הבלוג של אבו אלמוג

"זהב שערך, מרגריטה, אפר שערך, שולמית". בכל פעם שאני שומע או קורא את השורות המרטיטות האלו, מתוך "פוגת המוות" של צלאן, אני שב ונסחף במחשבה אחת, על מישהי, קרובה לי מאוד, המתהדרת בשיער זהוב וארוך.

היא מרגריטה הרבה יותר ממה שהיא שולמית. את העיניים הבהירות קיבלה ממשפחת אבי. סבתי, סבי ואבי הם בעלי עיניים כחולות. כך היו גם לאחיהם ואחיותיהם, בניהם וילדיהם של סבי וסבתי שנרצחו בוורבה ובשומסק ב-1942. אני שב ומצרף כאן את אחת התמונות שמצאתי. לא בגלל שהיום יום השואה אלא בגלל שזו תמונה מאוד יפה בעיני. אני יודע שהילדים הם בני דוד של אבי, ושאבי לא זכה להכירם מעולם כי נרצחו בשנה בה נולד, במרחק של כמה וכמה מאות קילומטרים ממקום הולדתו.העיניים הן העיניים הכחולות, המשפחתיות. היא קיבלה גירסה מרוככת, ירוקה.

איני יודע ממי קיבלה את השיער הזהוב, הארוך. שערה של מרגריטה. ללא שמץ מהאפר של שולמית. תמונות דומות של משפחת אמה שחלקה נספתה בלודז', מראות ילדים קטנים, זהובי שיער. גם אני הייתי בעל שיער בהיר כשעוד היה לי שיער. לפני חודשיים הייתה בת 16. בשנה הבאה תיסע הכיתה לפולין.

משפחתי לא נרצחה באושוויץ. הם נורו במקומות בהם נמצאו, בוורבה ובשומסק, בחבל ווהלין שבאוקראינה. לפני כמה שנים חשבתי לנסוע לשם לטיול שורשים. לבקר את הבור שהיום יש עליו שלט זיכרון. זה לא התבצע בין היתר מטעמים תקציביים. גם כי איני מרגיש שאני צריך לנסוע לשם כדי להיות שם. אני שם מדי יום. ומדי לילה.

וזו אחת הסיבות שאני נרתע מהטיול לפולין. איני יודע עד כמה היא מודעת למה שקרה למשפחה. יש לי ניחוש די טוב שהיא אינה יודעת, או אינה יודעת מספיק. זה לא נוכח אצלה במידה שזה נוכח אצלי. החוויה, שמעצימה אצלי ככל שאני מזדקן, לא נמצאת אצלה במקום הרגשי, אלא אולי - במידה שהיא קיימת - במקום מעט אינטלקטואלי ומנותק.

הנסיעה לפולין יש בה ודאי כדי להגביר את המודעות. כמובן. אבל אצלי בבית אין צורך לנסוע לפולין כדי להגביר את המודעות. אפשר רק לדבר איתי, ולפתוח אלבום תמונות ישן. זה לא קרה. האם הנסיעה לפולין תגרום לזה שזה יקרה? ייתכן. וייתכן שלא. ייתכן שהתכנים יהיו של משרד החינוך הנחמד שלנו. זה שעד עתה נשלט על ידי הלאומן השובב סער, אבי הנסיעות לחברון, ועכשיו על ידי פירון, שאיני סומך עליו יותר ממה שאני סומך על קודמיו.

אושוויץ, מבחינתי, היא מיצוי הרעיון הלאומי. לקיחתו, הבאתו עד לאבסורד, הקצנת כל הנחות היסוד שלו, עיוותן, ופעולה עיוורת לפי הפרשנות המעוותת. חגיגה לאומנית קטנה עם דגלי ישראל שם על פסי הרכבת היא מבחינתי חילול הקודש, במקום שצריך להיות מוקדש להתייחדות אישית, להרכנת ראש בענווה. לא כל הנספים היו רוצים לחסות בצל דגל ישראל. היו שם גם חרדים, ובונדיסטים, ומתבוללים, וכופרים להכעיס. איני רוצה לנכס לעצמי את אסונם למטרות של משרד החינוך. אם וכאשר המודעות שלה תגיע מהכיוון הזה, מבחינתי עדיף שלא תגיע כלל. ignorance is bliss.

אבל כנראה שלא אוכל למנוע ממנה לנסוע. והדבר גם אינו הוגן. אני מתכוון לשוחח איתה. להעלות את הנושא. לנסות ולגרום לה למודעות. שתקרא ולו ספר אחד. שתדבר עם סבא שלה, או עם סבתא שלה, על הקרובים שנספו, שתלמד את שמותיהם, מי היו, מאיפה באו, מה עשו, כיצד נרצחו. אם וכאשר תראה עניין אמיתי, אז אדע שאני יכול לשלוח אותה. בלב כבד.

אני עצמי איני צריך ללכת. כשהייתי נער היחסים עם פולין לא הגיעו למצב בו ניתן היה לשלוח משלחות. היום, כבוגר, איני רואה בכך את הצורך. אני שם. לא שם בעצם, כמה קילומטרים מזרחה משם. במקום בו קפא הזמן מלכת ביום קיץ אחד, חמים, בחודש יולי 1942. אוחז לנצח בידה של הילדה המופיעה בתמונה, על סף גיא ההריגה. בידי השנייה איני אוחז בדגל ישראל. בשנה האחרונה אני אוחז בסידור הרפורמי "העבודה שבלב". בשנים אחרות אחזתי בדברים אחרים.

בסידור זה אוחדו מספר קטעים מודרניים, וביניהם הקטע היפה מאוד של שלונסקי -

"על דעת עיני שראו את השכול / ועמסו זעקות על לבי השחוח / על דעת רחמי שהורוני למחול / עד באו ימים שאימו מלסלוח / נדרתי הנדר לזכור את הכל / לזכור - ודבר לא לשכוח".