הבלוג של אבו אלמוג

* כשהראשון הצית את עצמו זה עלה לכותרות העיתונים. כולם כתבו עליו, מי היה ומה עשה. על השני והשלישי כבר כתבו בפחות הרחבה. לאחר מכן זה הגיע לעמ' 17 ב'ישראל היום'. על מספר עשרים ושלושים ומאתיים כבר אף אחד לא כתב. רק כשזה הפך לתופעה נרחבת, זה נראה פתאום לחברי כנסת מהקואליציה כפתרון קל למצוקת חסרי הדיור והיו בקואליציה שאף הציעו אספקת נפט וסולר חינם, והצדיקו את זה תקציבית בחיסכון שזה יחסוך בקיצבאות הבטחת הכנסה. הצעת חוק שהוצעה בנושא עברה את וועדת השרים לחקיקה, אבל נפלה בקריאה ראשונה. רק כשהתחילו הבעירות הספונטניות, הבינו שמשהו לא בסדר. הראשון או השני שפשוט נדלק מעצמו היו באמת עניים מרודים וזה נראה חלק מהטרנד. כשאנשים במעמד הביניים התחילו פשוט להישרף, התחילו שוב לדאוג. וכשבאמצע ועידת הרצליה לעסקים נדלק פתאום סמנכ"ל של חברה בורסאית, אז באמת הבינו שמשהו כאן לא בסדר. אבל אז היה מאוחר מדי. לא היית יכול לדעת אם אתה מדבר עם מישהו אם תסיים את השיחה לפני שפוף - הוא עולה באש. מעצמו. טובי המוחות לא הצליחו למצוא הסבר לתופעה. מי שבאמת הרוויח היו אלו שהמציאו את המטאטאים הקטנים האלה. שאם אתה נתקל בערימת האפר באמצע המדרכה, אתה פשוט יכול להסיט אותה הצידה. ניסו למצוא לזה גם שימוש בחקלאות או משהו. המוח היהודי מוצא פתרון לכל מצב.

*  כשהאלה ניפצה לו את הראש הוא קיבל את זה בהקלה. אחרי שנה וחצי במתקן כליאה ב'סהרונים' העבירו אותו ל'חולות'. הוא כבר לא ידע מה לעשות עם החופש. הוא פשוט קם והתחיל ללכת. הוא הרגיש שהוא עם. הוא טעה. השוטר שנתן לו את המכה היה משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון. ועדת החקירה תזכה אותו. זו הייתה התארגנות מסוכנת. הם עלו על ירושלים. הפקודות היו חוקיות. איש לא יכול היה לצפות את הטרגדיה.

* כשמת הזמר ואחריו הבדרן הייתה כל המדינה עצובה. הרדיו השמיע רק את השירים של הזמר והטלוויזיה הראתה רק את המערכונים של הבדרן. כשמת ההוגה, איש הרוח, אף אחד לא ממש עצר את נשימתו. הפקידה במשרד המדע ששלחה את הפרחים, כי במשך כמה זמן הוא היה מנכ"ל המשרד, התבלבלה, והפרחים של משרד המדע הגיעו להלוויה של משה קופרמינץ שהתקיימה בבית קברות סמוך. אף אחד לא שם לב להבדל. משפחת קופרמינץ התפלאה קצת, אבל אז הם נזכרו שבן הדוד של איציק הוא הנהג של המנכ"ל. ויכול להיות שזה משם. יפה מצידם.

ויאמר קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואני לא אהיה לכם.