הבלוג של אבו אלמוג

יצאתי למצפה רמון. הותרתי מאחורי את הפרוייקט הענקי, שיסתיים בשבוע הבא. לקחתי את ש' ואת פ' ושום דבר חוץ מהם. שום מאמר, שום פסיקה, שום ספר אקדמי. אני כבר חודשיים חי את הדבר הזה עשרים וארבע שעות ביממה, ואני רואה את הסוף וזה עומד להיגמר. זה שאב מאתיים וחמישים אחוז מכוחותי, נפש גוף רגש ואינטלקט, במשך כחודשיים, ואני מקווה שזה שווה את זה. טוב, כשייצא מזה משהו אז תדעו. אז אני צריך קצת חופש וקצת לנשום. וקצת לא לחשוב על הדבר הזה שאני עובד עליו, או על האנשים האלה שעבדתי איתם, או על האוניברסיטה או על כל דבר אקדמי. רק אני והאישה שלי והבן שלי והשמיים. אז יצאתי לסוף שבוע של צפייה בכוכבים במצפה רמון.

המצפה רמון עצמו הוא מקום נהדר והתאהבתי מהשנייה הראשונה. העיירה עצמה (כולל המלון שלנו, בעצם) היא שרשרת של רכבות עמידר ארוכות ודוחות משנות השישים, אבל הן נמצאות על שפת מצוק נהדר, ויש שם יעלים שמסתובבים ברחוב כאילו הוא שייך לאמא שלהם. יש שם פאב בשם החבית שהיה סגור שישי שבת ודי התבעסתי, אבל כשהיינו שם ביום חמישי בערב ש' ביקשה שם סן ברנרדוס, ועשתה פרצוף כאילו היא לא מאמינה שיש, והמלצרית עשתה פרצוף נעלב ושאלה אם היא מעדיפה את השמונה או השתים עשרה, אז הם עברו את המבחן. יש שם גם סושיה שנקראת הנריס. בסניף המקומי של קפה נטו חילקו חינם עיתון רדיקלי בשם 'כביש 40' שהתאהבתי בו מייד. יש חיים גם דרומית לבאר שבע! הד'אהריזם לא מת כשהוא נודד דרומה, הוא רק מקבל צבעים אחרים. צהובים עזים. מדבריים.  

בדמיוני פיתחתי לעצמי פרישה מכובדת לדירת עמידר קטנטונת במצפה רמון. לשבת שם ליד המצוק, אולי ללמד מגדר או משהו במכללת שדה בוקר. להתעורר כל בוקר לזריחה של הר הגמל. כאלה. בשני הלילות שישנתי שם קמתי בחמש בבוקר והלכתי להר הגמל לראות משם את הזריחה. היו שם בוקר אחד בנות חמודות כאלה, מדריכות במשהו, שבישלו לי תה. לא הייתי מגולח אז הן בטח חשבו שאני סוג של הומלס. המכתש עצמו הוא סוג של וואו. אין מילים. אני רוצה לפרוש למצפה רמון. כמו בן גוריון כזה.

בדרך חזרה חזרנו דרך הקבר של בן גוריון בשדה בוקר. יש שם נוף נהדר של נחל צין. משהו שהנשימה נעצרת. לא פעם ראשונה שאני שם. כשהייתי בתיכון לקחו אותנו יום אחד לטקס ממלכתי שם, ואני זוכר שרכב השרד של אריק שרון כמעט דרס אותי. אבל היום הנוף היה כאילו אני רואה את זה בפעם הראשונה. מגיע לו להיקבר במקום כזה. חשבתי שאת ביבי ושרה יקברו (בבוא יומם, מה שאני מקווה שיקרה בעוד זמן רב) במין פירמידת ענק כזו שיבנו עובדי קבלן בקיסריה, עם נרות נשמה ריחניים דולקים מסביב לשעון, ופסל של קרטון חלב על השפיץ של הפירמידה, ומין קיוסק כזה קטן בכניסה שמוכר רק גלידה פיסטוק. האמת, נשבר לי מכולם. גם החברה החדשה של אולמרט, חלוץ ודגן לא עושה לי טוב. אני מאוד מקווה שיעברו על איזה תקנה פדרלית וימכרו פצצות אטום לסין או משהו וימצאו את עצמם בכלא אמריקאי עד יומם האחרון. מי שמסיים קדנציה והולך להיות רועה עזים הוא מנהיג. מי שמועף בחרפה והולך להיות יועץ בטחוני אחרי שתיק אחד נגמר בפקאקטה זיכוי והאחר עוד מעט הכרעת דין, הוא מה שמגיע לנו כנראה ובגלל זה אנחנו נראים כך. אני רוצה לפרוש בעצמי למצפה רמון. מספיק לי באמת אחת הדירות הקטנטנות האלה עם חיבור אינטרנט מהיר לאוניברסיטה, ולשבת לכתוב ביום על המילט, ואולי ללמד באיזה מקום, ובלילה לעשות את הטיול לאורך המצוק כמו היעלים. ולראות את הכוכבים של הנגב שאני מאוד מאוד התגעגעתי אליהם מאז שחדלתי מלעשות מילואים כי ש' לא הרשתה לי יותר להתנדב.

בדרך חזרה עברנו גם דרך מסעדת פסטינה בבאר שבע ואכלנו שם פסטה ממש טובה והיה קינוח לא רע שעם כל השומרי משקל ואלה אכלתי כמה כפיות. זה מקום נהדר ולא יומרני שיושב גם במין בלוק עמידרי כזה, והשירות ממש אדיב והפסטה ממש טעימה. אם אפרוש למצפה רמון אסע צפונה אחת לכמה חודשים לאכול בפסטינה. מה רע? 

ומה עכשיו? בשבוע הבא מסתיים הפרויקט הענקי. אני יודע שזה היה מין מורטוריום כזה לפני שאני מתחיל את הדוקטורט. קשה לי לעשות את הסוויץ' כי הפרוייקט הזה הכניס לי כל כך הרבה שטויות לראש שיהיה לי קשה לחזור לפילוסופים הסקוטים מהמאה ה-18 ולסקינרים שפ' כל כך אוהבת. חשבתי להתחיל את הכתיבה מקטע מאוד טכני של משפט השוואתי ולרוץ עם זה בנפרד גם כמאמר, מה שמאוד מעודדים אותנו לעשות. אני נותן לעצמי עד חול המועד להתארגן ואז לבלות את כל חול המועד בכתיבה רצופה ואולי להגיע לחמץ עם הפרק כתוב. אני צריך לתת לעצמי בעיטה גדולה בתחת בשביל זה. נורא מוזר שאני נכנס לכתיבת הדוקטורט עצמו בלי התלהבות. לקחתי את הפרוייקט הזה כדי שיהיה מין מנקה חיך בין המנה הראשונה של הצעת המחקר והמנה העיקרית של כתיבת הדוקטורט עצמו. בפועל זה די הוציא אותי מאיפוס. אולי אקרא עוד פעם את סקינר כדי להיכנס שוב למצב הרוח. להלהיב את עצמי מחדש. זה רעיון טוב. זה ידחה את העניין של הכתיבה לפחות בעוד שבוע. פאתטי? תמיד!

ממתק? הדרך חזרה הייתה נורא ארוכה, ויום שבת זה זוועה חיה. ב-88FM יש אולדיז די זוועתיים משנות השמונים כאלה, וגלגלצ זה גלגלצ. אבל מישהו השמיע ביצוע של אלן פרייס שלא הכרתי ל-I PUT A SPELL ON YOU. זה הבחור הנחמד הקלידן של האנימלז, ותראו מה הוא עושה לשיר הזה. האמת - מאוד מזכיר את הביצוע של טים קרי, שהוא אחד הטובים, ואפילו כל כך מזכיר אותו וכל כך טוב יותר ממנו, שאני חושב שיש כאן איזה אלמנט של חיקוי. טוב, לא משנה. יש איזה פירסומת מטומטמת מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה. אז בסוף שבוע הזה הייתי בפעם הראשונה במצפה רמון, ובפעם הראשונה שמעתי את הביצוע של אלן פרייס לשיר שאני כל כך אוהב.