרביץ דרך הבלוג, למרות שאם קורה וזה מגיע לעמוד הראשי של עמותת ישראבלוג (כמו שקרה לפני שני פוסטים) ומגיעים כל מיני טוקבקיסטים מקצועיים מהימין שמה שהם כותבים מעניין לי את התחת, אז באמת בא לי להרביץ. השנייה היא שככה זה יותר כיף, ויותר מעניין. אני הכי רהוט ומעניין כשאני כועס ומריר. אל תנסו אותי מאושר. זה לא עובד. תחשבו על הפוסטים שלי עם האופניים ובקעת בית נטופה לעומת הפוסטים מעמוד ענן. 

* הבלוג הזה לא מקדם תוכן מסחרי - תסתכלו למעלה בכותרת. סוציאליזם. זו לא מילה גסה. זה דרך אגב לא אומר שיש לי איקונין קטן של שלי יחימוביץ' שאני סוגד לו בחשכת חדרי. כשאני מסתכל למעלה אני רואה את צ'ה. צ'ה לא היה רוצה לקדם את החברה הזו. הוא היה רוצה להלאים אותה. אני לא הולך עד לשם, אבל אני גם לא אמכור את נפשי לתאגידים. טוב, לא בשביל סכום תלת ספרתי בשקלים. בכל אופן הדבר הכי קרוב לקידום מסחרי שאני עושה כאן זה להמליץ על ספרים. אז כאן יש לי דווקא אינטרסים, כי אני עובד עם זמורה ביתן שמפרסמים את הספרים שלי, אבל אני שם את זה בצד. בדקתי ומצאתי שמרבית הספרים שאני ממליץ עליהם היו בני שנה ויותר וכמעט ירדו מהמדפים. שתי ההמלצות הכי נלהבות שלי - פרויקט לזרוס של אלכסנדר המון, והספרים של בולניו, היו כבר די ישנים כשכתבתי עליהם, ולא בהוצאת זב"מ (לזרוס זה הספריה החדשה, ובולניו זה עם עובד). ספר חדש דנדש שאני יכול להמליץ עליו הוא 'מי שעומד מאחורי' של שרית מזרחי, שיצא מייד מייד עכשיו ב'ידיעות אחרונות', אבל כאן באמת לא להאמין לאף מילה שלי כי חוץ מזה שהיא סופרת ממש טובה, שאני כסופר מתח עומד עם הלשון בחוץ בהשתאות איך היא טווה עלילה עם מיליונת'לפים דמויות מורכבות ומעניינות שלכל אחת זווית משלה כשבסוף הכל מתחבר ונסגר כמו שצריך, אז היא גם בנאדם מקסים, וחברה מאוד טובה שלי שאנחנו מכירים עוד מלפני שידעתי בכלל שהיא כותבת, ולפני שיצא הספר הראשון שלה, ואני מאוד משוחד וזה לא פייר.

* הבלוג הזה לא ממש חושף את החיים האישיים שלי - זה CAVEAT למי שחדש כאן יחסית, ולא כל כך קשור למייל ההוא שקיבלתי מהיחצ"ן, אבל בא לי להבהיר את זה עוד הפעם. לפני כמה ימים דיברתי עם אחותי ועוד מישהו על הבלוג. והיא אמרה משהו כמו 'אני יכולה לעבוד לצידו כל היום ולא לדעת עליו שום דבר, ואני באה הביתה וקוראת את הבלוג ויודעת כל מה שקורה אצלו'. HUGE MISTAKE. אתם לא מכירים אותי ואין לכם מושג מה קורה איתי. הדרך היחידה לדעת זה להרים טלפון ולשאול. מקבלים כאן שלד חיצוני של כל מיני דברים שעוברים לי בראש. החיים שלי קורים במקום אחר, בקצב אחר, מרוכזים בנושאים אחרים. לא יהיה לכם מושג. חבל, כי יש בהם הרבה פחות מילט והרבה יותר דרמה. אבל אני שונא דרמה. עדיף מילט. כאן אני כותב על מה שמעניין אותי לכתוב עליו.

טוב. אלו שלושה עקרונות נורא חשובים, ואם אתם רוצים ממני משהו, כמו היחצ"נית החביבה, אז כדאי שתזכרו את העקרונות האלה. עוד עקרון זה לגמור את הפוסטים עם ממתק אמיתי. אז הנה ממתק אמיתי. ב-6 במרץ הלך מאיתנו גדול הגדולים אלווין לי. אני זוכר בתור נער שטן אירז אפטר הגיעו לארץ להופעה חד פעמית. זה היה באיזה מועדון בתלביב מהסוג שילדים בני ארבע עשרה מעפולה לא ממש יכולים להגיע אליו, וחבל, כי זו פחות או יותר הייתה ההזדמנות הכי יחידה שלי לראות אותו. בקיצור, כמה שבועות טובים בגיל המאוד נוח להשפעה הזה גל"צ טחנו את טן אירז אפטר ללא הפסקה, וכינו את לי "הגיטריסט המהיר בעולם". די נגנבתי על זה, וזה די פיתח אצלי משיכה לבלוז חשמלי. אז למי שלא מכיר לי הוא בחור טוב מהדור של כל הגדוילים, מודל תחילת שנות הארבעים, שדי פרח בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, ואפילו היה על הבמה בוודסטוק ונתן שם חתיכת הופעה שחבל"Z. כאן אני מביא את הביצוע שלו להיי ג'ו, שכמעט כמעט נוגע בהנדריקס, ומאוד סבבי. היי ג'ו זה אחד האהובים עלי, בז'אנר החביב עלי אישית של תראו מה היא עשתה לי, למרות שהוא גם מיזוגני ברמות על. בכל אופן הוא העביר לי כמה שעות די קשות בחיים כשהיה לי מה לבכות על מה שהיא עשתה לי. אז נגן אותה אלווין. שבוע טוב לכולם.