הבלוג של אבו אלמוג

נפאל. סופת שלגים. חבורה של ישראלים צועדים בקור המקפיא אל מקום המקלט הרחוק, רחוק מאוד. רחוק מהשגה. כולם תשושים עד אפיסת כוחות. כל אחד נושא בקושי את עצמו. אם לא יגיעו בתוך שעות ספורות אל מקום מקלט ימותו כולם. ת', אחת מהחבורה, נופלת אל השלג. ע' מביט בה ומבין כי לא יוכלו להמשיך איתה ועליהם להמשיך בלעדיה. הוא מחליט לעזוב אותה מאחור.

כולנו מכירים את הסיפור הזה. לא היינו צריכים להכיר אותו. הוא היה צריך להישאר בין השלגים בנפאל, אבל חדשות ערוץ '2, בין היתר, טרחו להביא לנו את הסיפור היישר ממיטת חוליו של ע' המאושפז בבית החולים לאחר שהגיע תשוש, למקום מבטחים, כשחבריו טמונים בשלג. 

מכיוון שת', וגם נוטשיה בשלג, הם מ'המגזר', התחיל דיון מוסרי והלכתי. כמובן שהגיעו לאותה מסכת מפורסמת בתלמוד הבבלי, בבא מציעא סב א, על שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של ים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא - מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך'.

זכור לי שכשלמדתי את המסכת הזו מפי מורי ורבי שמואל שילה, במסגרת הקורס 'דין מוסר ויושר במשפט העברי' העיר שילה כי 'בן פטורא' המוזכר במסכת הוא פטרוס, וכי הדעה היא דעתם של הנוצרים, המנוגדת ליהדות אותה מייצג רבי עקיבא. מה שמראה שיש כמה וכמה שיטות מוסר שניתן ליישם כאן, ושקשה לקבוע מסמרות. עיון מהיר במשנתו של קאנט, יכול לפרש את הציווי הקטגורי, לפחות בשני נוסחיו הראשונים, כתומך בדעת רבי עקיבא. ובכל אופן, האינטואיציה אומרת שההכרעה שהתקבלה הייתה אכזרית וקרה, רעה למי שנטש את חברתו בשלג בה במידה שהייתה רעה כלפי החברה.

לא ניתן לשפוט במקרים כאלו. איש אינו יכול להחליט מבלי שהיה בסיטואציה כזו. ויש מקרים רבים כאלו. באסונות טבע, במלחמות, בשואה. התותחן הנדרש לירות את הפגז במסגרת 'נוהל חניבעל' ב'צוק איתן' מתוך ידיעה שפגז זה אמור להרוג את חברו לנשק, נמצא במסגרת דומה, בה ההכרעה הפורמלית תינתן רק בשל סמכותה של הפקודה (כאן לא צריך לחשוב הרבה. קאנט היה אומר לו להתרחק מהתותח ולא למשוך את ידית הנוקר. למרות שאני די סגור על זה שבתותחים החדשים זה לא הידית הנמשכת בתנופה כמו בתקופה הפליאוליתית שלי, אלא הצתה חשמלית).

אבל מה זה משנה בעצם? אותי זה לא מעניין. הכרעות כאלו תתקבלנה במצבים דומים, ולא ניתן לדעת מראש מה יהיה. כל סוג של דיון אקדמי ערטילאי הוא עקר. ברגע האמת לא ברור מה מכריע. קאנט, שמעודו לא יצא מקניגסברג, אינו יכול לומר לע' כיצד לנהוג בנפאל. וכך גם פטורא ועקיבא. מה שמעניין אותי זה מה, לעזאזל הביא את ע' לספר על זה לכל עם ישראל בטלוויזיה. ואת ההורים של ת' להיפגש עם ע' באופן כל כך מתוקשר. 

איני בא בכל האשמה כלפי ע' או כלפי הוריה של ת'. הם עברו חוויות רגשיות מאוד קשות. המיקרופון שהיה בסביבה הוא האשם. לא צריך להיות שם מיקרופון. יש מקומות שאליהם אסור למצלמה, או למיקרופון להגיע. זה בדיוק אחד מהם. הווידוי הזה, על משהו שאין בו כל עניין לאיש חוץ מלת' המנוחה, לע' ולהוריה של ת', הגיע לציבור, והפך לנחלת הכלל. מה שאמור היה להיות הכרעה אמיצה, אינטימית, הפך לנושא לדיון ציבורי. וזה לא צריך להיות כך. הכבוד האנושי הבסיסי של כל המעורבים היה צריך להשאיר את העניין מאחורי הפרגוד.

אבל היום אין פרגוד. המצלמה מגיעה לכל מקום. לרגעי האבל ולרגעי השמחה. להכרעה הקשה, ולהודעה למשפחה. האלמנה מתראיינת לעיתון חודש לאחר שהבעל נהרג במלחמה. מוסף סוף שבוע מתעד יומן לידה יום אחר יום בין מות הבעל ובין הלידה. לא קראתי את זה. מבחינתי זו פורנוגרפיה. איני מאשים את האלמנה. זו דרך אחת להתמודד עם המצב. מצב לא קל שאני, לשמחתי, איני מצוי בו. מי שאשם זה העיתון. המערכת. הכתב.

אבל האשם הוא בחברה שלנו, המציצנית. יש ביקוש - שוב, איני מבין למה. ואז יש גם היצע. 'בייבי בום' בערוץ 10. אני רואה את הפרומו. אנשים שמכניסים צוות טלוויזיה לחדר הלידה. בשביל מה זה טוב? את מי זה מעניין? דרמה? ודאי. אבל לא מהסוג שצריך להיות משודר. כשהבעל אומר לאישה 'אני אוהב אותך' הוא אומר לאישה או למצלמה? בין היתר זה מעקר את הרגש. לא של הבעל. שלי. עד כמה אני יכול להאמין למילים כאלו שנאמרות לי? עד כמה אני יכול להאמין לעצמי כשאני מדבר? הדיבור האנושי מאבד את המשמעות. נותר רק התיווך. צד הביקוש נעלם, צד ההיצע נעלם גם הוא. נותר רק המתווך, המצלמה. והיא שייכת לזכיין. והזכיין זה כסף.

והמצלמה משדרת את הווידוי. על פי פוקו המין הוא תמיד העניין המועדף בווידוי. בנפאל הווידוי לא עסק במין אלא במוות. פתח צוהר מפחיד לרגע אפל, וסגר אותו מייד. זה לא יכול להחזיק עונה שלמה אצל זכיין, מאוד מצטער. 'בייבי בום' עוסק במין. בתוצר של המין. בלידה. במנגנוני הרבייה. והיי! למה להתרכז בסיום של התהליך. למה לא ללוות אותו מהתחלה? מההפריה? טבעית או מלאכותית.

פוקו כתב (מופיע אצל ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 48) "צריך להיות לכוד היטב בתוך אותה עורמה פנימית של הווידוי... כדי להאמין שכל אותם קולות בתרבות שלנו שזה עידן ועידנים טוחנים באזנינו את הציווי הלא יאומן להגיד מה אנחנו, מה אנו עושים, מה אנו זוכרים ומה שכחנו, מה אנו מסתירים ומה מסתתר מאיתנו, על מה איננו חושבים ועל מה אנו חושבים שאיננו חושבים , שכל אותם קולות מבקשים מאיתנו להיות חופשיים."

יש שיעבוד גדול בווידוי. שיעבוד למיקרופון. געגועים למיקרופון. רצון להיות ליד המיקרופון. והמצלמה. אני רוצה להיות חופשי. אני לא רוצה להתוודות. אני לא רוצה לשמוע את הווידוי, ובכך לשחרר גם את ע' מהצורך שלו להתוודות בפני.

אבל מה זה הבלוג הזה בעצם?