הבלוג של אבו אלמוג

טליק שיחרר כבר פוסט שני  על אריק איינשטיין, וכתבתי לו שאחרי מה שכתב שם, לי באמת אין מה להוסיף. אז הוא כתב שדווקא היה מעניין לשמוע את דעתי. אז זהו, שלא. מה אני יכול לכתוב? לדור שלי הוא היה חצי אלוהים, וכשהוא הלך משהו מאיתנו הלך. אז הוא המוזיקה שגדלנו עליה, והקולנוע הישראלי במיטבו, וישראל הקטנה והיפה, וכל מילה כאן היא קלישאה. אולי מצפים ממני לקחת את זה לכיוון פוסט מודרניסטי, וקצת לדבר על תדמיות, ופערים, ואשכנזים, ולחבר את סלאח שבתי עם שיר מספר שמונה (יונתי, תמתי, חמדתי) וירידת השבט האשכנזי, או אולי לחשוב קצת על מונה זילברשטיין בהקשר של אייל גולן, אבל נשים את כל אלה בצד, כי העצב עליו הוא אמיתי, וסוחף, ופשוט אפשר להתחבר לזה, ולהיסחף, ולחשוב אחר כך, כשהכל יעבור.

אז הממתק האמיתי הוא משהו שאני בטוח שאף אחד לא מכיר, ואחרי כל שעות אריק ברדיו היום את זה עוד לא שמעתי. זה הביטלס, עם מילים ממזריות של יורם טהר לב, ואריק עם חיקוי של מבטא מזרחי, שמבטא קצת את השחקן שבו, והמון תמימות של הסיקסטיז. אז הנה - מזל (כמה זמן את מתלבשת). אני הולך לבלות את הלילה עם קרל שמיט. זה חדשות רעות מאוד גם לי וגם לקרל שמיט. אז בואו ניזכר לשתי דקות וארבעים שניות נוספות באריק, ושיהיה לכולם לילה טוב.