הבלוג של אבו אלמוג

יתמה הקורא - מיהם אלו המופיעים בכותרת? המדובר, אם כן, בקוונטין סקינר, היסטוריון ומדען מדינה, ובברנרד ויליאמס המתקרא פילוסוף של המוסר. אני מוכן להתערב שאיש מבין קוראי הפוסט הזה לא שמע מעולם על איש מהם. מכתביהם תורגם מעט מאוד לעברית, ולאו דווקא עיקר עבודתם. סקינר זכה שתתורגם בשנת 1988 ביוגרפיה שכתב על מקיאוולי. ויליאמס זכה אף לפחות. ספרון על אפלטון. הא ותו לא. אם מישהו מצפה לפוסט העוסק בפילוסופיה של המוסר, או בהיסטוריה ומדע המדינה, הוא צפוי להתאכזב. הפוסט הזה עוסק בסקס.

הבלוג הזה מבטיח למי מן הקוראים הלוחץ על הקישור "אודות" (בצד שמאל למעלה. תנסו אחר כך. יש שם תמונה שלי במדים, משהו משהו. לתפארת חיל האיסוף הקרבי לדורותיו) כי הוא עוסק ב"הרהורים על טבע העולם, הפכפכותן של נשים, בגידת הגוף והדעיכה המנטלית בגיל הקשיש 45, כמה טוב היה פעם וכמה רע עכשיו, וכיוצא בזה." הקוראים מקבלים מנה גדושה של הרהורים על טבע העולם, ועל בגידת הגוף והדעיכה המנטלית וכיוב'. אך הנושא 'הפכפכותן של נשים' לא זכה לסיקור רב, וזאת מכמה וכמה סיבות. ראשית - ייתכן וחלק מהקוראות תזעמנה. שנית - מאוד לא פוליטיקלי קורקט. ואני משתדל, באמת. שלישית - מזה זמן מה, ואני נשוי באושר כ-22 שנה, שלא חוויתי הפכפכות זו על בשרי, ואין לי מה לכתוב בעניין זה. משזה נאמר, אני רוצה רק להבהיר שאין הכוונה לכך שכל הנשים הפכפכות, אלא יש נשים בשיעור מסויים מהאוכלוסייה, וגברים בשיעור דומה שהם הפכפכים, ואני בוחר לכתוב על הנשים, ואם תינתן לי דוגמה ראויה לכתוב בה על הפכפכות הגברים, אעשה זאת מייד. ועתה כשיצאתי ידי חובת כל ההבהרות הנדרשות, אגיע לפטרישה, שהיא האישה ההפכפכה שבה מדובר.

סקינר וויליאמס שניהם היו מלומדים מן המעלה הראשונה בתחומי עיסוקם, שהחפיפה ביניהם מועטה. זה פרופסור להיסטוריה המתמחה בתקופה המודרנית המוקדמת (לא ללכת לוויקיפדיה. יש שם ערך של שורה שאני כתבתי שאומר שסקינר פרופסור להיסטוריה המתמחה בתקופה המודרנית המוקדמת) וזה פרופסור לפילוסופיה של המוסר. ויליאמס יליד 1929 מבוגר ב-11 שנה מסקינר. בשנת 1974 בעוד שהשניים לימדו זה לצד זה בקיימברידג' אירע מעשה ובו עזבה אישתו של סקינר, אחת, פטרישה לואו סקינר, את בעלה, ונישאה לוויליאמס. השניים המשיכו בחיי משפחה מאושרים, ואף נולדו להם ילדים.

ידעתי על פרשיה זו מפה ומשם, ולא ייחסתי לה כל חשיבות - ואף היום איני מייחס לה חשיבות. במסגרת לימודי נדרשתי להיכרות מסויימת עם עבודתו של סקינר, ומכיוון שכך הגעתי למאמר מעניין במיוחד ומאיר עיניים בשם "The State" שמצאתיו בקובץ עב כרס המתקרא "Contemporary Political  Philosophy: An Anthology"

הקובץ מכיל מכלול אדיר של מאמרים, ולזכות התכנית ללימודי הדמוקרטיה בתואר השני באוניברסיטה הפתוחה אוכל לומר שקראתי במסגרת התכנית את רובם. יש שם מאמרים מצויינים, של קרול פייטמן על האחווה הגברית, של הברמס על המרחב הציבורי, של מייקל סנדל שבו הוא שוחט את רולס שחיטה כשרה (ואיני זוכר איך קוראים למאמר, אבל מי שרולס עולה לו לראש חייב לקרוא את זה ואחרי כן לא יוכל להסתכל על רולס) של נוזיק על הצדק החלוקתי (גם כאן שוחטים את רולס, אבל רולס דווקא צודק כאן), וכמובן של רולס על מסך הבערות,  וכיוצא בזה. בין כל אלו מצאתי גם את מאמרו של ויליאמס על השוויון. טרחתי וקראתיו ואיני מסכים עם אף מילה הכתובה בו, אבל זה כבר נושא שונה לחלוטין. צירוף מקרים זה, של מציאת שמו של ויליאמס לצד שמו של סקינר חייב עיון מחודש בפרשיית סקינר - ויליאמס - פטרישה.

מושכלה ראשונית היא לדעת כיצד נראו האנשים שבהם מדובר. ובכן - גוגל אינו מכיר את תמונתה של פטרישיה לואו סקינר, וחבל. ויליאמס נראה כמלומד בריטי טיפוסי, בעל גבות סבוכות, לבוש בחליפת טוויד, ומבטו קודר. סקינר, הפתעה הפתעה, הוא תאומו של השחקן קייל מקלכלין, שהופרד ממנו בלידתו (שהתרחשה בהפרש של כעשרים שנה). יש גם לזכור כי היה צעיר ב-11 שנה מויליאמס בעת שאירע מה שאירע. ויליאמס היה בגיל הבוגר והבשל של 45, בעוד שסקינר היה בן שלושים וארבע. אין לדעת עד כמה נמשכה אותה פטרישה לבשלות ולבגרות של ויליאמס, ועד כמה לא יכולה הייתה לחכות את אחת עשרה השנים הדרושות עד שבעלה החוקי יגיע לאותו גיל, שהוא שיא אונו של הגבר מבחינה פיזית ומנטלית (שיא המתקדם מדי שנה בשנה אחת בדיוק, אגב). המראה החיצוני ונתונים כמו גיל המעורבים אינם יכולים לומר לנו דבר.

נותר לנו רק לנתח את אישיותם, כדי לדעת מהו שדחה את פטרישיה בסקינר, ומשך בוויליאמס. מכיוון שאין לי היכרות עם אף אחד מהם, ולגבי ויליאמס, לפחות, זה כבר מאוחר מדי שכן הלה הלך לעולמו לפני עשר שנים בדיוק, אנסה ללמוד על כך מכתביהם. אביא תרגום שלי לפיסקה הפותחת ממאמריו של כל אחד מהם בקובץ:

ויליאמס: "הרעיון של שוויון משמש בדיון הפוליטי הן כהצהרה על עובדה, או מה שמתיימר להיות הצהרה על עובדה - שאנשים הינם שווים, והן כהצהרה על עקרון או מטרה פוליטית - שעליהם להיות שווים אך לעת עתה אינם שווים. השניים יכולים להיות, ולרוב הינם, משולבים: המטרה מתוארת כיצירת מצב בו האנשים מקבלים יחס התואם את היותם היצורים השווים שהינם בפועל, אך אינם מקבלים יחס בהתאם לכך. בשני השימושים הללו רעיון השוויון נתקל באותו פגם ידוע לשמצה: שלצורך הסוג האחד של פירוש המדובר בפירוש חזק מדי, ולצורך השני חלש מדי, וקשה למצוא פירוש המיישב בצורה ראויה בין השניים."

סקינר: "בהקדמה ל- DE CIVE, היצירה הראשונה שפירסם על הממשל, מתאר הובס את הפרוייקט שלו כביצוע 'חקירה סקרנית יותר לזכויות המדינות וחובות הנתינים'. מאותה העת הפך הרעיון שהנושא העיקרי במדע המדינה הוא העימות בין היחידים והמדינה למקובל כמעט על הכל. זה מקל על ההתעלמות מהעובדה שכשהובס הצהיר את הצהרתו, הוא עיצב במודע אג'נדה חדשה לדיסציפלינה שהוא טוען להיות אביה, הדיסציפלינה של מדע המדינה. הרעיון שביטא כי חובות הנתינים הם למדינה ולא לאישיותו של השליט היה חדש יחסית ונתון במחלוקת. כך הייתה גם ההנחה המשתמעת שאנו חייבים את חובותינו באופן בלעדי למדינה, ולא לריבוי של סמכויות שיפוטיות, מקומיות ולאומיות, שמימיות וארציות. כך, מעל לכל, היה השימוש במונח 'מדינה' כדי לציין סמכות עליונה זו בעניינים של ממשל אזרחי'.

אז מה היה לנו כאן? ויליאמס הוא רטוריקן, הוא מבריק, הוא מתגרה, הוא מרושע. סקינר הוא יבש, פורמליסט. הוא מתייחס להובס, ולאו דווקא ליצירתו הידועה (שאולי יש מישהו שבאמת קרא) הלוייתן, אלא לאיזה משהו אחר שספק אם מישהו קרא חוץ מסקינר מאז יצא לאור במאה ה-17. הוא מקשה על הקורא עם לטינית. ככל שהמשכתי בקריאת המאמר נתקלתי בשתיים שלוש אסמכתאות מדי פיסקה, לציטוטים מארסמוס ועד אקווינס דרך תומס מור, ולשלל של ניתוחים אטימולגיים בשפות לטינית, אנגלית, צרפתית עתיקה וכמדומני גרמנית. אני מתרגם את מאמרו של סקינר. הקצב הוא עמוד בשעה.הוא יבש וקשה.

נראה כי מבחינה אינטלקטואלית השניים אינם שווים. קראתי את מאמרו של ויליאמס בו הוא מתקיף את הציווי הקטגורי של קאנט. נו שוין... לדעתי כל פילוסוף של המוסר צריך להתמודד עם קאנט - ולהפסיד. ויליאמס חושב שהוא ניצח בקרב הזה. אבל מבחינת המשקל האינטלקטואלי זה קסיוס קליי נגד חלפון. תורת המוסר של ויליאמס היא מאוד נעימה. קל מאוד לחיות לפיה. היא אינה דורשת מההולך אחריה דבר. איני שופט איש. אני לכשעצמי בעל תורת מוסר קנטיאנית מוצקה, ויורשה לי לומר נעלה, שאיני נוקט בה בפועל ולו לרגע. ייתכן שויליאמס הוא המקרה ההפוך, של אדם בעל תורת מוסר קלילה ומושכת החי לפי עקרונות נעלים. מהמעט שאני יודע על חייו האישיים (שעזב את קיימברידג' בה לימד תוך שהוא מתלונן על שכרם של המרצים ועבר לעבוד בארצות הברית, ושהיה לו רומן עם אותה פטרישה וזאת בעוד היא נשואה לאחר והוא לאחרת) אני יכול להסיק שחייו בפועל אכן תאמו את תורת המוסר שלו.

סקינר, לעומתו, הוא עמוק, תובעני, מקיף, מנומק. ארבעת העמודים הראשונים במאמר שלו האירו את עיני בנוגע לנושא שעליו אני כותב - ריבונות, מדינה, ריבון - באופן שספרים רבים ועבי כרס לא הצליחו. אתמול כשקראתי את המאמר הייתה לי התגלות דתית כמעט. פרק המבוא בדוקטורט התיאורטי (אני עדיין ממתין לציון בקורס המקדים, הגורלי) נכתב כמעט מעצמו. ניסיתי לחלוק אותה התגלות עם אלמוג בדרך לאורתודנט, ועם ש' על הקפה של הבוקר. שתיהן לא קשובות לעניין הזה, ובצדק.

אז מה? מי שמסיק מכל הדבר הארוך הזה שנשים מעדיפות את הגבר החלקלק, המבריק, השטחי, בעל תורת המוסר הלא מחייבת, על פני המלומד העמוק, היבש, השקוע בפרשנות לכתבי הובס בלטינית, יסיק לא נכונה. אי אפשר להכליל לגבי נשים בכלל, ואין לדעת מהו שהניע את פטרישיה לעזוב את סקינר וללכת אחר ויליאמס. שמא היה לאותו סקינר ריח פה רע? שמא הקוקטיילים שערבב ויליאמס היו מוצלחים יותר?

מכל מקום, אותו אירוע אירע בשנת הפלאות 1974 שהיא כידוע השנה הטובה ביותר במוזיקה בכל הדורות ובכל הזמנים. ג'ון לנון הוציא את האלבום רוק'נרול, שבו יש רק שיר אחד הראוי לשמיעה, והוא 'סטנד ביי מי'. בשיר יסביר לנון כי לא משנה מה יקרה גם אם השמיים יפלו הכל טוב כל עוד את עומדת לצידי. סקינר לא יכול היה לשיר זאת לפטרישיה שלו. ואידך זיל גמור.