הבלוג של אבו אלמוג

עד כמה התרחב ליבי מגאווה כאשר ראיתי השבוע את ראש ממשלתנו משיב לו לאותו אנטיסמיט, חבר הכנסת זחאלקה. הלה העז לומר, בעת הדיון ב'חוק המשילות', דבר הבל אנטישמי מובהק - "מיר זענען איידער איר און מיר וועלן זיין נאָך איר" - היינו כאן לפניכם ונהיה כאן אחריכם. מייד קם ראש הממשלה כארי, וביקש את רשות הדיבור, והשיב לו לאותו ערבי במילים כדורבנות - "החלק הראשון לא נכון, והחלק השני לא יהיה". ומי שפיספס את הדיון המרתק טרח ראש הממשלה והעלה אותו ליוטיוב, תחת הכותרת מאירת העיניים - "חובה לצפות - תמצית הסכסוך בפחות מדקה". 

משסיים לבי להתרחב החלו לעלות סימני השאלה. כך זה אצלנו, השמאלנים שונאי עצמם כאוטו ויינינגר בשעתו. לא יכולים להסתפק בברור, במובן מאליו, חייבים לחתור תחת הנחות היסוד.

נתחיל בחלק השני דווקא, הקל יותר לניתוח. שכן אין המדובר באמירה אמפירית שניתן לבחון אותה מבחינה היסטורית, אלא בנבואה. או בהבטחה. מכל מקום, מי לידנו יתקע מה יהיה בעתיד, ושמא יישרדו חבר הכנסת זחאלקה ודומיו אחרינו? הרי אם היה מאן דהוא תופס את גי דה ליזיניאן, מלך ירושלים, ב-3 ביולי 1187, יום לפני הקרב המר והנמהר בקרני חיטין, היה דה ליזיניאן מבטיח לו שבשנת 2013 תשרור כאן, בארץ הקודש, ממלכה צלבנית לתפארת. אתמול ביקרתי בקרני חיטין, והראיתי לבני את מקום הקרב. מזה למעלה משמונה מאות שנה שלא דרכה במקום רגלו של צלבן. ובין הלוחמים בקרני חיטין היו אנשים שהיו כאן אף דור רביעי וחמישי לצלבנים בארץ הקודש, וראו במקום את ביתם הרבה יותר משאותו אמריקני המשמש לנו כראש ממשלה רואה בו את ביתו. אתמהה. ובכל אופן, ככל שהמדובר בהבטחה כי נמנע מגורלם של אותם צלבנים, אם נסתכל דרכו של מי מובילה לפתרון של שתי מדינות שיש בו כדי להביא לישות יהודית בת קיימא לטווח ארוך בארצנו, ודרכו של מי מובילה למדינת אפרטהייד דו לאומית, מה שיביא לכליונה של אותה ישות, נאלץ לומר בעצב שדווקא נתניהו הוא שמערער את הבסיס לקיומנו כאן, בהיותו אוייב מושבע של השלום, מרחיב ההתנחלויות, מעמיק הכיבוש על כל גווניו וצורותיו במשך עשורים. וזאת על אף אותה פארסה של 'משא ומתן' שאנו עדים לה בימים האחרונים, והלוואי שאתבדה.

באשר לניתוח ההיסטורי שמנתח ראש ממשלתנו, גם כאן אני מטיל ספק מסויים. אמירה זו ניתן להבין בשני אופנים. באופן המדיני - במקום זה הייתה קיימת ישות יהודית מאורגנת שיש לה תביעה על הארץ הקודמת מבחינה כרונולוגית לכל תביעה אחרת, ובאופן גנטי - אבותיו של נתניהו היו 'כאן' לפני אבותיו של זחאלקה.

נתחיל בחלק המדיני. הראייה של ארץ ישראל כיחידה מדינית אחת, שבה הייתה ממלכה יהודית בעלת צביון יהודי ורוב יהודי אחיד והומוגני ולאחר מכן גלו היהודים מארצם, ושבו והקימו בה את ממלכתם בשנת 1948 היא ראייה רומנטית, היא מה שאנו לומדים בבית הספר, אבל היא שגויה לחלוטין. ראשית, ארץ ישראל בגבולותיה הנוכחיים לא תמיד הייתה יחידה פוליטית נפרדת. לעיתים הייתה מסופחת לממלכה אזורית, לעיתים חצויה בין שתי ממלכות. הקיום היהודי היה לעיתים ביהודה ושומרון, ולעיתים בשפלת החוף. לעיתים גרו הנוכרים בשפלת החוף והיהודים בהרים. אין לדעת מה היה טיבן של הממלכות שקדמו לחורבן הבית הראשון, ועד כמה ראו יושביהן את עצמם כ'יהודים' הנפרדים מסביבתם הכנענית, ועד כמה הייתה יהדות זו הומוגנית ואחידה והביאה לשליטה אפקטיבית בשטח. הזהות הזו גובשה על נהרות בבל, ונחתמה עם חתימת התנ"ך. מששבו ה'יהודים' ל'ארצם',  מצאוה מיושבת ב'זרים'. רוב יהודי ברור, באותה צורה שבה יש רוב של האירים באירלנד, לא היה כאן מעולם. כל ימי הבית השני הם מאבק אתני בין ה'נכרים' ובין ה'יהודים' בצורה זו או אחרת. ספק עד כמה ניתן לראות בישראל כיום מבחינה אתנית מדינה 'יהודית'. זו יותר 'מדינה לא ערבית' כלשונו של איאן לוסטיק, והדברים ידועים. הארץ הזו היא פסיפס של אנשים שבאו והלכו והותירו בה את חותמם. דבר לא נשאר לנצח. אין כאן זהות קבועה והומוגנית, וכל אחד ואחד מהם ראה בה את ביתו. לא רק הכנענים, והיהודים, והפלישתים והכותים, אלא גם הממלוכים והביזנטים והצלבנים ואף הבריטים. אנחנו חלק מרצף היסטורי.

אם ניקח כדוגמה את העיר היהודית ביותר בארץ, את טבריה, נוכל לראות שהיא נוסדה על ידי נוכרים, במקום שהיה טמא בטומאת המת ולכן לא גרו בו יהודים. אלו החלו לגור בו רק לאחר כמאתיים שנה שהיה היישוב קיים, ויישבו אותו כשלוש מאות שנה ברציפות, ואז נחרב, ויושב מחדש על ידי הערבים. זמן מה הייתה העיר מעורבת, ואז החריבוה מלחמות הצלבנים. במאה ה-18, לאחר שמאות שנים עמדה חרבה ונטושה, ביצר אותה דאהר והשיב אליה את היהודים. זמן רב הייתה עיר מעורבת, ובמלחמת העצמאות בוצע בה טיהור אתני והערבים גורשו ממנה, ואף הבתים בהם גרו ברובע העתיק מוקף החומה הוחרבו. ובכל אופן מי קדם למי בפסיפס זה? האם ניתן לומר ש'היינו כאן לפניכם'? סיפורה של טבריה הוא סיפורה של ארץ ישראל. 

הצד השני, הגנטי, הוא המעניין יותר. החלק האחד של המשוואה, מיהם אבותיו של נתניהו, הוא הברור כמעט. מהו הקשר הגנטי בין היהודים האשכנזים תכולי העיניים ובהירי העור, ובין המוצא השמי הנטען? לא אכנס כאן לספקולציות הנוגעות ל'כוזרים' וכיוצא בזה. רק אומר כאן שהקישור המיידי הוא מוטל בספק. נתניהו עצמו נולד למשפחת מיליקובסקי שמוצאה בליטא. מצד אביו - מיליקובסקי. מצד אמו - סגל. מוצא המשפחה, כפי שכותבת רונית ורדי בספר "ביבי" - "באחד ממאות כפרים שהיו פזורים באותה עת במישורים הבאלטיים, שתושביו עסקו בכל מלאכת כפיים. היו שם טוחנים, אופים, חייטים, רצענים, טייחים, עגלונים ובסבלים. הם עבדו ביערות ובנחלים, עסקו בדיג והשיטו סחורות על גבי רפסודות'. מי יאמר מיהו צאצאו של מי באותו סלט DNA מזרח אירופי? וכאשר השיטו אבותיו של נתניהו רפסודות בים הבלטי, היכן היו אבותיו של זחאלקה?

זה דווקא הצד המעניין. ציונים ברורים ומובהקים - דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, והבילויי ישראל בלקינד, הם מאבות התיאוריה שהערבים היושבים בארץ ישראל הם צאצאי היהודים שישבו כאן בתקופת הבית השני, והתאסלמו. הביטוי המעניין ביותר לתיאוריה זו נמצא בספר שאני סבור שאני אחד היחידים שקראתיו. הספר נקרא "בוקר וערב" ונכתב על ידי אלמוני המכונה "פרט" ויצא בהוצאת ששר בשנת 1992. לא הייתי שם לב לספר צנוע זה אלמלא לחשה ציפור קטנה באוזני שכתבו הפרופסור אביגדור לבונטין, שלו אני רוחש כבוד רב, וחבשתי את ספסל הלימודים לצד בנו. מכל מקום, כך מסכם לבונטין בקצרה את התיאוריה - "דוד בן גוריון ויצחק בן צבי הכירו רבים מענייני הערבים בארץ, והעלום על הכתב ופירסמום בזמן מלחמת העולם הראשונה בניו יורק, במקרם ביידיש (ואפשר שלימים הצטערו על פירסום חלקם). בן גוריון הצביע על ההבחנה ביישוב הקרוי 'ערבי' בין היסודות הבדוויים שבאו ממדבר ערב - בקירב סעודיה ועבר הירדן של היום - לבין הפלאחים והעירונים, שלא באו מערב ואינם אלא המשך רצוף לאוכלוסיה המקומית שבמהלך הזמן התאסלמה ברובה, ובחלקה התנצרה או שמרה על נצרותה שמלפני הכיבוש המוסלמי. גם נוצרים אלה שבארץ ישראל היו במידה רבה יהודים במקורם, ובהם 'עמי הארצות' שהפרושים ה'חברים' שנאו אותם וסנטו בהם בעוד שהנוצרים קיבלום בזרועות פתוחות. על יסודות מקומיים אלה נוספו בזמן מאוחר יותר צאצאי הצלבנים וגם מהגרים 'פרנקים' אחרים, (וכן במספרים מזעריים יהודים בודדים שהתנצרו או התאסלמו בכל הזמנים: המבקר בירושלים בבית העלמין שעל הר ציון, סמוך לבית ספר גובט, יראה שם גם היום מצבותיהם של יהודים ירושלמים שהתנצרו במאה שעברה). עוד לפני בן גוריון ובן צבי נתן דעתו על הבעייה הבילויי ישראל בלקינד. לאחר מכן - אף זאת כבר לפני שישים שנה - כתב שהפלאחים הערבים הם אחינו ולא בני דודינו. הוא תמך יתדותיו בגורמי לשון ומנהג שמצא בקרב האוכלוסיה הפלאחית, וגם העלה טיעונים ממשיים במישור ההסבר ההיסטורי. בייחוד הצביע על אופי הכיבוש המוסלמי, שלא נועד להמשדה או לנישול לצורך ההתנחלות אלא להיות 'כיבוש רוחני' לשם הפלת האמונה החדשה. כמו כן עמד על כך שלא ניתן כמעט להפריז בחשיבות שימורם של שמות מקומות וכפרים, תוך שיבושים קלים או חילופי היגוי, ובממדיה של תופעה זאת. השמות נשתמרו בקרב האוכלוסין משום שהאוכלוסין עצמם נשמרו."

כמה טוב לשמוע שהערבים הם אחינו ולא בני דודינו! עכשיו הם יוכלו גם לקבל הלוואה גם בבנק המזרחי טפחות. מכל מקום, הראינו שכל צדדיה של המשוואה שהשווה ראש ממשלתנו מכל הכיוונים נתונים בספק מה. אם כך מדוע מיהר ראש ממשלתנו לענות לו, לזחאלקה? הטריק הישן ביותר בספר. בעודו גונב את זכויותינו הבסיסיות, ושולל מאיתנו במסווה של משילות את הבסיסים העמוקים ביותר של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, הוא זורק לנו ממתק לאומני קטן, שנהנה מטעמו, ולא נשים לב ליד המחטטת בכיסנו. קשה לעמוד מעל דוכן הכנסת ולומר - בכנסת הבאה לא תבחרו במי שתרצו, אלא במי שאני אחליט (וזו המשמעות המדוייקת של העלאת אחוז החסימה), וגם בכנסת הזו אצמצם במידה ידועה את האפשרות להתנגד לי. קל מאוד לומר - תראו את הערבי - הוא אומר שהיה כאן לפנינו ויהיה כאן אחרינו! 

מעשהו של מי חמור יותר, של זחאלקה שהטיל ספק בכמה מה'אמיתות' הבסיסיות של הציונות (שכפי שהראיתי אינן נעלות מביקורת) או של ראש ממשלתנו שהביא לאפשרות ריאלית שלא יינתן לערבים ייצוג בכנסת הבאה? 

פעם היה כאן משורר שהיה ציוני ודמוקרט. קראו לו נתן אלתרמן. הוא כתב שיר בשם 'הנזיפה בתופיק טובי'. הנה כמה בתים. טוב היה עושה ראש ממשלתנו לו היה קורא מעט אלתרמן. השירה הלירית שלו מעשירה את הלב. השירה הפוליטית את הרוח. מכל מקום, הנה זה -

"

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד...

כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

 היא אל"ף-בי"ת.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,

צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד

מפני שטוב אני... נדיב... דוגל בחופש...

אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית

גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!

ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים

על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ

נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!"