הבלוג של אבו אלמוג

אתמול הנחיתי את התפילה בבית הכנסת שלי בפעם הראשונה. 

כידוע לקוראים כאן הצטרפתי לקהילה רפורמית באזור, ואני מתפלל שם מזה כמה חודשים. בשלב מסויים, סתם בשל העניין האינטלקטואלי, עברתי גם קורס מנחי תפילה. לא חשבתי אף פעם שאנחה תפילה בעצמי, ולו רק בשל העניין שהנחייה טובה דורשת נגינה בכלי - לרוב גיטרה - ואילו אני יודע לנגן רק על מסרק, ומיום שאבדו שערותי, גם זה אינו מצוי ברשותי.

בכל אופן, בזמן האחרון אני גם נוהג להקדיש את ימי שישי בערב ללימודים. וזה לאחר שאת שישי בבוקר אני גם מבלה באוניברסיטה, ואני מגיע לבית הכנסת רק פעם בשבועיים שלושה. אבל השבת ממש ביקשו ממני להגיע ולהנחות כי הרב והחזן נמצאים שניהם בכנס גדול בירושלים.

ההיסוס הראשון שלי היה אם מבחינה מוסרית אני ראוי לכך. הקשר שלי לתורה ולמצוות הוא אינצידנטלי. אני נוהג בבלוג הזה ממש להמליץ על מתכונים לא כשרים. עיקר ההנאה שלי בחיים - רכיבה על אופניים בחוף בצת ובבקעת בית נטופה - מבוססת על חילול שבת אקטיבי. אבל ברגע שהבנתי שהקהילה נמצאת בבעיה, ושאני כנראה צריך לפתור אותה גם ההיסוס הזה הלך. לא נדרשת ממני סמכות מוסרית כלשהי. איני צריך להאמין במילים שאני מתפלל, אלא רק להכיר היטב את הנוסח ולהישמע סמכותי ודובר עברית רהוטה. אמרתי כן.

הכנתי את עצמי היטב עם מיילים ושיחות טלפון עם החזנית ועם שותפה נוספת להנחייה. שרתי לעצמי את הנוסח. קראתי שוב ושוב את פרשת השבוע - בהר בחוקותי. דווקא היה לי מה להגיד, בקטע של השמיטה ואחד במאי, אבל לא רציתי להכנס לפוליטיקה, אלא לנהל תפילה סבירה ושחברי הקהילה שחלקם מגיעים מרחק ניכר באוטובוס כדי להשתתף, יוכלו להרגיש בבית.

איך היה? לא משהו. התפילה עצמה הלכה ללא תקלות, פרט לכך שקראתי לאחד מחברי הקהילה 'קרלוס' במקום 'חורחה'. רציתי לעשות הכל באופן שוויוני, וכך כאשר בדרך כלל הקהילה ישובה במעין חצי מעגל, כאשר במיתר של המעגל יושבים שני החזנים והרב, ולידם ארון הקודש, ישבנו כולנו במעין מעגל, כאשר אני ושתי שותפותי כחלק מהמעגל, אבל ליד ארון הקודש. ניסיתי לשתף כמה שיותר אנשים מהקהילה, ולדבוק עד כמה שאפשר בנוסח שהרגיל אותנו הרב עד עכשיו. יש לי נוסח 'מהבית' לכמה תפילות. כך, יש לי מנגינה ל'ברכו את ה' המבורך' שהיא שונה לחלוטין מהמנגינה של הקהילה. גם הקידוש אצלי במנגינה אחרת ובעצם הכל. אבל דבקתי במנגינה הרגילה. מהבחינה הזו הכל הלך כמו שעון, ובאמת עד כמה שלא הבטתי בשעון, התפילה נמשכה בדיוק את השעה וחצי שהיא נמשכת בהנחייתו של הרב. נתתי גם כמה 'ספיישלים' שלא היו בתכנית, כמו 'הגומל' לחברת קהילה שעברה תאונת דרכים, או 'אדון עולם' לקראת הסוף, שלא היה בתכנית, רק בגלל שהייתה לי הרגשה שאנשים בקהילה רוצים.

אבל הייתי במתח אדיר. חלק גדול מהזמן היה לי בלק אאוט מה הדבר הבא שאני צריך לומר או לעשות. נתקעתי בדברים קטנים כמו השמות של האימהות או האבות. חלק מהמנגינות פשוט לא זכרתי, למרות שבבית הכל שטף. חלק זייפתי באופן נורא. למזלי הייתה לידי את מ' בעלת החוש המוזיקלי והקול המלאכי. 

זה מוזר מאוד. אני רגיל לפרנסתי לדבר בפני שופטים - שלום, מחוזי, עליון, פשוט לפתוח את הפה ולנאום. לרדת על עדים כך שירדו מהדוכן בוכים. להשתיק את הצד השני אם הוא מדבר משהו שאני לא אוהב. ויכול לעשות את זה לפעמים במבט. עשרים שנה בבית משפט לא הולכות ברגל. ועדיין, הייתי במתח מתפילה, כשלצידי שני חיזוקים משמעותיים - מנחה נוספת וחזנית. אין לי הסבר לזה.

גיליתי שהיופי שבתפילה עד עכשיו היה הערך המדיטטיבי. שאני אוהב את החזרה השלווה על הנוסח השגור. שאני אוהב את המנגינות. שאני אוהב לשיר לעצמי או לא לשיר אם אני לא רוצה. שאני אוהב לעמוד מהצד ולראות איך אחרים מתפללים. שזה מה שמרגיע אותי. שזו השעה היחידה שבה אני לא במרכז העניינים. שלאיש לא איכפת ממני וממעשי. שלא מסתכלים בי או מחכים למוצא פי.

אם יבקשו ממני אני אעשה זאת שוב. אבל זה היה קשה, ובסופו של דבר מתיש מאוד ולא מהנה. אני מעריך עכשיו את הרב שלנו הרבה יותר.

תשלום שני חובות קטנים לסיום - דוגרינט פירסמו את הפוסט שלי על הסכמי קדם נישואים. אני מצרף קישור. מי שלא קרא כאן שיגלוש לשם, ובכלל אתר שווה. וממתק אמיתי. נמאס מרוי ביוקנן? לכו תקוודו. זה מה יש.