הבלוג של אבו אלמוג

יום אפריל צח וצונן. השעונים מצלצלים שלוש-עשרה. וינסטוֹן סמית, סנטרו תקוע לו בחזהו במאמץ להימלט מצליפות הרוח, נחפז ונכנס בדלתות-הזכוכית של "היכלי הנצחון", אך כל חפזונו אינו מועיל למנוע את הרוח מלהכניס יחד אתו גם נחשול של אבק. יחד עם נחשול האבק נכנס גם גליון מאובק של 'ישראל היום'. סמית, על אף שהבטיח לעצמו כי לא יעשה זאת יותר, הרים את הגליון והתחיל לקרוא.

גם ביום הזכרון לשואה ולגבורה מקדיש 'ישראל היום' את הכותרת שלו להגיגיו הנשגבים של המנהיג. מקום שעיתונים אחרים מקדישים את הכותרת שלהם לניצולי השואה הנמקים ברעב - פרי מדיניותו הכלכלית המזהירה של אותו מנהיג עצמו בעשור האחרון - או לזכר הנספים, מכריזה כותרת הענק: 'רה'"מ: לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים.' תמונתו אינה נפקדת מן העמוד הראשון. עינו פקוחה.

את המסר מחדדים שני האידיאולוגים של המפלגה. האחד, דרור אידר, יש לו תכונה מופלאה. אך אמרנו את שמו וכבר אנו פטורים מלכתוב כל דבר נוסף אודותיו. השני, דן מרגלית, ולמאמרו תפקיד חשוב. זוהי המקבילה המודפסת של 'שתי דקות השינאה'. ב'שתי דקות השינאה' מוקרן מן הטלסקרין נאומו של עמנואל גולדשטיין, שהדברים שאמר היו כה בזויים עד כי כל אדם הגון שונא אותו עד כדי שהוא פורץ בזעקות ספונטניות למשמע הדברים. על מנת לחזק את המסר מוקרן נאומו על רקע של טורי חיילים איראסיאניים (איראסיה היא אוייבתה הנצחית של אוקיאניה, בה חי וינסטון סמית') ואז - "לא יצאו שלושים שניות משתי דקות השנאה, וקריאות זעם שאין עליו שליטה התחילו פורצות מפיותיהם של מחצית הנאספים באולם.  פני הכבשה המדושנות שעל המסך, וכוחו המאיים של הצבא האיראסיאני שמאחוריהם היו צירוף שאיש מן הצופים לא עצר כוח לשאתו;"

גולדשטיין הוא בעל שתי תכונות עיקריות. הוא אינטלקטואל, והוא יהודי. דבריו הם מופרזים ומופרכים כל-כך שאין בהם כדי לבלבל אפילו דעתו של ילד, ועם זה קרובים עד כדי כך לשורת ההגיון, שהשומע עשוי להתמלא הרגשת חרדה שמא אחרים, שדעתם מיושבת עליהם פחות מדעתו שלו, עלולים ללכת שולל אחריהם.

והנה נמצא לנו גולדשטיין, ודווקא בדמותה הלא צפויה של הפילוסופית היהודיה חנה ארנדט. זו התירה את דמו של העם היהודי, והטילה ספק בלגיטימיות של קיום מדינת היהודים בארץ הקושאן התנ"כי, ומכיוון שכך היא מסייעת לאוייבינו, האיראסיאניים האיראנים. מוגזם? לא. מי שאינו אוחז בעיתון 'ישראל היום' ייאלץ להאמין לי, אבל המאמר של דן מרגלית מסתיים בפיסקה הראויה לציון הבאה: "תיאוריית הבנאליות של הרוע יוצרת מישור מוסרי אחד לטובים ולרשעים, לנבונים ולכסילים, ומשרתת היטב את המגמה המבקשת להטיל ספק בלגיטימיות של קיום מדינת היהודים בארץ הקושאן התנ"כי. ארנדט לא התכוונה להתיר את דמו של העם היהודי, אבל זה מה שעולה חלקית מאז הפיצה את דבר ההבל על הבנאליות של הרוע ועד לרגע שבו נאלץ בנימין נתניהו להבטיח אמש ביד ושם כי לא יניח לאיראן להתגרען".

ממש אפשר לראות את גדודי החיילים האיראניים צועדים בסך, כשברקע הדברים מקריאה ארנדט מספרה "אייכמן בירושלים".

אודה ולא אבוש. קראתי כנראה יותר מדי ארנדט. קראתי את 'אייכמן בירושלים', וגם את 'יסודות הטוטאליטריות' העבה והסבוך. רכשתי את הרצאותיה על קאנט, אך טרם קראתי אותן. אני שוקל גם לרכוש את הספר החדש יחסית (2011?) עם מאמרים ומכתבים שלה, אבל אני לא חושב שאגיע לזה בקרוב. אז גם נשגב מבינתי היכן התירה את דמו של העם היהודי, שלפי דעתי היא מבכירות בנותיו במאה ה-20 ובכלל, אבל יכול להיות שדן מרגלית מבין יותר ממני. מכל מקום, פרט לרמזים כגון 'קל לנופף בתיאוריה של ארנדט כדי לפגוע בטיעון הישראלי כי רק ההישענות על כוחה העצמי של ישראל מבטיחה את הקיום היהודי', סותם מרגלית ואינו מפרש. וייתכן שהדברים ידועים לכל, ואני, מרוב עצי ארנדט איני רואה את היער. אגב, בפיסקה הזו נחשף קלונה (אחד מרבים, וראו פירוט בהמשך) - תורתה מתווכחת עם הגותו של בנימין נתניהו! הרי 'הטיעון הישראלי כי רק ההישענות על כוחה העצמי של ישראל מבטיחה את הקיום היהודי' הוא רמז למה שאמר המנהיג אתמול - "בשום שלב לא נפקיר את גורלנו בידי אחרים, גם לא בידי הטובים שבידידינו'.

עם בר פלוגתא כזה, כמנהיגנו הנעלה, מן הסתם תורתה של ארנדט זו, ערב רב שכמותה, היא פסולה מכל פסול, ואני מצטער ומתוודה בפומבי על כל השעות שהשקעתי בלימודה. אך פשעה האמיתי נחשף על ידי מרגלית. היא חיללה את טוהר הוואגינה היהודית! ועם מי? עם היידגר הנאצי ימ"ש. או בלשונו של מרגלית - "מדוע עשתה כן? האם מפני שבהיותה בת 17 תינתה אהבים עם הפרופסור שלה מרטין היידיגר שהצטרף למפלגה הנאצית וגירש יהודים מהאוניברסיטה, והיא בחוצפתה חזרה להיפגש עימו אחרי המלחמה וציטטה בלי בושה את טיעונו כי בעשותו כן בשנות ה-30 לא קרא את ספרו של אדולף היטלר מיין קאמפף?"

נו. לא רק שמכרה אותנו לאיראנים, לא רק שהתנגדה לדברי המנהיג, אלא גם ששכבה עם היידיגר הגוי הנאצי.

כן, היא חיללה את טוהר הואגינה, חנה. לא נשכח ולא נסלח. גם אחרי עשרות שנים כואב לנו אותו משכב דודים בין הפילוסוף המזדקן ובין האסיסטנטית הצעירה. איבר המין שאינו נימול החודר אל הוואגינה היהודיה, הטהורה, מטמא אותה בזרעו, וגורם לה - גם עשרות שנים לאחר מכן, לכתוב ספרים כמו 'אייכמן בירושלים' שיש בהם כדי לערער את טענת המנהיג כי לא נפקיר את גורלנו בידי אחרים. ויש עוד אוניברסיטאות שמעזות ללמד אותה. על חשבון משלם המיסים. שי פירון, שר החינוך - יש לך כאן נושא נחמד לטפל בו. אתם יודעים מה? אני בא מהכיוון של משפטים ומדע המדינה, שארנדט קצת יותר רלוונטית. אבל אני מוכן להתערב שיש פקולטאות לפילוסופיה במדינה שמלמדות את תורתו של אותו נאצי שפל, מגרש יהודים, היידיגר, בעצמו! 

אני מציע קצת שריפת ספרים, לטהר את האווירה. תראו, 'יסודות הטוטאליטריות' של ארנדט זה 742 עמוד, בוער חצי שעה כמו כלום. לא קראתי הרבה היידגר בעברית, חוץ מאת 'הישות בדרך' שגם אותו, פייר, לא ממש הבנתי, אבל אפשר בטח לארגן כמה מאות עמודים במצטבר. רעיון לנושא לטקסי יום העצמאות.

אז מה? אז עצב גדול, שעיתון שנכתב בשפה העברית בוחר לעודד שנאה כלפי פליטה יהודיה, קורבן מובהק של הנאציזם, ביום השואה דווקא. זה הכל. אגב, היא מתה. אפשר לשנוא אותה מהיום עד הודעה חדשה, זה לא יזיז לה. הקורבן האמיתי של 'שתי דקות השנאה' הוא אותם 'אקדמאים תועים בני הארץ הנתלים בה כדי לרופף במשהו את הזיקה בין ישראל כמקלט הבטוח של האומר לבין משמעות השואה' ובמילים אחרות - אני ושכמותי. זה הנושא שבחר בו 'ישראל היום' ביום השואה. הידד למנהיג הרואה נכוחה, ויוכל לסתור את כל מזימות האקדמאים התועים. 

"השנאה הגיעה לשיא.  קולו של גולדשטיין נהיה לגעיית כבש ממש, וכדי רגע נשתנו הפנים והפכו פני כבש.  פני הכבש נמוגו והפכו לדמות של חייל אֵיראסיאני שנדמה מתקדם, גדול ונורא, התת-מקלע שבידו יורק אש, כמזנק מן המסך החוצה, וכמה אנשים בשורה הראשונה נרתעו ממש לאחור בכסאותיהם.  אבל בעצם אותו הרגע נמוגה דמות-האימים בליווּי אנחת-רוָחה עמוקה של כל הקהל, ועל המסך הופיעו פניו של האח הגדול, שחור-שער, שחור-שפם, קלסתר-פנים מלא כוח ושלוָה מסתורית וגדול כל-כך, שמילא כמעט את המסך. איש לא שמע מה האח הגדול סח.  רק כמה מלות-עידוד, מלים כעין אלה שאומר אדם בסערת הקרב, מלים שכשהן לעצמן אין להן משמעות מיוחדת, אבל עצם אמירתן דיה לנסוך בטחון.  ושוב נמוגו פניו של האח הגדול ובמקומו הופיעו שלוש הסיסמאות של המפלגה באותיות גדולות ובולטות:

מלחמה היא שלום

חירות היא עבדות

בערות היא כוח" 

(מתוך "1984" תרגם ג. אריוך, הוצאת עם עובד)