הבלוג של אבו אלמוג

אז הייתי ביום ה' בפגישת המחזור של בית הספר התיכון על שם בן גוריון מחזור 1985, ושרדתי לספר על זה. האמת היא שיש כמה מהנוכחים שם שדי ציפו לפוסט הזה, ואשתדל לא לאכזב. אני מודיע כבר ומראש – אין רכילות חמה, יש הרבה קישקושים פילוסופיים מתובלים בכמות הרגילה של רחמים עצמיים, ומי שציפה למשהו אחר כנראה נמצא במקום הלא נכון, ועם הקוראים הסליחה.

האמת היא שאני אפילו לא בוגר בית הספר התיכון על שם בן גוריון במחזור 1985, אלא אורט (נטשו כל תקווה הבאים בשערים אלו) עפולה מחזור 1985, אבל איריס התלבשה עלי בפייסבוק ולא ירדה ממני עד שלא התייצבתי, ואני באמת אסיר תודה. הייתי עם חלקם של החבר'ה האלה בבית הספר היסודי, ועם חלקם בחטיבה, ובמידה מסוימת זה המחזור שלי.

אז ככה. בניגוד למה שחששתי לא היה מדובר בערב של השוואה של "שלי יותר גדול", וכל הנוכחים שבו מייד לגיל המנטלי של 18 מייד כשעברו בשערי אולמי "אצולת העמק", והשאירו מאחוריהם את בן זוגם, בית צמוד קרקע, שני ילדים בממוצע, מכונית ממודל חדיש, קריירה בהייטק וכלב. היה מדובר במכונת זמן שהחזירה את כולנו מייד לשנת 1985, והעובדה שנדרשנו שלא להביא את בני זוגנו מאוד תרמה לעניין. אז באמת הילדה הכי יפה בשכבה נותרה גם המבוגרת הכי יפה, והטיפוס הצבעוני והרועש בשכבה עודו טיפוס צבעוני ורועש, וכיוצא בזה. הגברים כולם הגיעו באופנת 2010, שלא ניתן היה להסתירה, מבחינת קרחת מגולחת היטב וכרס (מי יותר ומי פחות). האמירה "לא השתנית בכלום" נאמרה אם על ידי ואם על ידי אחרים אלי בסביבות חמש מאות פעם באותו הערב. לא השתנית בכלום. רק איבדת את כל השערות והוספת שלושים קילו. אבל התנועות והדיבור הם אותו דבר – תימהוני וגמלוני היית כילדון, ותימהוני וגמלוני נשארת כמבוגר. סדנא דארעא חד הוא ואין חדש תחת השמש.

התכנית הייתה נחמדה. אבי ניגן בגיטרה, ודרור בחצוצרה, נורית רקדה עם אבינועם, ואיתן ושמוליק סיפרו איזו אנקדוטה תמוהה, ששמחתי שאירעה לאחר עזיבתי את השכבה ושלא היה לי יד ורגל בה. אחר כך הראו איזה סרט שמישהו צילם של טקס הסיום, ששמחתי שגם בו לא הייתי, והמנהל ושורת המורים שישבה ולחצה את ידי המסיימים הנרגשים עוררו בי רק איזו טינה נושנה. כנראה שבאמת שבתי לגיל 15.

היה דווקא נחמד. קיבלתי חיבוק ונשיקה מסיגל שאנחנו חוזרים אחורה למחלקת יולדות בהעמק בחורף הגורלי של שנת 1968, ושאני נורא אוהב, ורואה בערך אחת לעשר שנים. סיגל עושה היום משהו מאוד חשוב, ואם יהיה כאן איזה אברהם מודרני שיחפש עשרה צדיקים בסדום שלנו, היא תפתח את הרשימה. דיברתי עם א. שאנחנו קצת עובדים ביחד, וגנבנו כמה סוסים בשנים האחרונות, וגם עם ע. שעשה חוזה דירה אצלי במשרד, ועם ב. שגם הוא עובר דרך המשרד שלי פה ושם. ודיברתי גם עם צ. שהיה חבר הכי טוב שלי ביסודי והיום אין לנו שלוש מילים להגיד זה לזה, אבל זו דרך העולם, ועם ר. שהוא בכלל טיפוס מעניין והיום הוא כבר חבר שלי בפייסבוק ומפרסם שם קריקטורה יומית שנונה, ואני משתדל לעשות לה לייק, וט. שאני לא זוכר שהחלפתי איתה שלוש מילים בין כיתה ז' לכיתה ט'  אבל ישבתי איתה עשר דקות ודיברנו על משהו שהמריא מעבר לקלישאות של אותו ערב, והיא נראתה פתאום בנאדם מאוד מעניין ורציתי לבקש את הטלפון אבל זה לא התחבר, ואז מישהו קרא לה, וכיוצא בזה.

הארגון היה נפלא. היה כל מה שצריך, היה אוכל, ושתייה, ושתייה חריפה, ודי ג'יי, ובאמת איריס וחנה וכל מי שאחראי קבלו כוכב חיובי. היה מעולה מהבחינה הזו.

אבל לא דיברנו על שום דבר שקרה אחרי 1985. וכל מה שהיה מאז ומה שהשפיע עלי מאז ומה שעיצב אותי – אינתיפאדה ולבנון וצה"ל ולימודים ואישה וילדים וקשיי פרנסה וכיוצא בזה כאילו לא היה מעולם.

הזהות שלי, הקלישאית, המופגנת כאן בבלוג באופן די בוטה – הורה – בעל לאישה – פמיניסט - אינטלקטואל – סוציאליסט – תותחן – תושב משגב – קשקשן לא קטן – עוצבה, מסתבר, אחרי שהשארתי את האנשים הנחמדים מהמסיבה מאחור, בשנת 1982, והמשכתי בדרכי הלאה. בשנת 1982 היו רק קדימונים קדם עובריים לזהות הזו. מי שהייתי אז לא רלוונטי לשום דבר בחיים שלי עכשיו, כמעט. כך, אני מניח, גם לגבי רוב הנוכחים בערב. הסתכלנו זה בזה וראינו אנשים בסיטואציה די מלאכותית, המנסים לחזור ולהיות מה שהיו פעם, ואינם עוד.

אבל זה גם לא זה. אני בדעה ששנת האפס שלי, הרלבנטית לחיי, היא שנת 1987. מבחינה מנטלית אשאר לנצח במדי ב' מהוהים, במשמרת בלתי נגמרת, הנמשכת כבר עשרים ושלוש שנה, צמוד אל המשקפת בנבי אל עוואדי, מביט בנשרים החגים מעל ר'נדוריה או קבריחא, או בשקם בשיבטה, בולס מצופה עם בוטנים מלוחים וקולה לצלילי הקומיונרדס – Don't leave me this way. וזו נקודת ההתחלה שאחריה התחיל כל מה שהיה מאז, והתאפשר כל מה שהיה מאז – ובמיוחד אישה מדהימה ואהובה שאנחנו כבר למעלה מעשרים שנה ביחד, ואני מודה לאלוהים על כל רגע, ילדים שהם הסיבה שאני קם בבוקר, הורים שהזדקנו, אחים שבגרו, מדינה שהפכה למשהו אחר.   

מייד לאחר אותה שנת 1987, או בעצם בשבועות האחרונים שלה, התהפך הכל. סיפור האהבה הגדול, הטראגי, של השנים ההן (בואו נדייק - טראגי מבחינתי, קומי מבחינתה) תם בצורה בה תם, האינתיפאדה שלחה אותי לבית לחם, ולאחר מכן לרמאללה לטול כרם ולקלקיליה שם עשיתי מה שעשיתי וראיתי מה שראיתי, והתמימות שאפיינה אותי עד אז תמה לנצח. בסמוך לאחר מכן חשבתי שהמדובר במעין עדשה, המגדילה ומרכזת את אירועי אותם שבועות, תוך שהיא מצמצמת ומקטינה את כל מה שהיה לפני כן. היום אני חושב שמשהו בי פשוט רוצה שמישהו יבוא ויגיד שזה באמת לא נכון, ושהכל בסדר, ותכף אקבל את הפס לצאת הביתה, ושם תחכה לי אמא ותכין ארוחת ערב של יום שישי, ויהיה כמו שאז, וכל הדברים האיומים שעשיתי לאחרים ושהאחרים עשו לי בכמה החודשים שלאחר מכן לא יהיו עוד. אם חשבתי שהמישהו הזה יהיה במסיבה הזו, ושהנס הזה יקרה, ושאיזה חשבון היסטורי ייסגר, והמעגלים ישתלבו, ואוכל לחזור הביתה לאשתי האהובה וילדי המקסימים כשאני נקי ומטוהר, אז כנראה שזה לא קרה.

ובכל אופן, לרגע אחד הקסם פעל, והייתי ממש בן 15. פגשתי את X שישב לידי כמה זמן כשהיינו בכיתה ט', וברגע של טיפשות אמרתי לו שאם הוא כל כך קשוח אז נראה אם אני אוכל לדקור את ידו בעפרון מאוד עמוק והוא לא יצעק. זה בדיוק מה שקרה. חמש שנים לאחר מכן פגשתי את אותו X בקסטינה. הוא היה קצין ואני הייתי מייד אחרי קורס מש"קים. הוא הראה לי את ידו, ואת הסימן השחור, העגול והקטן שנותר בה מאז. כשנפגשתי איתו במסיבה ביקשתי לראות את ידו. הוא לא זכר את האירוע, וניסיתי להזכיר לו. "זה לא הגיוני," אמר בקול עמוק ומדוד. "דחפת לי עפרון ליד בכיתה ט' ונותרת בחיים?" באותו רגע נפתחה מנהרת זמן קטנה והחזירה את שנינו לשנת 1982, ונסגרה כשנייה לאחר מכן בטריקת דלת.     

I know that I shall meet my fate
Somewhere among the clouds above;
Those that I fight I do not hate
Those that I guard I do not love;
My country is Kiltartan Cross,
My countrymen Kiltartan's poor,
No likely end could bring them loss
Or leave them happier than before.
Nor law, nor duty bade me fight,
Nor public man, nor cheering crowds,
A lonely impulse of delight
Drove to this tumult in the clouds;
I balanced all, brought all to mind,
The years to come seemed waste of breath,
A waste of breath the years behind
In balance with this life, this death.

ידעתי כי סופי קרב,

אי שם מעבר לענן.

איני שונא את האויב,

ואהובַי הרחק מכאן.

צלבו של קילטרטן לי ארץ,

עניי קילטרטן אחי,

סופי לא יביא להם הרס,

אושר לא ירוו מחיי.

איני נלחם מחובה או מחוק,

לא קול מנהיג, המון מריע,

עבור דופק הלב המתוק,

מעבר לענן אגיע.

במאזן, בסך הכול,

עתיד אשליך בהבל פה,

בזבוז נראה גם האתמול,

מול חיים אלו, מוות זה.

כתב - ויליאם בטלר ייטס - 1919

תרגם - ג. אבו אלמוג - 2010

משהו מהיר ועצבני. כמו וין דיזל.

הכנסת קיבלה אתמול בקריאה ראשונה את חוק ועדות הקבלה, ולפיו ועדת קבלה ביישוב קהילתי יכולה לדחות מועמד אם אינו מתאים למרקם החברתי-תרבותי של היישוב.

המדובר בחוק גזעני ומביש, שאם יתקבל - ואין לי ספק שאכן יתקבל - יהיה לכתם נוסף על ספר החוקים שלנו המוכתם ממילא.

אני גר ביישוב קהילתי במשגב כבר כשני עשורים, ואף הייתי חבר בוועדת קבלה. שגיתי. אין צורך בוועדות קבלה ביישובים קהילתיים. אני רוצה את כולם. ערבים, יהודים, חילונים, דתיים, בריאים, חולים, עשירים, עניים, הומואים, סטרייטים, רק שיבואו.

בהתחלה סברתי, בתמימות, כי הוועדות דרושות על מנת למנוע ממועמד לא מתאים את הסבל שייגרם לו ולאחרים אם יתקבל ליישוב שהוא אינו מתאים מסיבה זו או אחרת לחיות בו. היום אני יכול לומר שאין בכך צורך. בעשרים שנותי במשגב (לאו דווקא ביישוב שלי) ראיתי מקרים כה רבים של אי התאמה חברתית מסוגים שונים, עד שברור לי שכשם שרבים המקרים של כשלים מסוג זה בוועדת הקבלה, בה התקבל מועמד שאינו מתאים לחיים ביישוב קהילתי, כך רבים המקרים של דחיית אלו המתאימים, ושאם תתבטל הוועדה יקזזו אלה את אלה. איני סומך על שיקול דעתם של חברי הוועדות בשל אפקט "מי שמך" (ואומר בפירוש - מי שמנו). איני סומך על שיקול דעתם של הגופים המקצועיים המאבחנים. לא קראתי ספרות מקצועית, ואיני בקיא, וייתכן שיעמידו אותי על טעותי, אבל נסיון החיים הראה לי שהמדובר בשאלה כה מורכבת, שבדיקה של מספר שעות רחוקה מלתת לה תשובה חד משמעית.

אבל, מסבירים לי היטב, הן בתגובות להודעות שלי בפייסבוק בעניין מהימים האחרונים, והן בדיון מרגש בגוגל גרופ של אשחר מלפני כמה חודשים (הגוגל גרופ! איזו המצאה! רחל המרחלת של שנות ה-2000. דמוקרטיה ישירה, אתונאית, במיטבה! הידד לגוגל גרופ!), שהעניין הוא אחר. לא למנוע מפסיכופטים למיניהם ועבריינים להגיע ליישוב, אלא מערבים. אלו קלים יותר לאיבחון, ובמקום לבדוק במכון פסיכולוגי ולקבל תשובה שאינה חד משמעית, ניתן עוד בוועדת הקבלה להציץ בתעודת הזהות, או להקשיב רוב קשב למבטא עוד בשיחת הטלפון הראשונית.

אבל ערבים פוגעים במרקם החברתי שלנו! אנחנו יישוב דתי / חילוני המוקדש לדו קיום בין דתיים לחילוניים! מי יצטרף אלי למניין בבוקר? וחוץ מזה אני לא רוצה ערבים וזו זכותי. לא באתי לכאן בשביל לחיות עם ערבים. אם אתה רוצה ערבים לך לסח'נין, נראה כמה זמן תחזיק שם מעמד. אז אני לא רואה ערבי שפוי בדעתו שירצה לחיות בקרב שנאה כזו (כן, ואני מניח שאותה מידה של חיבת שכנים תופנה ליהודי שירצה לגור בסח'נין, אבל אנחנו לא דנים בהם אלא בנו), אבל אם יבואו אחד או שניים או עשרה כאלו, אז זה לא יפגע בשום מרקם חברתי. כחילוני, איני מקיים את הטקסים הדתיים, לא הצטרפתי למניין ומעולם לא נכחתי בשום תפילה. זה מה שאומר "חילוני", מסתבר. יש לי כבוד רב מאוד לאמונתם של שכני, ובשל כך בחרתי לגור במחיצתם, אבל איני יכול לעשות שקר בנפשי ולהשתתף בטקסים דתיים הזרים לרוחי. אז גם אותו ערבי, כפי הנראה לא יצטרף למניין. במה יהיה שונה ממני? הרי מבטאו לא יהיה זר יותר מאשר של אלו מאיתנו המתקבלים בברכה שמבטאם אמריקני, רוסי, ארחנטינאי, ובמקרים מסויימים אף זר פחות. אבל אנחנו יישוב דתי / חילוני! טוב. ודאי שיהיה הוא דתי או חילוני, אבל בדת אחרת. לא ניתן להטיף לסובלנות לאורח חיים שונה, אבל רק לאורח חיים מסויים ולא לאורחות חיים אחרים. סובלנות היא סובלנות. או שיש או שאין.

אז מה שנותר זו הבעייה הקטנה שהוא מסריח, יאנוס את בנותינו, יקים כאן סניף של הג'יהאד האיסלמי ויתפוצץ בתחנת האוטובוס. זו בעייה, אבל חשבו על הקפה עם הל על הבוקר, על החומוס המשובח, ועל זה שכל מכונית שתתקלקל ביישוב תתוקן מייד! יהיו לנו יופי של חיים עד שיתפוצץ. מבטיח! את בעיית המואזין ניתן לפתור. הרי ממילא אנחנו מקבלים את זה בסטריאו משני כיוונים. הוא יצטרך להסתפק בכך. חוץ מזה נביא נוצרי. להם אין מואזין.

אסיים בגניבה קטנה מהכומר מרטין נימולר:

בהתחלה השאירו בחוץ את הערבים,

ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי ערבי.

אחר כך השאירו בחוץ את ההומואים,

ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי הומו.

אחר כך השאירו בחוץ את החד הוריות,

ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חד הורית.

אחר כך השאירו בחוץ את העניים, והנכים, וכל מי שלא דומה להם,

ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי נורא דומה להם, דומה מדי.

אחר כך נשארנו בפנים רק אלה שדומים זה לזה.

ובהתחלה היה לנו נורא כיף,

ואחר כך נורא מגעיל.

מרטין יסלח לי. זה המקצוע שלו. הוא כומר, וכל זה. הוא יסלח לי על שגנבתי ועיוותתי את שירו, ועל זה שהמדינה שלנו מתחילה להיות דומה קצת, אבל רק קצת, למדינה שלו.