הבלוג של אבו אלמוג

אנשים לוקחים ללב נורא קשה את הקטע הזה עם האיחוד האירופי (בוקר טוב. יש כיבוש. אנחנו שולטים בשטחים שמוחזקים בכוח הזרוע בניגוד לרצון תושביהם, ובניגוד לדעת הקהילה הבינלאומית. יש עוד חדשות שמישהו רוצה לספר לי? משהו מפתיע?) אז הטענה היא שהמדובר בלא פחות מאנטישמיות. בהקשר אחר, היו לי גם חילופי דברים בקבוצת הפייסבוק של אשחר עם מישהי שחושבת שמה שקרה בגוש קטיף הוא 'חורבן', לא נשכח ולא נסלח, וצריך לצרף את זה לרשימה של חורבן הבית הראשון, השני, גירוש ספרד ומרד גטו ורשה, לא פחות. אז ככה. יש לי סיפור קטן על אנטישמיות רצחנית, וחורבן של אמת, יהודים שנרצחו באלפיהם בשל היותם יהודים, וכל הדברים האלה קרו ממש ממש בדור שלנו, ולאף אחד זה לא הזיז כאן מילימטר.

אז ככה. בקהילה שלי (זו שאני מתפלל בה. לא זו שאני חי בה מכוח היותי בעל זיקה ליהדות ולציונות, אם כי זיקה זו מוטלת בספק - אל תספרו לאף אחד) קראו בציבור את מגילת איכה, ושיתפו גם את הכופרים הקונסרבטיבים, מטעמים של פלורליזם וגם כי להם יש בית כנסת ממש סבבי ואנחנו מתפללים במועדון הקשיש אחרי שכל הקשישים הולכים הבייתה. הגעתי לשם אחרי ערב ממש מטורף שנבע מזה שלאלמוג היה תור לאורתודנט וההפגנות על תכנית פראוור חסמה את צומת משגב (פוסט נפרד. לגמרי.) והייתי עייף, מותש ורעב. כאילו זה המצב הרצוי בתשעה באב, אבל כשאני במצב הזה מגילת איכה זה הדבר האחרון שמעניין אותי. אבל התחייבתי להקריא כמה פסוקים, ולמדתי את הטעמים כל השבוע (לא עזר. זייפתי כמו מתמודד בכוכב נולד שמקליטים אותו רק בשביל לרדת עליו בפרומואים). דווקא לטקסט שלי התחברתי - "עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם." אבל כל יתר המגילה היא איך לומר, קצת חוזרת על עצמה גם בחורבן וגם בניגון. אז אחרי קריאת המגילה (אני זייפתי, אבל יתר החבר'ה נתנו ביצועים שחבל"Z) התיישבנו בקבוצות דיון. ולא היה לי כל כך כוח. נתנו שם לדון בטקסטים של ברל כצנלסון ויהודה עמיחי ומשהו על רבי יהושוע. BEEN THERE, DONE THAT. אחרי כן הרב ביקש לדבר קצת על משהו מהניסיון האישי. אני אישית לא חוויתי אף פעם חורבן, והחורבן שגרמתי לאחרים לא נראה לי ראוי לדיון בהקשר של תשעה באב, אז שתקתי והקשבתי, ישן למחצה ורק רוצה לברוח משם מה שיותר מהר.

ואז א' פתחה את הפה וסיפרה סיפור קטן איך ב-1976 היא הייתה תלמידה בסמינר יהודי לגננות בארגנטינה, ובוקר אחד כל הסגל לא הגיע.

לפני כמה שבועות מת בשיבה טובה הגנרל חורחה רפאל וידלה, ראש החונטה הצבאית בארגנטינה. וידלה מת בכלא ארגנטינאי, אמנם, אבל לא בכלא ישראלי. וידלה הרג בין 2,000 ל-3,000 יהודים, בשל היותם יהודים. בשל אידיאולוגיה רצחנית הקרובה לזו הנאצית. בשנות השבעים היה משטרו של וידלה אחד מידידיה הטובים של מדינת ישראל, והיחסים - הדיפלומטיים, התרבותיים, המסחריים - במיוחד סחר הנשק - פרחו. השיטה פרחה והשוחט שחט. הוא טבח כ-20,000 איש מבני עמו, מעל 10% מהם יהודים, הרבה מעבר למשקלם היחסי של היהודים באוכלוסיה. יהודים אלו לא מתו בשל דעותיהם, או בשל ויכוח אידיאולוגי בין ימין לשמאל בארגנטינה. הם מתו בשל היותם יהודים. הם מתו בידי משטר שראה ביהודי, ובמיוחד באינטלקטואל היהודי, אוייב. (מי שרוצה להעמיק בעניין, שיקרא את הפוסט המאלף הזה, של ג'ון בראון.)

ומה אנחנו עשינו אז? האם נשלחה יחידת קומנדו לארגנטינה ואורגן מבצע העלאה חשאי? האם הכרזנו מלחמה על ארגנטינה? ניתקנו את הקשרים? מחינו באום? מישהו אמר או עשה משהו? עשינו הרבה. סחרנו בנשק. סחרנו בסחורות אחרות. הענקנו למשטר שהיה מצורע בעולם בנוסח דרום אפריקה או איראן של היום חיק חם ותמיכה ידידותית.

אני זוכר היטב את הקיץ של 1978. הייתי בן 10. אני זוכר את המונדיאל. בדיעבד הסתבר שהמדובר במופע ראווה / אימים ספורטיבי בנוסח אולימפיאדת מינכן 1936, שנועד להפגין לראווה את הישגי המשטר. אבל אז מאוד התלהבנו מנבחרת ארגנטינה הגדולה של קמפס. אני אהדתי את הולנד של רנסנבריק והאחים ואן דר קרקהוף. חשבתי שיש להם סיכוי. סבא שלי, שהיה יהודי חכם, הסביר לי שאם הם יכניסו גול הם לא יצאו חיים מארגנטינה. באמת הפסידו 3:1. סבא שלי ידע מה טיבו של המשטר. כולם ידעו. היו יהודים שיצאו משם בזמן והתריעו. הגיעו מכתבים. אנשים ביקרו שם וחזרו. אף אחד לא עשה כלום. זה חורבן. זו אנטישמיות. והמדינה שקמה כדי למנוע את המצבים האלה בדיוק, חילקה להם נשק. לא ליהודים, להגן על עצמם. למשטר. כמה מהיהודים שנרצחו נרצחו בנשק שסופק על ידי ישראל?

למה הם נרצחו? כי המדינה אמנם קמה בססמאות יפות מאוד שלא תהיה עוד שואה, אבל אם משלמים לנו כסף כל כך טוב על נשק וסחורות, אז מה זה אלפיים יהודים פלוס מינוס? כי הם ממילא שמאלנים. ידענו יפה מאוד להעלות על נס את מצבם של יהודי ברית המועצות, שחיו במשטר רצחני ומדכא, נמנעה מהם היציאה, ונמנע מהם העיסוק בתרבות העברית והפולחן הדתי היהודי, אבל מאז עלילת הרופאים ב-1953, שניים וחצי עשורים לפני אירועי ארגנטינה, לא היו בסכנת השמדה בשל יהדותם. אבל הם היו בצד הנכון מבחינה פוליטית. וזה היה המאבק הנכון. מי שנרצח בארגנטינה היו שמאלנים. מאלה יש לנו מספיק. איננו צריכים עוד, ואם וידלה עושה לנו את הטובה, מה טוב. בפועל לא היה קשר בין השייכות הפוליטית לבין הרצח. כל אינטלקטואל יהודי היה בסכנה ככזה. אבל התדמית...

אז מה היה לנו כאן? היו סיסמאות מאוד מאוד יפות של 'לא עוד', שהלכו לאבדון. היו אלפיים יהודים טובים שנרצחו בשל היותם יהודים, וממשל ישראלי ובו ראשי ממשלה נערצים מרבין דרך בגין ועד שמיר, שישב בצד ולא עשה כלום. הייתה מדינה שבגדה בייעודה. הייתה ציונות שברגע המבחן הוכיחה עצמה כמשענת קנה רצוץ דווקא למי שנזקק לה. אם מישהו קונה את הסיפור שלו הייתה לנו מדינה לא הייתה שואה, הוא מתבקש לחשוב שוב.

ידענו לרדוף אחר דמיאניוק. ידענו לחטוף מארגנטינה עצמה את אייכמן. ידענו לשים בכלא פלסטינים שהרגו הרבה פחות יהודים מווידלה. מרואן ברגותי יושב בכלא מזה למעלה מעשור על מעשי רצח שמבחינה מספרית מגרדים אחוז מרציחותיו של וידלה. מישהו דרש אי פעם הסגרה של מי מאנשים אלו? להעמידם לדין בתא זכוכית בישראל? לא. הם מתים בסבבה ובשיבה טובה, כשבדור האחרון מבחינת כמות הדם היהודי על הידיים אין להם מתחרים. גם ראשי החמאס עוד צריכים קצת להתאמץ כדי להגיע לכמויות הדם היהודי שנשפך שם. ב-1976 לא היה לנו איכפת, וגם היום לא איכפת לנו. וקרובי הקורבנות חיים בינינו. רוצים לספר את סיפורם.

אז זה תשעה באב שלי התשע"ג. למדתי משהו על חורבן, חורבן אמיתי. למדתי מהי אנטישמיות. למדתי מה ציוני אמיתי, כבגין, עושה מול חורבן ואנטישמיות (מריע לנבחרת המארחת, עם צ'אפחה קטנה וידידותית על הכתף לראש החונטה, ומשלוח נשק בדרך). אלו לקחים שלא אשכח. 

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.