הבלוג של אבו אלמוג

קאנט, יאללה! יאללה!

כשרק התחלתי את הבלוג הזה כתבתי על העונה הראשונה של 'הרווק' פוסט הנחשב על ידי לאחד משיאי כתיבתי (אך איש מלבדי אינו חושב כך. את מספר הקוראים של הפוסט הזה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. מוזר.)  בשם 'הרווק - ניתוח גראמשיאני'. הייתי די בהתחלה של כתיבת התזה, שדרשה ממני העמקה בכתביו של גרמשי, ואני חושב שהיישום על 'הרווק' עם גיא גיאור היה תרגיל נאה ומשעשע, שסייע לי רבות בהבנת דקויותיו של אותו פוסט מרקסיסט חלוצי, תרגיל שביצעתי מאז פעמים רבות, אם כי ביני לבין עצמי. זאת לרווחת קוראי, שוודאי אינם מעוניינים בהמשכונים נוסח 'אחד נגד מאה - ניסוח גרמשיאני', וכיוצא בזה. 

טוב, די התקדמתי מאז, ואני באיזה מקום לקראת התואר השלישי. לא מעז לומר 'דוקטורנט' ממש, כי ביני ובין האישור לכתיבת דוקטורט מפרידה בחינה זוועתית עם חומר סגור, שתיערך אי"ה ביום ו' זה, בעוד חמישה ימים ממש. אבל על זה עוד אכתוב כאן. מה שכן, רצה הגורל ובימים גורליים אלו החלה הטלוויזיה משדרת באותו ערוץ 10 עצמו, שעבר מאז חבטות וטלטלות, את עונת ההמשך 'הרווק עם דודו אהרון', והדבר קורא לניתוח על פי החומר המתקדם שישמש אותי בכתיבת הדוקטורט אי"ה. אז הדוקטורט המיוחל מסמן סוויץ' ממדעי החברה הקשים למדעי הרוח המרוככים, מהזעם של גראמשי ובורדייה לאוויר הפסגות של עמנואל קאנט. החיפוש הרוגש אחר שדה הקונפליקט המעמדי הגרמשיאני (או הבורדזיאני) מתחלף בעקרונות על מוסריים קנטיאניים שלווים כאשחר היישוב ביום שבת קייצי, בו הבריזה מניעה אט את דגלי ישראל שצצו להם כפטריות אחרי הגשם על מנת לקבל את פניהם של החוצים את השער הצהוב שלא כדין, ולבשר להם כי במקום יימצאו רק כאלו שלהם זיקה יהודית וציונית. אבל אני סוטה מהנושא. כמובן שגם 'הרווק' עם דודו אהרון מעלה שאלות גרמשיאניות, בורדזיאניות, ואפילו פוסט קולוניאליסטיות, פוסט מודרניסטיות, כאלה ואחרות מתחום הפמיניזם המזרחי, ולו אני אורטל בן דיין (והייתי משלם הרבה כדי להיות השופט בתביעה שבינה ובין אמיר חצרוני) הייתי ממלא כבר מחברות שלמות מלאות בזעם קדוש. אבל אני כבר לא שם. נכון, שקוראי הפוסט הזה יודעים שבגופו של אותו קשיש אשכנזי סטרייט מן המעמד הבינוני הכותב שורות אלו מסתתרת לסבית פמיניסטית מזרחית צעירה ותוססת, היוצאת אם רק קוראים לה יפה, אבל אנחנו מרסנים אותה, ודופקים בהכנעה בהכנעה על דלת ביתו הקניגסברגאי של אותו רווק פרוסי זקן, שסבר שהומוסקסואליות היא חטא שדינו מוות, שנשים משרתים וילדים הם רכוש, וכיוצא בזה. 

טוב, מהו שאמר קאנט היכול להיות רלוונטי לניתוח של יצירה טלוויזיונית בת המאה ה-21? נדלג עכשיו על אי אלו מאות עמודים של ביסוס תיאורטי שהוא טורח לייגע אותנו בהם ב'הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות' או ב'הקדמות לכל מטאפיסיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע' ונגיע ישר לתכ'לס. לציווי הקטגורי. זהו ציווי כה רציונלי עד שכל מי שהולך בעקבות קאנט ומבסס אותו מבחינה תיאורטית אינו יכול אלא לנהוג לפיו. יש לו מספר נוסחים, המתחילים מ'עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי' המעורפל למדי, ועד ל'התנהג לפי כללים מעשיים של חבר מחוקק חוקים כללים לממלכת תכליות שהיא אפשרית בלבד', המעורפל עוד יותר. ביני לבין עצמי השתעשעתי בהמצאת נוסחים שיהיו טובים למקרים פרטיים של ממלכת התכליות (מה זה בדיוק? בהמשך. מבטיח) כגון התנהלות במשרד שלי בנוכחות אחותי - "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו הוא יעלה לא' מה שפחות כסף", וכיוצא בזה. נסיונות אלו נועדו לכישלון מראש. עוד לא קם האיש שממש הבין מה קאנט רוצה. אבל הנוסח השלישי של הציווי הקטגורי מדבר פחות או יותר בצורה שמובנת לקורא ההדיוט, והוא גם הפופולרי ביותר. אז הנה - "עשה מעשיך כך שהאנושות, הן שבך, הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד".

נעצור כאן לרגע. נוריד את מסכת הציניות. מרגש, נכון? איך הוא הגיע לזה באמת לא משנה (אני יודע כי למדתי אצל פ'. אבל היא הייתה יכולה ללמד רק את המשפט הזה עצמו מבחינתי. הנכונות האוניברסלית שלו מדברת בעדה) ונתרגש לרגע מול פיסגה זו של החשיבה האנושית (כן, אורטל. הגברית, המערבית, המתנשאת, המודרניסטית. הנאורה. ההסתייגות נרשמה.) ועכשיו נמשיך הלאה. 

קאנט מבטיח לנו שאם כולנו נלך על פי ציווי קטגורי זה, הרי שנגיע אי"ה ל'ממלכת התכליות', שהיא קהילה אוטופית שבה כולם מחוקקים אוטונומיים ורציונליים הנוהגים זה כלפי זה לפי הציווי הקטגורי. וזה סבבה! עד כמה רחוקים אנו מממלכה זו בעולמנו הארצי והבלתי מושלם, רק דודו אהרון יכול להמחיש.

ראיתי אתמול סרט בערוץ הדוקו שנקרא "הכלה התאילנדית שלי". זהו סיפור מעשה עגום למדי ברווק בריטי בן 46 (!) המוצא לעצמו כלה תאילנדית שגילה מחצית מגילו. הוא אוסף אותה בבאר באזור הזנות של בנגקוק, ובמניפולציה הידועה לכל גבר שעמד על דעתו (אם כי מעטים אלו שהצליחו להפעיל, ברגע האמת, את היכולת להתחמק ממנה) זו מביאה אותו להינשא לה, לבנות לה בית וחווה באזור הכפרי ממנו באה, ומייד לאחר שמיצתה את שארית כספו להשליך אותו כשהוא חסר כל, כשהיא מוכנה אך לקנות לו כרטיס טיסה בחזרה לוויילס, אותו אין לו את הכסף לרכוש בעצמו.

הסיפור מתחיל לכאורה כסיפור של ניצול מיני של רווק מערבי מזדקן את הזונה התאית הצעירה, כשהוא מדקלם את כל הססמאות - שהן נהנות מזה, שזו עיסקה חופשית בין שני בגירים, שאין כאן ניצול אלא מפגש של רצונות וכיוצא בזה. המדהים בסרט הוא כיצד מתהפכת הקערה על פיה ויחסי מנצל מנוצל מקבלים טוויסט אירוני. לא נלך כאן לאמירה המתבקשת על הליברליזם והזנות וכיוצא בזה. העניין הוא אחר. אף אחד מכל המופיעים בסרט - הרווק הבריטי הקשיש, כל המערביים המגיעים לתאילנד לקבל שירותי זנות במחיר פעוט, הזונות עצמן, סרסוריהן, בני הכפר הנהנים עד מאוד מהזרמה זו של כסף מערבי, משפחתה של אותה טיפ, ידידתה הטובה - אף אחד מאלו אינו מתייחס לאף אחד אחר כאילו היה תכלית לעצמה. היחס ההדדי של כל הגורמים האלו זה כלפי זה הוא כאל אמצעי. אמצעי להשיג מין זמין, כסף, מעמד חברתי. אמנם, באיזה מקום, עמוק בבסיס העניין הזה עומד מימושה של הפנטזיה הגברית נוסח 'אישה יפה' על הגבר המציל את הזונה מחיי השפלה, ונהנה מאותו עונג שהעניקה לשבעים גברים מדי לילה (נוסח 'ארנדירה היפה') לשארית ימי חייו. אך גם פנטזיה זו, אם מנתחים אותה היטב, אינה רואה באותה זונה נגאלת תכלית, כי אם אמצעי בלבד. עולם הזנות התאילנדי הוא ההיפך המוחלט מממלכת התכליות הקנטיאנית.

נשוב לדודו אהרון, עם הסתייגות. מי שיבצע את התרגום המתבקש לסיטואציה של 'הכלה התאילנדית שלי' - דודו הוא הרווק הוולשי הדוחה, והבנות הן אותן נשים תאיות, יחטא במספר חטאים. אין דבר שרחוק ממני מלקרוא לנשים הללו 'זונות'. הבסיס זהה מבחינה תיאורטית - מערכת המבוססת על ניצול הדדי, אך למערכת יש להכניס מספר גורמים נוספים כגון הזכיין, חברת ההפקה, וקהל הצופים. ועיקר העיקרים - אין לה את הסטיגמה של הזנות, מה שהופך את החוזה בין הזכיין ובין הבנות המופיעות בתכנית למשהו שונה מאוד מחוזה הזנות הפראי.

אף אחד לא ממש חושב שמישהי מאלו תינשא לדודו. גם לא הבנות. גם לא דודו. התכנית מעלה בזכרון לא את 'הרווק' האמריקאי, תכנית הבנויה על שקר מוסכם לפיו הזוג המגיע לתכנית האחרונה נהנה מהתאמה מושלמת ויחיה לנצח חיי אושר (הסיכויים שלהם הם של אייס קיוב אין הל. אחד מעשרים זוגות שורד למשך שנתיים.) אלא תכנית שהשכילה להתנער מהשקר המוסכם הזה, ולכן הייתה גם מהנה בהרבה, אם כי טראשית בהרבה, והיא "טעם האהבה" שהציגה את נסיונו של "פלייבור פלייב", ראפר אמריקאי, למצוא את בחירת לבבו. התכנית רצה שלוש עונות בהשתתפות אותו פלייבור פלייב עצמו (ולעיתים שבו לשם אותן מתחרות עצמן), כשהזוכה של כל עונה מושלכת אל הצד לאחר זמן מה על מנת לאפשר את קיומה של העונה הבאה. בעונה השלישית 'התברר' שלפלייבור זה יש כל הזמן חברה ממנה הוא נפרד ואליה הוא שב חליפות, ובשל כך שבמהלך צילום שלוש העונות הללו נולד להם ילד, עליהם למסד את יחסיהם, ועם הזוכה של העונה השלישית והזכיין של העונה הרביעית הסליחה. איני יודע דבר על חייו הפרטיים של דודו אהרון. ייתכן שהוא רווק בודד המחפש אהבה. הרשו לי לסכן את מעט הקרדיט שנותר לי אצל הקוראים - הבודדים ששרדו עד שלב זה של הפוסט - בניסיון להמר שהמדובר בשיתוף פעולה שנועד לקדם את הקריירה, מקום בו העונה השנייה של 'להלה לנד' לא צלחה כראשונה, ושהמשתתפות, חלקן צעירות מתוחכמות למדי, מחפשות נישה של מגישה בערוץ 24 ולא את ליבו של הזמר המזרחי.

אם כן יש לנו כאן מערכת מורכבת למדי הכוללת חברת הפקה, זכיין (ערוץ 10), מספר רב של בנות, זמר מזרחי שרמנטי (את זה ניתן לו. הוא חמוד.) וכמובן אותי הצופה בבית. המשותף לכולנו - אף אחד מאיתנו אינו מתייחס לאחרים כתכלית אלא כאמצעי. אף אחד מאיתנו אינו רואה את אנושיותו של אף אחד אחר. 

הייתי מפרט, אבל באמת צריך? האם דודו אכן מסתכל על הבנות הללו כתכלית לכשעצמן? (לא, שאם לא כן לא היה נותן ידו לתכנית זו שיש בה אלמנט משמעותי של השפלה), האם הוא מסתכל עלי כתכלית לכשעצמי? (לא, שאם לא כן לא היה מפיץ את הטראש הזה על מסך הטלוויזיה שלי). גם הזכיין וחברת ההפקה, עד כמה שגופים תאגידיים יכולים להיות נושא לציווי קטגורי, לא זוכים מדודו ליחס טוב יותר. וכך גם אני ביחסי לדודו ולבנות (אמצעי לבידור, ולתענוג חסר שכל ביום שבת בערב, וביום רביעי בערב) ואידך זיל גמור. המערכת שלנו היא ההיפך המוחלט מממלכת התכליות הקנטיאנית. היא הגיהנום הקנטיאני במירעו. מערכת של ניצול הדדי והשפלה הדדית. כן, אני חש מושפל ומנוצל לאחר צפיה בפרק. ההנאה היא הנאה זולה. אבל אני צופה גם בפרק הבא, ומכיוון שאני במצב של רפיסות קיצית, אין לי כוח להעביר ערוץ בפירסומות ואני צופה גם בהן. גם המפרסמים בעסק. שופכים בהנאה גופרית על אותו גיהנום קנטיאני.

ומה בכך? אם ארצה להיות פילוסוף קנטיאני, ולפעול על פי הציווי הקטגורי הרי שאני מצווה שלא לצפות בתכנית זו, או בטלוויזיה מסחרית בכלל. ומה לעשות שקאנט חי בקניגסברג הקרירה, ולא במזרח התיכון החם והלח בו בהגיע חודש יולי השכל נוזל עד למצב בו לא ניתן לצפות בשום תכנית שאינה ריאליטי? ידיעות אחרונות (עוד מערכת של גיהנום קנטיאני לדוגמה - העיתון, הכתב, והסטנדאפיסטית המתחזה לבדואית. אם כי מערכת זו דורשת, וייתכן שתקבל, ניתוח פוסט קולוניאליסטי אדוארד סעידי הומי בבאי, וקאנט אינו הכלי המתבקש לניתוח) שופך זעמו על העובדה ש-50% מהתכניות הנצפות ביותר בישראל הן ריאליטי, בניגוד ל-13% מהתכניות בצרפת, למשל. תגיד, נשמה, יצאת החוצה? בלי מזגן? עכשיו זה ברור, נכון?

ושאלה אחרונה להערב - למה אני כותב את השטויות האלה ולא לומד למבחן? כי אם אני אקרא עוד פעם שהפמיניזם הוא תנועה שחושפת את מנגנוני דיכוין של נשים על ידי המערכות הגבריות הקיימות ואת הדרתן השיטתית ממרכזי כוח ושליטה אני אתפוצץ.

מתבקש לסיים בדודו אהרון, נכון? אז הנה - "בן של מלך" מאת דודו אהרון. או לא.