הבלוג של אבו אלמוג

טוב, אז חזרתי מאיסלנד - כמובן שהבטחתי לא לכתוב על זה. עוד מאיסלנד עצמה כתבתי פוסט פרוגרמטי על מה שאובמה צריך לעשות. ברק הוא קורא ותיק שלי (הוא מתלונן שגוגל טרנסלייט הורס לו את כל הבדיחות ומכריח את מייקל אורן להגיש לו נוסח מתורגם בתרגום מקצועי) ולכן הלך בדיוק בכיוון שהתוויתי ונמנע מלתקוף את סוריה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר כי חזרתי, אני לבד בבית, יש לי שעה שעתיים להרוג, ואין לי משהו אחר לכתוב עליו.

אז זה לא יהיה פוסט של 'כשמגיעים לאיגליסטדיר פונים צפונה בכביש 516 שזו דרך עפר שמובילה אל הצריף שממנו אפשר לצפות בנמיות הקרח המזדווגות על קרחון ווית'לד'יטליר, מה שקורה רק כשהר הגעש קרפלה מתפרץ, אחת לעשר שנים ושבעה עשר ימים, וגם יש את הזקן הוויקינגי שמוכר סוודרים בחמישה עשר אלף קרונות שזה מאוד שווה' אלא דיווח שווה לכל נפש על חוויה קולינרית ודיון פילוסופי בעקבותיה.

הייתי בחוות סוסים מאממת שנקראת גאוקסמירי, שמשמשת גם  כבית הארחה. בארוחת הערב היה בופה בשרים שנראה בערך כך -

מכיוון שהתכוונתי לטעום מעט מכל בשר, שאלתי את בעלת הבית מה יש בכל צלחת, וקיבלתי את התשובה הבאה (מימין למעלה בכיוון השעון) - הורס, פורק, לאמב, צ'יקן, ובצלחת שבמרכז מינ-קי וייל"

לא הייתי בטוח ששמעתי טוב, ולכן ביקשתי הסבר מהו המינ-קי וייל, והסתבר שזהו אכן לווייתן המינקי  שדי מותר לצוד אותו, ומעט ממנו הגיע ממש לצלחת בבופה שממנו עמדתי לאכול.

מכאן עולות וצפות שלוש נקודות, אבל לא אשאיר אתכם במתח - כל פריט ופריט נטעם ונדגם. כולל המינ-קי האומלל. ושלוש נקודות הדיון הן - כשרות, לוויתן, סוס.

נתחיל בכשרות. הנושא הזה נדון עד זרא. אני לכשעצמי סבור שניתן לעבוד את האל היטב מבלי לשמור על כשרות, והלך המחשבה הזה נטחן כאן עד דק ונבדק מכל כיוון ומכל בחינה. אז הכרעה ערכית זו שמה בצד את בעיית הפורק, וגם במידת מה את הלאמב והצ'יקן שעלה בי החשש שלא נשחטו שחיטה כשרה, ולו מן הסיבה שלמיטב ידיעתי אין שוחטים כשרים בכל איסלנד הצפונית, ואלו חסרים במידה ידועה גם באיסלנד הדרומית, המערבית והמזרחית.

הלוויתן מעלה בעיה נוספת. זה נחשב דווקא במסורת היהודית כמאכל תאווה שיאכלו הצדיקים בעולם הבא, אם כי נשאלת השאלה שבהינתן העובדה שהמדובר ביונק, שעליו יש להחיל את עניין הפרסה והעלאת הגירה (נופל בשניהם) וכן את דיני השחיטה הכשרה (ומי ישחוט מינ-קי וייל שאורכו 9 מטרים שחיטה כשרה? הדבר מעלה בדמיון תמונה של שוחט אוחז בסכין הצולל אל מעמקי הים הצפוני. משהו כאן לא עובד.) איך בדיוק יהיה הלוויתן שיגיע לאותם צדיקים כשר? אבל סך הכל זה גן עדן אז לא נדוק פורתא. בכל אופן יש כאן שאלה מצפונית. בניגוד לסוס, שיש כאן בעייה תרבותית רצינית, שתיכף נגיע אליה, אין התנייה תרבותית שלא לאכול את הלוויתן, והטעם מאוד סיקרן אותי. העניין המצפוני הוסדר לאחר שחיפוש בוויקיפדיה - וייפיי חופשי באכסניה הזו - גילה שציד המינקי מוסדר באמנות בינלאומיות המסדירות מכסות ציד, ולמעשה המינקי וייל פורח ומשגשג ויש חצי מיליון פרטים השטים להם בשבעת הימים, ואין דאגה להכחדתו. אבל השאלה היא האם זה ראוי לאכול חיה כה גדולה ואצילית, את הלווייתן? גם כאן אין בעייה, מהרגע שקיבלתי (וקיבלתי) את ההחלטה לאכול בשר (החלטה מודעת ומנומקת, הנשענת היטב על נימוקים פילוסופיים הדוקים) אז למה שאפלה לרעה את התרנגולת העולה מדי יום על צלחתי, אל מול הלוויתן, רק בשל כך שהיא קטנה יותר, נדירה פחות, ואינה חיה בטבע? 

תמיד חשבתי שבמאה ה-19, לציידי לוויתנים כמו בספר מובי דיק, שסיכנו את חייהם ונפשם במאבק מול חיה מסוכנת ותוקפנית, בכלים פרימיטיביים, יש את הזכות המוסרית לאכול את החיה שצדו. המינ-קי וייל שעמדתי לאכול (היא אומרת את זה כל כך חמוד... חבל שאין קובץ שמע.) נצוד כנראה באופן תעשייתי, ללא סיכון למי מן הציידים, על ידי צוות יפני או נורבגי, שנעזר בכלים מודרניים ובצלצלים חשמליים, ועובד לחתיכות הבשר הזערוריות הללו שהועלו על צלחתי מבלי שאף אחד מן המעורבים בדבר (פרט למינ-קי וייל עצמו) יהיה בסיכון כלשהו. אז בכך הוא שווה לתרנגולת, שנשחטה ועובדה באופן תעשייתי. אם קיבלתי כאקסיומה שעצם העניין - להרוג בעלי חיים באופן תעשייתי ולצרוך את בשרם - אינו פסול מבחינה מוסרית, הרי שאיני רואה את יתרונו של הלווייתן על התרנגולת, וזה כמו זו ראויים לעלות על צלחתי, ואכן עלו בצוותא חדא. 

טעמו של המינקי וייל היה מוזר. המדובר בחתיכת בשר קטנה ורכה מאוד, שהיה לה טעם לוואי שאיני יכול לדעת אם הוא תבלין שהוסף לבשר בעת הבישול, או טעמו של המינקי עצמו. מכל מקום, דיי בחתיכה אחת קטנה שבאה לפי, וכבר הרגשתי כמו צדיק בגן העדן, אלמלא הסוס והחזיר שהביטו בי מצלחתי, שנאסרו עלינו מדאורייתא.

הסוס יצר בעייה נוספת. כאן היה צורך להתגבר על טאבו תרבותי רציני, כי בתרבות שלי, בניגוד לתרבותה של אותה כריסטינה חביבה שרקחה את אותו מזנון בשרים, הסוס אינו נחשב לבשר הראוי לאכילה. יש כאן משהו מעבר לכשרות. רבים הם שיבינו אדם הצורך שרימפס או לובסטר, אף כי לא יצרכו אותם בעצמם, בשל הכשרות, אך יסתכלו בגועל על זה האוכל סוס. ולראיה, תעשיית חיקויי פירות הים הכשרים בנוסח 'שרימפס עשוי מנסיכת הנילוס', שאותם ניתן היה לפגוש לפני כמה שנים (וייתכן שאף היום) בסופרמרקטים, או מוגשים בחתונות כשרות וכיוצא בזה. מעולם לא ראיתי חיקוי לבשר סוס. 

ובכן - איסור תרבותי שאין מאחריו רציונל הוא לא משהו שמשחק אצלי תפקיד. שאלתי את עצמי מה היה קורה לו היה מדובר בכלב, או חתול, ולא הייתי יכול לתת לעצמי תשובה. אבל היה מדובר בסוס. באופן רציונלי - בהמת משק מבוייתת שאינה שונה מאחיותיה לגורל באותו המזנון - הכבשה, התרנגולת והפרה. אז הלכתי על זה. האמת היא שבעברי היה ניסיון בבשר סוס, בצורת נקניק בבודפשט, שלא היה שונה מנקניקים מתובלים אחרים, שעלה בי החשש שרבים מהם מכילים בשר סוס בין אם הדבר נמסר לצרכן ובין אם לאו. זכרתי גם שבמשך שנים שווק לצרכנים באירופה המערבית בשר סוס כבשר בקר ואלו לא חשו בהבדל, עד שבדיקה מדגמית של לזניה על ידי משרד הבריאות הבריטי חשפה את הפרשה. אז גם כאן שמתי נפשי בכפי וטעמתי. האמת - לא רע. לו היה נאמר לי שהמדובר בפרוסת רוסטביף, הייתי יכול להאמין לזה בשקט.

ברייקיאוויק ראיתי מסעדות המגישות "תפריט לווייתן" ו"תפריט פאפין". הפאפין הוא חיה כל כך חמודה (וסמל לאומי באיסלנד), שהיה כואב לי הלב לאכול אותה, ואכן נמנעתי מכך - בין היתר בשל המחיר היקר מאוד. מוזר איך אותם איסלנדים שמעריצים את החיות הללו - הסוס האיסלנדי, הלוויתן, והפאפין - כסמלים לאומיים, רואים בהם גם חלק אינטגרלי מהמטבח הלאומי. ייתכן שהמדובר בגישה בריאה הרואה בסך הכל בצריכת החיות הללו למאכל חלק ממעגל החיים הטבעי, ואינה רואה כל קשר בין התרבות הענפה באמת שהתפתחה סביב החיות האלו, הצפייה בהן, גידולן, וייצוגן בתרבות ובאומנות, ובין הריגתן ואכילתן. לי היה קשה קצת לקבל את זה. כאן יש צורך באנתרופולוג דגול ממני שיחקור את מעמקי הנפש האיסלנדית, וארמוז שביקור של שבוע וחצי באיסלנד מצא דברים רבים נוספים שכדאי לברר, כמו למשל למה לכבישים שם אין שוליים.

אז ככה - אם החזקתם מעמד עד כאן מגיע לכם טיפ - המעדנים האמיתיים באיסלנד הם שניים - לחם השיפון המזכיר מאוד עוגת דבש בטעמו ובמרקמו, ומוגש אף בצורת דייסה (!) וגלידה (!), שתיהן טעימות מאוד; ומעדן חלב בשם SKYR, שהוא דל שומן באופן טבעי (2%), טעים מאוד, ומזכיר בטעמו מעדן ישראלי המכונה 'דניאלה', אם כי מרקמו סמיך מאוד ויוגורטי בניגוד למרקמה האוורירי של הדניאלה. אלו מעדנים איסלנדיים אמיתיים, שגם אם אתם נמנעים מאכילת סוסים ולווייתנים, אתם יכולים להתענג עליהם ללא כל רגשות אשם. 

ממתק אמיתי לסיום? מי לא מכיר את הוויכוח הזה ב'ספרות זולה' על אכילתם של חזירים וכלבים? אבקשכם לראות את הנימוקים שמעלים שם באי כוח התביעה וההגנה ה"ה טרבולטה וג'קסון, כחלק בלתי נפרד מפוסט זה.