הבלוג של אבו אלמוג

יצאתי למצפה רמון. הותרתי מאחורי את הפרוייקט הענקי, שיסתיים בשבוע הבא. לקחתי את ש' ואת פ' ושום דבר חוץ מהם. שום מאמר, שום פסיקה, שום ספר אקדמי. אני כבר חודשיים חי את הדבר הזה עשרים וארבע שעות ביממה, ואני רואה את הסוף וזה עומד להיגמר. זה שאב מאתיים וחמישים אחוז מכוחותי, נפש גוף רגש ואינטלקט, במשך כחודשיים, ואני מקווה שזה שווה את זה. טוב, כשייצא מזה משהו אז תדעו. אז אני צריך קצת חופש וקצת לנשום. וקצת לא לחשוב על הדבר הזה שאני עובד עליו, או על האנשים האלה שעבדתי איתם, או על האוניברסיטה או על כל דבר אקדמי. רק אני והאישה שלי והבן שלי והשמיים. אז יצאתי לסוף שבוע של צפייה בכוכבים במצפה רמון.

המצפה רמון עצמו הוא מקום נהדר והתאהבתי מהשנייה הראשונה. העיירה עצמה (כולל המלון שלנו, בעצם) היא שרשרת של רכבות עמידר ארוכות ודוחות משנות השישים, אבל הן נמצאות על שפת מצוק נהדר, ויש שם יעלים שמסתובבים ברחוב כאילו הוא שייך לאמא שלהם. יש שם פאב בשם החבית שהיה סגור שישי שבת ודי התבעסתי, אבל כשהיינו שם ביום חמישי בערב ש' ביקשה שם סן ברנרדוס, ועשתה פרצוף כאילו היא לא מאמינה שיש, והמלצרית עשתה פרצוף נעלב ושאלה אם היא מעדיפה את השמונה או השתים עשרה, אז הם עברו את המבחן. יש שם גם סושיה שנקראת הנריס. בסניף המקומי של קפה נטו חילקו חינם עיתון רדיקלי בשם 'כביש 40' שהתאהבתי בו מייד. יש חיים גם דרומית לבאר שבע! הד'אהריזם לא מת כשהוא נודד דרומה, הוא רק מקבל צבעים אחרים. צהובים עזים. מדבריים.  

בדמיוני פיתחתי לעצמי פרישה מכובדת לדירת עמידר קטנטונת במצפה רמון. לשבת שם ליד המצוק, אולי ללמד מגדר או משהו במכללת שדה בוקר. להתעורר כל בוקר לזריחה של הר הגמל. כאלה. בשני הלילות שישנתי שם קמתי בחמש בבוקר והלכתי להר הגמל לראות משם את הזריחה. היו שם בוקר אחד בנות חמודות כאלה, מדריכות במשהו, שבישלו לי תה. לא הייתי מגולח אז הן בטח חשבו שאני סוג של הומלס. המכתש עצמו הוא סוג של וואו. אין מילים. אני רוצה לפרוש למצפה רמון. כמו בן גוריון כזה.

בדרך חזרה חזרנו דרך הקבר של בן גוריון בשדה בוקר. יש שם נוף נהדר של נחל צין. משהו שהנשימה נעצרת. לא פעם ראשונה שאני שם. כשהייתי בתיכון לקחו אותנו יום אחד לטקס ממלכתי שם, ואני זוכר שרכב השרד של אריק שרון כמעט דרס אותי. אבל היום הנוף היה כאילו אני רואה את זה בפעם הראשונה. מגיע לו להיקבר במקום כזה. חשבתי שאת ביבי ושרה יקברו (בבוא יומם, מה שאני מקווה שיקרה בעוד זמן רב) במין פירמידת ענק כזו שיבנו עובדי קבלן בקיסריה, עם נרות נשמה ריחניים דולקים מסביב לשעון, ופסל של קרטון חלב על השפיץ של הפירמידה, ומין קיוסק כזה קטן בכניסה שמוכר רק גלידה פיסטוק. האמת, נשבר לי מכולם. גם החברה החדשה של אולמרט, חלוץ ודגן לא עושה לי טוב. אני מאוד מקווה שיעברו על איזה תקנה פדרלית וימכרו פצצות אטום לסין או משהו וימצאו את עצמם בכלא אמריקאי עד יומם האחרון. מי שמסיים קדנציה והולך להיות רועה עזים הוא מנהיג. מי שמועף בחרפה והולך להיות יועץ בטחוני אחרי שתיק אחד נגמר בפקאקטה זיכוי והאחר עוד מעט הכרעת דין, הוא מה שמגיע לנו כנראה ובגלל זה אנחנו נראים כך. אני רוצה לפרוש בעצמי למצפה רמון. מספיק לי באמת אחת הדירות הקטנטנות האלה עם חיבור אינטרנט מהיר לאוניברסיטה, ולשבת לכתוב ביום על המילט, ואולי ללמד באיזה מקום, ובלילה לעשות את הטיול לאורך המצוק כמו היעלים. ולראות את הכוכבים של הנגב שאני מאוד מאוד התגעגעתי אליהם מאז שחדלתי מלעשות מילואים כי ש' לא הרשתה לי יותר להתנדב.

בדרך חזרה עברנו גם דרך מסעדת פסטינה בבאר שבע ואכלנו שם פסטה ממש טובה והיה קינוח לא רע שעם כל השומרי משקל ואלה אכלתי כמה כפיות. זה מקום נהדר ולא יומרני שיושב גם במין בלוק עמידרי כזה, והשירות ממש אדיב והפסטה ממש טעימה. אם אפרוש למצפה רמון אסע צפונה אחת לכמה חודשים לאכול בפסטינה. מה רע? 

ומה עכשיו? בשבוע הבא מסתיים הפרויקט הענקי. אני יודע שזה היה מין מורטוריום כזה לפני שאני מתחיל את הדוקטורט. קשה לי לעשות את הסוויץ' כי הפרוייקט הזה הכניס לי כל כך הרבה שטויות לראש שיהיה לי קשה לחזור לפילוסופים הסקוטים מהמאה ה-18 ולסקינרים שפ' כל כך אוהבת. חשבתי להתחיל את הכתיבה מקטע מאוד טכני של משפט השוואתי ולרוץ עם זה בנפרד גם כמאמר, מה שמאוד מעודדים אותנו לעשות. אני נותן לעצמי עד חול המועד להתארגן ואז לבלות את כל חול המועד בכתיבה רצופה ואולי להגיע לחמץ עם הפרק כתוב. אני צריך לתת לעצמי בעיטה גדולה בתחת בשביל זה. נורא מוזר שאני נכנס לכתיבת הדוקטורט עצמו בלי התלהבות. לקחתי את הפרוייקט הזה כדי שיהיה מין מנקה חיך בין המנה הראשונה של הצעת המחקר והמנה העיקרית של כתיבת הדוקטורט עצמו. בפועל זה די הוציא אותי מאיפוס. אולי אקרא עוד פעם את סקינר כדי להיכנס שוב למצב הרוח. להלהיב את עצמי מחדש. זה רעיון טוב. זה ידחה את העניין של הכתיבה לפחות בעוד שבוע. פאתטי? תמיד!

ממתק? הדרך חזרה הייתה נורא ארוכה, ויום שבת זה זוועה חיה. ב-88FM יש אולדיז די זוועתיים משנות השמונים כאלה, וגלגלצ זה גלגלצ. אבל מישהו השמיע ביצוע של אלן פרייס שלא הכרתי ל-I PUT A SPELL ON YOU. זה הבחור הנחמד הקלידן של האנימלז, ותראו מה הוא עושה לשיר הזה. האמת - מאוד מזכיר את הביצוע של טים קרי, שהוא אחד הטובים, ואפילו כל כך מזכיר אותו וכל כך טוב יותר ממנו, שאני חושב שיש כאן איזה אלמנט של חיקוי. טוב, לא משנה. יש איזה פירסומת מטומטמת מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה. אז בסוף שבוע הזה הייתי בפעם הראשונה במצפה רמון, ובפעם הראשונה שמעתי את הביצוע של אלן פרייס לשיר שאני כל כך אוהב.

טוב, אז חזרתי מאיסלנד - כמובן שהבטחתי לא לכתוב על זה. עוד מאיסלנד עצמה כתבתי פוסט פרוגרמטי על מה שאובמה צריך לעשות. ברק הוא קורא ותיק שלי (הוא מתלונן שגוגל טרנסלייט הורס לו את כל הבדיחות ומכריח את מייקל אורן להגיש לו נוסח מתורגם בתרגום מקצועי) ולכן הלך בדיוק בכיוון שהתוויתי ונמנע מלתקוף את סוריה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר כי חזרתי, אני לבד בבית, יש לי שעה שעתיים להרוג, ואין לי משהו אחר לכתוב עליו.

אז זה לא יהיה פוסט של 'כשמגיעים לאיגליסטדיר פונים צפונה בכביש 516 שזו דרך עפר שמובילה אל הצריף שממנו אפשר לצפות בנמיות הקרח המזדווגות על קרחון ווית'לד'יטליר, מה שקורה רק כשהר הגעש קרפלה מתפרץ, אחת לעשר שנים ושבעה עשר ימים, וגם יש את הזקן הוויקינגי שמוכר סוודרים בחמישה עשר אלף קרונות שזה מאוד שווה' אלא דיווח שווה לכל נפש על חוויה קולינרית ודיון פילוסופי בעקבותיה.

הייתי בחוות סוסים מאממת שנקראת גאוקסמירי, שמשמשת גם  כבית הארחה. בארוחת הערב היה בופה בשרים שנראה בערך כך -

מכיוון שהתכוונתי לטעום מעט מכל בשר, שאלתי את בעלת הבית מה יש בכל צלחת, וקיבלתי את התשובה הבאה (מימין למעלה בכיוון השעון) - הורס, פורק, לאמב, צ'יקן, ובצלחת שבמרכז מינ-קי וייל"

לא הייתי בטוח ששמעתי טוב, ולכן ביקשתי הסבר מהו המינ-קי וייל, והסתבר שזהו אכן לווייתן המינקי  שדי מותר לצוד אותו, ומעט ממנו הגיע ממש לצלחת בבופה שממנו עמדתי לאכול.

מכאן עולות וצפות שלוש נקודות, אבל לא אשאיר אתכם במתח - כל פריט ופריט נטעם ונדגם. כולל המינ-קי האומלל. ושלוש נקודות הדיון הן - כשרות, לוויתן, סוס.

נתחיל בכשרות. הנושא הזה נדון עד זרא. אני לכשעצמי סבור שניתן לעבוד את האל היטב מבלי לשמור על כשרות, והלך המחשבה הזה נטחן כאן עד דק ונבדק מכל כיוון ומכל בחינה. אז הכרעה ערכית זו שמה בצד את בעיית הפורק, וגם במידת מה את הלאמב והצ'יקן שעלה בי החשש שלא נשחטו שחיטה כשרה, ולו מן הסיבה שלמיטב ידיעתי אין שוחטים כשרים בכל איסלנד הצפונית, ואלו חסרים במידה ידועה גם באיסלנד הדרומית, המערבית והמזרחית.

הלוויתן מעלה בעיה נוספת. זה נחשב דווקא במסורת היהודית כמאכל תאווה שיאכלו הצדיקים בעולם הבא, אם כי נשאלת השאלה שבהינתן העובדה שהמדובר ביונק, שעליו יש להחיל את עניין הפרסה והעלאת הגירה (נופל בשניהם) וכן את דיני השחיטה הכשרה (ומי ישחוט מינ-קי וייל שאורכו 9 מטרים שחיטה כשרה? הדבר מעלה בדמיון תמונה של שוחט אוחז בסכין הצולל אל מעמקי הים הצפוני. משהו כאן לא עובד.) איך בדיוק יהיה הלוויתן שיגיע לאותם צדיקים כשר? אבל סך הכל זה גן עדן אז לא נדוק פורתא. בכל אופן יש כאן שאלה מצפונית. בניגוד לסוס, שיש כאן בעייה תרבותית רצינית, שתיכף נגיע אליה, אין התנייה תרבותית שלא לאכול את הלוויתן, והטעם מאוד סיקרן אותי. העניין המצפוני הוסדר לאחר שחיפוש בוויקיפדיה - וייפיי חופשי באכסניה הזו - גילה שציד המינקי מוסדר באמנות בינלאומיות המסדירות מכסות ציד, ולמעשה המינקי וייל פורח ומשגשג ויש חצי מיליון פרטים השטים להם בשבעת הימים, ואין דאגה להכחדתו. אבל השאלה היא האם זה ראוי לאכול חיה כה גדולה ואצילית, את הלווייתן? גם כאן אין בעייה, מהרגע שקיבלתי (וקיבלתי) את ההחלטה לאכול בשר (החלטה מודעת ומנומקת, הנשענת היטב על נימוקים פילוסופיים הדוקים) אז למה שאפלה לרעה את התרנגולת העולה מדי יום על צלחתי, אל מול הלוויתן, רק בשל כך שהיא קטנה יותר, נדירה פחות, ואינה חיה בטבע? 

תמיד חשבתי שבמאה ה-19, לציידי לוויתנים כמו בספר מובי דיק, שסיכנו את חייהם ונפשם במאבק מול חיה מסוכנת ותוקפנית, בכלים פרימיטיביים, יש את הזכות המוסרית לאכול את החיה שצדו. המינ-קי וייל שעמדתי לאכול (היא אומרת את זה כל כך חמוד... חבל שאין קובץ שמע.) נצוד כנראה באופן תעשייתי, ללא סיכון למי מן הציידים, על ידי צוות יפני או נורבגי, שנעזר בכלים מודרניים ובצלצלים חשמליים, ועובד לחתיכות הבשר הזערוריות הללו שהועלו על צלחתי מבלי שאף אחד מן המעורבים בדבר (פרט למינ-קי וייל עצמו) יהיה בסיכון כלשהו. אז בכך הוא שווה לתרנגולת, שנשחטה ועובדה באופן תעשייתי. אם קיבלתי כאקסיומה שעצם העניין - להרוג בעלי חיים באופן תעשייתי ולצרוך את בשרם - אינו פסול מבחינה מוסרית, הרי שאיני רואה את יתרונו של הלווייתן על התרנגולת, וזה כמו זו ראויים לעלות על צלחתי, ואכן עלו בצוותא חדא. 

טעמו של המינקי וייל היה מוזר. המדובר בחתיכת בשר קטנה ורכה מאוד, שהיה לה טעם לוואי שאיני יכול לדעת אם הוא תבלין שהוסף לבשר בעת הבישול, או טעמו של המינקי עצמו. מכל מקום, דיי בחתיכה אחת קטנה שבאה לפי, וכבר הרגשתי כמו צדיק בגן העדן, אלמלא הסוס והחזיר שהביטו בי מצלחתי, שנאסרו עלינו מדאורייתא.

הסוס יצר בעייה נוספת. כאן היה צורך להתגבר על טאבו תרבותי רציני, כי בתרבות שלי, בניגוד לתרבותה של אותה כריסטינה חביבה שרקחה את אותו מזנון בשרים, הסוס אינו נחשב לבשר הראוי לאכילה. יש כאן משהו מעבר לכשרות. רבים הם שיבינו אדם הצורך שרימפס או לובסטר, אף כי לא יצרכו אותם בעצמם, בשל הכשרות, אך יסתכלו בגועל על זה האוכל סוס. ולראיה, תעשיית חיקויי פירות הים הכשרים בנוסח 'שרימפס עשוי מנסיכת הנילוס', שאותם ניתן היה לפגוש לפני כמה שנים (וייתכן שאף היום) בסופרמרקטים, או מוגשים בחתונות כשרות וכיוצא בזה. מעולם לא ראיתי חיקוי לבשר סוס. 

ובכן - איסור תרבותי שאין מאחריו רציונל הוא לא משהו שמשחק אצלי תפקיד. שאלתי את עצמי מה היה קורה לו היה מדובר בכלב, או חתול, ולא הייתי יכול לתת לעצמי תשובה. אבל היה מדובר בסוס. באופן רציונלי - בהמת משק מבוייתת שאינה שונה מאחיותיה לגורל באותו המזנון - הכבשה, התרנגולת והפרה. אז הלכתי על זה. האמת היא שבעברי היה ניסיון בבשר סוס, בצורת נקניק בבודפשט, שלא היה שונה מנקניקים מתובלים אחרים, שעלה בי החשש שרבים מהם מכילים בשר סוס בין אם הדבר נמסר לצרכן ובין אם לאו. זכרתי גם שבמשך שנים שווק לצרכנים באירופה המערבית בשר סוס כבשר בקר ואלו לא חשו בהבדל, עד שבדיקה מדגמית של לזניה על ידי משרד הבריאות הבריטי חשפה את הפרשה. אז גם כאן שמתי נפשי בכפי וטעמתי. האמת - לא רע. לו היה נאמר לי שהמדובר בפרוסת רוסטביף, הייתי יכול להאמין לזה בשקט.

ברייקיאוויק ראיתי מסעדות המגישות "תפריט לווייתן" ו"תפריט פאפין". הפאפין הוא חיה כל כך חמודה (וסמל לאומי באיסלנד), שהיה כואב לי הלב לאכול אותה, ואכן נמנעתי מכך - בין היתר בשל המחיר היקר מאוד. מוזר איך אותם איסלנדים שמעריצים את החיות הללו - הסוס האיסלנדי, הלוויתן, והפאפין - כסמלים לאומיים, רואים בהם גם חלק אינטגרלי מהמטבח הלאומי. ייתכן שהמדובר בגישה בריאה הרואה בסך הכל בצריכת החיות הללו למאכל חלק ממעגל החיים הטבעי, ואינה רואה כל קשר בין התרבות הענפה באמת שהתפתחה סביב החיות האלו, הצפייה בהן, גידולן, וייצוגן בתרבות ובאומנות, ובין הריגתן ואכילתן. לי היה קשה קצת לקבל את זה. כאן יש צורך באנתרופולוג דגול ממני שיחקור את מעמקי הנפש האיסלנדית, וארמוז שביקור של שבוע וחצי באיסלנד מצא דברים רבים נוספים שכדאי לברר, כמו למשל למה לכבישים שם אין שוליים.

אז ככה - אם החזקתם מעמד עד כאן מגיע לכם טיפ - המעדנים האמיתיים באיסלנד הם שניים - לחם השיפון המזכיר מאוד עוגת דבש בטעמו ובמרקמו, ומוגש אף בצורת דייסה (!) וגלידה (!), שתיהן טעימות מאוד; ומעדן חלב בשם SKYR, שהוא דל שומן באופן טבעי (2%), טעים מאוד, ומזכיר בטעמו מעדן ישראלי המכונה 'דניאלה', אם כי מרקמו סמיך מאוד ויוגורטי בניגוד למרקמה האוורירי של הדניאלה. אלו מעדנים איסלנדיים אמיתיים, שגם אם אתם נמנעים מאכילת סוסים ולווייתנים, אתם יכולים להתענג עליהם ללא כל רגשות אשם. 

ממתק אמיתי לסיום? מי לא מכיר את הוויכוח הזה ב'ספרות זולה' על אכילתם של חזירים וכלבים? אבקשכם לראות את הנימוקים שמעלים שם באי כוח התביעה וההגנה ה"ה טרבולטה וג'קסון, כחלק בלתי נפרד מפוסט זה.

קוראי הבלוג הזה כבר יודעים או מנחשים שאני נמצא באיזה תהליך שעיקרו ירידה מבוקרת במשקל. עד עכשיו לא קראתי לילד בשמו, אבל ברוח הכנות והאמון ההדדי שאני רוצה לבסס עם קוראי, אני יכול להגיד שקוראים לזה שומרי משקל. זה מבוסס על הרעיון המהפכני ברמה של 'בונ'ה איך הם חשבו על הדבר הזה' שאם תאכל אוכל יותר מזין, בכמויות שטוב לגוף שלך ולא יותר, ותעשה הרבה ספורט אז תרד במשקל. אז זהו, שגם אחרי שירד האסימון שזה מה שצריך לעשות, זה לא ממש עובד ברוב המקרים, כי איך להגיד, לפעמים יש את הסטייק הזה שקורץ, או המאה גרם גרעינים, או הנפילה השבועית שלי עם האחים חדאד מירדן, שמה לעשות יודעים לעשות עראק יימח שימם, וצריך מישהו שידחוף, וינחם, וייתן טיפים, ויעמיד אותך בפני האמת האכזרית על המשקל מדי שבוע. אז זה זה, ויותר אני לא מתכוון לדבר על זה.

אני לא הולך לזה בשביל היופי. על זה ויתרתי מזמן. או שפשוט יש לי כריזמה כה כובשת, וקסם גברי כה מסוקס, שבכל משקל אני פשוט יפה בצורה מאממת. אני הולך לזה בשביל לא לגמור כמו אלביס או ג'רי גרסיה או מאמא קאס השם ייקום דמם. אבל בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש כמו קארן קרפנטר. כל השלללללה כל הדינגלינגלינג וכל זה. בקיצור, כשאני מביט במראה ניבט אלי אדם שונה. עד עכשיו אהבתי מאוד את הפרצוף שלי. טוב, לא בראד פיט, במחלקת הבלורית ייתכן שיפור קל, ובכל אופן, זה היה הפרצוף שלי. עכשיו מביט אלי אדם שונה. רזה בצורה מבהילה (לרוב לא מגולח, אבל זה החגים. אני לא מתכוון להתגלח ביום שאני לא הולך לעבודה). אפור. בעל קמטים, ופנים נפולות, אומללות, עצובות. אני לא כל כך מכיר את הבנאדם הזה. ולא כל כך רוצה להכיר. אני רוצה את הבנאדם הקודם. השינוי הוא כזה שכשהייתי בים לפני כמה ימים הסתכלתי על הצל שלי ולא האמנתי שהוא שלי. כשבנאדם מאבד את הקשר עם הצל שלו, זה לא מי יודע מה. תשאלו את פטר שלומיאל. או כל ערפד מצוי. הבנאדם הזה איבד את מרבית שמחת החיים שלו. ויכול להיות אפילו שהוא לא אוהב חומוס.

כשהייתי נורמלי, נו... שמן בעשרים ומשהו קילו, בטטת כורסה, עם תוחלת חיים של מורד סורי, אז אהבתי מאוד חומוס. הבלוג הזה עצמו מלא בביקורות על כל מיני חומוסיות נידחות במרחב המנטלי והגיאוגרפי הדאהריסטי, זאת אומרת בין השיח' בנצרת למלכים בדיר אל אסד. אני די בטוח שגם הבנאדם החדש הזה היה מאוד אוהב חומוס, לו היה יודע מה טעמו. מאז 18 באפריל (ולפתע פתאום כה ארור זה היום לו היה זה חלום!) 2012 לא אכלתי חומוס. וזה משהו שהייתי אוכל על בסיס יומי. 

אז יצא שאיריס (היא לא קוראת את הבלוג הזה וכך גם אף אחד שהיא מכירה, אז לא נקרא לה א'. זאת איריס והיא חברה ממש טובה, ואפילו אם אני לא טועה תזונאית בהשכלתה) הזמינה אותנו לעל האש בשבת. האיש החדש הוא גם רפורמי, אז מותר לו. וגם אם אסור, אז הוא רפורמי חילוני. כמו שאורתודוכסי חילוני עושה על האש בשבת, רק עם פחות רגשי אשמה. בקיצור, איריס מתה על חומוס, והיא גם מכירה את הטריק של החומוסיה הסודית, שאני מביא משם את החומוס היחיד והמיוחד שאין כמוהו בעולם. זה משהו שאני מוכר לתלביבים (כל מה שחי במרחב המנטלי והגיאוגרפי התלביבי, בין חדרה לגדרה. איריס שם, בשוליים)  ואין כזה דבר במציאות, אבל בדרך כלל אני קופץ לאבו סאבר.

אז הסכנה בכל חומוסיה טובה שנחשפת לקהל הרחב זה שהיא פשוט תתמלא בתלביבים ותתמסחר והרמה תרד כי תלביבים זה משהו שהורס כל חלקה טובה. אבל אני יודע טוב מאוד מה היחס של תלביבים לסימטאות של עראבה. סיכמה את זה טוב אורית נבון - "אני בכפר ערבי? הצילו!". זה איזה אישה, איך להגיד, לא ממש בקיאה בשבילי הגליל, שניסתה להגיע לצפת עם GPS, מצאה את עצמה בעראבה, חטפה התקף פאניקה ומצאה לנכון גם לכתוב עליו בעיתון. היה על זה רעש לפני כמה חודשים, ואפילו פוסט ממש כאן. אז עראבה זה מקום שלמעט מאוד תלביבים יש מה לעשות בו, וטוב שכך. אז אני יכול לחשוף שחומוס היחיד והמיוחד שאין כמוהו בעולם הוא חומוס אבו סאבר מול בית הספר היסודי על שם חוסיין יאסין. אני גם די סגור שאורית נבון עברה בדיוק שם, כי אם עוברים מצומת מסאלחית לכביש הראשי 805 הדרך עוברת בדיוק שם, וייתכן שזה מה שה-GPS שלה סיפר לה, אבל צריך להיות די לא חכם כדי לקחת מסלול כזה, כי אני לא יכול לחשוב על דרך ממש הגיונית מתלביב לצפת שעוברת דרך צומת מסאלחית, אלא אם כן מאוד מאוד התברברת מהתחלה.

אז מי שקורא ממש ממש ממש אדוק ברמה דתית כמעט - אורתודוכסית. הרפורמים פחות דבקים באות הכתובה - נתקל כבר במוסד הזה בכמה וכמה פוסטים בעבר. המדובר במסעדה קטנה ובה שני חדרים. אולם אוכל לא גדול ובו כשישה או שבעה שולחנות, מפורמייקה, וטלוויזיה, ומין מקרר כזה של קולה. ואולם הכנת והזמנת המזון שכולל בעיקר כיריים שעליהם תמיד סיר גדול עם חומוס וסיר גדול עם פול, וכמה חבר'ה שיושבים וטוחנים לך את כל העסק מול העיניים, כי אין ממש הפרדה בין שני האולמות. אז אתה ממש יכול לראות איך החומוס הופך מהגרגר הבסיסי לעיסה שנאכלת, בלי שמתווסף שום דבר אחר פרט לטחינה ותבלינים. שזה כבר הופך את החוויה של האכילה להרבה יותר טובה. חוץ מזה הפול שלהם אלוהי, החמוצים שלהם חמוצים, ויש להם שם כל מיני קינוחים כמו ח'רוב וסחלב, שדי שווים לכשעצמם.

אז אתמול יצאתי לרכיבת האופניים שלי בבית נטופה. אל תשאלו, בסיבוב שם לקחתי מהר מדי, עפתי מהאופניים ושרטתי את הרגל בצורה רצינית, אבל ישר קמתי והמשכתי לדווש. בדרך חזרה עברתי דרך אבו סאבר. השעה הייתה שבע וחצי, אבל ידעתי שהוא פתוח. הוא תמיד פתוח בשעות האלה. זו הייתה השעה שהילדים מגיעים לבית הספר, והערבים הקטנים האלה, הם מפונקים בדיוק כמו יהודים קטנים, וגם אצלם הקטע של 'אבא, תסיע אותי' מאוד חזק. אז היה קשה למצוא שם חניה. בקיצור חניתי באיזה מקום, ונכנסתי. בשבע וחצי בבוקר היו שם איזה חמישה שישה אנשים שישבו וניגבו חומוס עם חמוצים. דבר ראשון, זה תמיד סימן טוב כשהמקומיים אוכלים באיזה מקום. אז אתה יודע שזה הדבר האמיתי. אז אבו סאבר מכר לי חצי קילו חומוס, ורבע קילו פול, וחמוצים ושתי צלוחיות כאלה מפלסטיק של ח'רוב, שאין לי מושג מה זה אבל אני חושב שזה קינוח שעשוי מחרובים, בשלושים וחמישה ש"ח. כל האופרציה לקחה איזה עשר דקות שהיו מאוד נעימות כי הריח שיש במקום הזה זה משהו שקשה לתאר.

משם הגעתי למקום הבאמת סודי שאין לי שום כוונה לספר, וקניתי מיץ רימונים. זה בריאות נטו. ים נקודות של שומרי משקל, אבל בריאות נטו.

נו... איך היה החומוס? הבנאדם החדש אוהב חומוס? אין לי מושג. כל היום תכננתי אם אנגב את החומוס עם פיתה אחת, עם חצי פיתה, או עם חתיכה גזר מה שנראה לי די אידיוטי ואפילו קצת משפיל, ופגיעה בכבוד של החומוס באשר הוא. אבל החברה הייתה כל כך נעימה והשיחה כה קולחת, שעד שהגעתי לבצע את זממי כבר היה מיכל הפלסטיק ריק, וחצי קילו חומוס נטרף כלא היה. לא נורא. יהיו עוד הזדמנויות. אבו סאבר לא הולך לאף מקום והוא בדיוק על המסלול לנקודת היציאה לסובב רומאנה שאני עושה כל שבת.

ואיך המיץ רימונים? כששאלתי "איך המיץ רימונים?", היו בני שיחי סבורים ששאלתי "איך המצרים עונים?" שפייר, זו שאלה שאפשר לצפות ממני. כי אני לא ממש קוהרנטי בשיחה, וגולש לפעמים לכל מיני מקומות בלי אזהרה, ואי אפשר לדעת אם אני לא בוחר באמצע המשפט לקדם את האידיאולוגיה הדאהריסטית או לחוד חידה אווילית או סתם מברבר. אז התחלתי לקבל כל מיני תשובות על מורסי ועל גבול הדרום, ומשם כבר היה קשה להגיע לתשובה ראויה בנוגע לטעמו של מיץ הרימונים. אבל בערב חזרנו הביתה וש' הכינה את קוקטיל 'הצדיק הנסתר' שהיא מכינה בחגי תשרי, שזה וודקה, ומיץ רימונים, ומיץ דומדמניות, ואנ' לא זוכר אולי עוד משהו, וישבנו על המרפסת ושתינו את זה וראינו אימפרית הפשע וזה מאוד מומלץ.