הבלוג של אבו אלמוג

העם השווייצי החליט אתמול במשאל עם על איסור בניית מינרטים (צריחי מסגדים) בתחום המדינה. ההחלטה, מטומטמת לכשעצמה, עוד יכולה לשמש דוגמה נהדרת למה משאל העם הוא דרך אווילית להכריע הכרעות, ועד כמה צדקו אנשי הפדרליסט שהמציאו לנו את הדמוקרטיה הייצוגית. אבל לא אעסוק בזה כרגע. זה כל כך מעצבן אותי עד שאני חייב להקדיש כמה מילים חמות לעם השווייצי שהביא לעולם את שעון הקוקיה, השוקולד של לינדט, ואיסור בניית המינרטים.

בימים חכמים יותר החליטו השווייצרים על נייטרליות. הדבר חסך להם השתתפות בשתי מלחמות עולם. אמנם מלחמת העולם השנייה הייתה כזו שאף אומה בעלת חוש מוסרי מינימלי לא הייתה יכולה שלא לנקוט צד, אבל, נו... בכל אופן... כאן עושים עסקים, לא להפריע. הם אמנם היו כה נייטרלים עד שדחו שוב ושוב את הפליטים המתדפקים על דלתם ושלחו אותם בחזרה אל המשרפות, אבל זה באמת לא עניינם. נייטרליות זה נייטרליות. שווייצרי אחד, בעל מצפון, מרקוס אימהוף שמו, עשה על זה סרט, "הספינה מלאה". מי שרואה את הסרט הזה יחליף מייד את השוקולד השווייצרי שעל שולחנו בשוקולד פרה של עלית, ולא יצטער לרגע (האמת, שוקולד פרה הכי בסיסי והכי טעים גם ככה, אבל יש משהו בשמות הקוסמופוליטיים האלה - לינדט, סושארד, טובלרון. זה נשמע איכשהו יותר טעים.) אבל מה אנחנו באים אליהם בטענות? היו גרועים מהם.

במלחמת העולם השלישית החליטו השווייצרים לקפוץ על העגלה. מה זה לקפוץ? לקפוץ ראש. כשגם אובמה הבין שהעולם הוא לא כל כך שחור ולבן, ושמלחמת התרבויות ההנטינגטונית שעליה הכריז קודמו בתפקיד היא לא הגליק הכי גדול, שמשהו כאן קצת יותר מורכב, ושאסור, אבל אסור, לשמוע למה שאומרים חוקרים נאו קונסרבטיבים אגב עישון מקטרת באוניברסיטת ייל, ועדיף להפעיל קצת הגיון בריא, ונתן את נאום סיום מלחמת התרבויות באוניברסיטת אל אזהר, שמעו כנראה השווייצרים נגינה שונה לחלוטין. הם נכנסו עם הראש בקיר, וההחלטה המופלאה שלהם בהחלט מצרפת אותם למלחמה הזאת, ואיך נאמר בעדינות, בצד הפגיע יותר לפגיעה באזרחים על אדמתו. לא חכם. לפיגועים אין הצדקה, ולרוב גם אין סיבה. פיגועים הורגים אנשים חפים מפשע סתם בלי שום סיבה, בגלל שהם היו במקום הלא נכון, ואל קאעידה הם חולירות, שפועלים משיקולים מטורפים ולא רציונליים. אני נורא נורא אצטער לשמוע על פיגוע בכל מקום, ובמיוחד במקום יפה ושלו כמו שווייץ. לכן מישהו בשווייץ היה צריך לחשוב שהוא מעביר את המדינה שלו מסטטוס של "מקום נחמד לשמור בו חשבונות שמממנים טרור ואולי לזייף גם דרכונים שלהם הולך בסבבה" ל"בואו נפוצץ לכופרים שם את הצורה". לא חכם, כבר אמרנו? וגם לא נייטרלי מי יודע מה. והאמת, אני לא בטוח מה יהיה לבית הדין האירופי לזכויות האדם להגיד על זה. אבל זה באמת לא עניין שלי.

ההחלטה הזו היא החלטה גזענית, צרת מוחין ומטומטמת, אבל מה לנו ולטמטומם של השווייצרים? זהו, שדווקא יש לנו בזה הרבה עניין. אני לא יודע אם השלב הבא הוא לא הורדת מגיני הדוד מבתי הכנסת. זה לא עד כדי כך מופרך. אנשי תנועות הימין הקיצוניות שמבית מדרשם מגיעה החקיקה הזאת, לא ממש אוהבים גם יהודים, עד כמה שאני זוכר. אז אנחנו מדינה של קורבנות גזענות וקורבנות שואה, ואנחנו צריכים להתנגד לגזענות בכל מקום ובכל צורה. מה גם שאנחנו מדינה בה מיעוט מוסלמי גדול, המהווה חלק נכבד מאוכלוסיית המדינה, והתרבות האיסלאמית והערבית היא חלק מתרבותנו. הערבית היא שפה רשמית במדינה, והאיסלם הוא דת בה מחזיק אחוז ניכר מאזרחיה.

אז מה שאביגדור ליברמן צריך לעשות, וכאן אני כבר נכנס להצעה הצנועה, הוא להזמין את השגריר הישראלי הביתה, להתייעצויות, ואולי גם לרמוז לשגריר השווייצרי שיש איזה בעייה ועדיף שהוא יחזור לברן, יאכל קצת פונדו, וייתן כאן לעניינים להרגע, כי אנחנו מאוד כועסים. אבל יש לי הרגשה שזה לא יקרה, ואם אני זוכר נכון את מסע הבחירות של ליברמן, אז החשש שלי הוא שכשהשגריר ייקרא להתייעצויות, יתייעצו איתו איך להביא את החוק הזה גם לכאן.

אני חוזר לנושא האהוב עלי - האמן ומרגריטה. לשידור הסידרה ב"יס ראדוגה" נותרו רק עוד שבועיים, וזה פחות או יותר פרק הזמן שהסובבים אותי ואלו הקוראים את הבלוג הזה יצטרכו לסבול את הנושא. לטובת אלו שבחרו להמשיך לקרוא אני מבטיח להיות קומוניקטיבי, לפחות כמו נינט באלבום החדש. אגב - נושא מצויין לפוסט, אם תנוח עלי הרוח.

הספר מסתיים בכך שהמשורר, בזדומני, יושב על ספסל, ולידו אחד, ניקולאי איוואנוביץ'. בזדומני הוגה בפונטיוס פילאטוס, אך איוואנוביץ' מבכה את ונוס שלו, שהלכה, ועליה ויתר בשביל פתק. איוואנוביץ' זה הוא השכן מהדירה התחתונה של הבניין של מרגריטה. כשמרגריטה מרחה על עצמה את הקרם השטני והפכה למכשפה, היא הותירה למשרתת שלה, נטאשה, את צלוחית הקרם. זו מרחה אותו על עצמה והפכה אף היא למכשפה, ולאחר מכן מרחה את הקרם על השכן, שהפך לחזיר מעופף. השלושה טסו יחדיו לנשף של השטן, ובילו שם באופן המתואר בספר והדברים ידועים. מייד לאחר הנשף, עמדה בפני איוואנוביץ' דנן הברירה, להמשיך ולהיות לחזיר המעופף של נטאשה המכשפה, או לשוב לחייו האפרוריים של אזרח ברוסיה הסובייטית. הוא כמובן בחר לשוב לדירתו, אך ביקש מהשטן פתק שיאשר לאשתו ולמקום עבודתו כי איחר לעבודה בשל כך ששהה כל הלילה בנשף של השטן. הוא קיבל את הפתק, אך איבד את נטאשה. במשך שארית ימי חייו ישב ויבכה את האפשרות שהייתה לו להישאר כחזיר של המכשפה נטאשה, ולטוס עמה מדי לילה בשמי מוסקבה, אותה החליף בפתק למקום העבודה.

נטאשה זו, אגב, היא בחורה צעירה ויפה להפליא. גם ברומן, אך גם בסידרה. בורטקו, המקפיד להציג את השחקניות שלו בעירום חזיתי במהלך הסידרה, ביצע כאן בחירה נבונה, שכמעט ומפצה על הבחירה האיומה באנה קובלצ'וק כמרגריטה. קובלצ'וק מבלה את הסידרה כשעל פניה הבעה של מורה בחטיבת הביניים שתפסה את התלמידים בטיול שנתי עם פחית בירה וסיגריה. מעין סלידה עולמית מלווה בייאוש תמידי. גם בקטעים היותר כיפיים, כגון הקטע בו היא טסה עירומה על מטאטא לדירתו של לטונסקי, המבקר, והורסת שם את כל מה שנקרה לידה, לא ברור בדיוק אם היא נהנית מכך, או שמא הדבר נכפה עליה בניגוד לרצונה והיא הייתה מעדיפה לשבת ליד השולחן שלה ולבדוק מבחנים באלגברה.אבל נטאשה (קסניה נזרובה) נהנית מכל רגע בו היא טסה על החזיר בשמי מוסקבה, והיא יפה עד כמה שצעירה רוסיה בת עשרים יכולה להיות יפה. לו אני ניקולאי איוואנוביץ' לא הייתי מחליף אותה גם בעשרה פתקים.

וזו בדיוק הנקודה של הפוסט הזה. כמה פעמים בימי חיינו ניקרתה לנו ההזדמנות להיות החזיר המעופף, ודחינו אותה בשביל פתק? כמה פעמים העדפנו את הביטחון של הידוע והמוכר על פני הזינוק אל הלא ידוע, כמשרתיה של המכשפה? כמה פעמים נסתכל לאחור, וכמו איוואנוביץ' נבכה את אותה ונוס, אותה נטאשה, שהייתה יכולה להיות בהישג היד לו רק היינו יותר נועזים, פחות שגרתיים, יותר... חזיריים?

החזיר של המכשפה הוא יצור די נחות דרגה בהירארכיה של הגיהנום הבולגקובי. כאשר הוא מגיע לנשף, שולח אותו וולנד, השטן, אל המטבח. מרגריטה חוששת לחייו, שמא ישמש כמתאבן בארוחת הערב המפוארת שמתכנן השטן, אך קורובייב מרגיע אותה כי הוא רק ישב שם וישחק קלפים עם הטבחים, שכן בנשף המפואר של השטן אין מקום לחזיר. ועדיין, עדיף לו, לאיוואנוביץ', להיות החזיר המעופף עם ונוס שלו, מאשר להמשיך ולחיות את חייו היום יומיים, השגרתיים.

לניקולאי איוואנוביץ' ניתן הזיכרון החי של הטיסה בשמי מוסקבה כשעליו רוכבת היפה שבנשים. לרבים מאיתנו המעדיפים מדי יום את הפתק על החזיר, אין אפילו את הזיכרון, רק חזון עמום של איך היו הדברים יכולים להיות לו היינו אומרים "כן". לולא היינו מבקשים את הפתק, וחוזרים אל החיים השגרתיים, אל עמל היום יום, אל מוסקבה הסטליניסטית שלנו, האפרורית, האישית. האם בפעם הבאה שתועמד בפנינו הבחירה נאמר כן? רוב הסיכויים הם שלא. איוואנוביץ' יכול לבכות עד מחר (והוא אכן עושה את זה), אבל ריח הבורשט של אשתו הוא שהשיב אותו מהנשף של השטן לדירתו. יש להניח שעמוק בלב הוא יודע שטוב לו יותר כניקולאי איוואנוביץ' מאשר כחזיר המעופף. לולא היה שמו ניקולאי איוואנוביץ' הייתי בטוח שהמדובר ביהודי כשר. מכל דמויותיו של בולגקוב הוא המצטיין ביותר באותה אמנות יהודית עתיקה - הקיטור.

רענן שקד בידיעות אחרונות מתוודה על שנאתו למוזיקה המזרחית. במאמר ארוך שמתחפש לראיון עם משה פרץ (או קובי פרץ?) שקד מתוודה וידוי ארוך על טינתו העמוקה למוזיקה המזרחית, וטוען כי הוא מייצג את דעת הרוב. כן גם אותו פרץ (כנראה בכל אופן משה) מכניס מילה או שתיים באמצע. אני מכיר אנשים שקראו את המאמר בתחושה אדירה של הקלה, שסוף סוף מישהו מעז לכתוב את מה שהם חושבים. אני מכיר אחרים שיגידו שזו שיא הגזענות וההתנשאות. אז בואו ניתן לשקד את הקרדיט. הוא לא גזען, כי מטעם שונה במוסיקה לא משתמעת גזענות, והוא לא מתנשא, כי הוא לא אומר שהמוזיקה שהוא אוהב היא מתוחכמת יותר או נבונה יותר. הוא פשוט לא אוהב מוזיקה מזרחית והוא פשוט מאוד טועה.

את האהבה שלי למוזיקה מזרחית התחלתי במוצב הבופור. הייתי שם בסוף 1987. את המוזיקה המזרחית השמיעו אז בקסטות. לא ניתן היה לשמוע אותה ברשת ב' או בגלי צה"ל, השדרים של היום בגלגלצ עוד לא נולדו, ואת הטעם שלי ושל הדור שלי הכתיב יואב קוטנר, שבאמת לא ממש התייחס אז למזרחי. אז אני שמעתי המון ביטלס, ודורס, ופינק פלויד, ומאיר אריאל, וטום וייטס, ורצה אצלנו קסטה מחתרתית של "מאמי" עם אהוד בנאי ואלפנט, שנתפס כדבר הכי גאוני שנוצר אי פעם, והסתכלתי מלמעלה למטה על מי ששמע מוסיקה שנתפסה בעיני כפחות מתוחכמת ופחות מורכבת. מזרחי? לא תודה. תרחיקו את הדבר הזה ממני. זה נתפס כמו התחנה המרכזית בתל אביב, שהשירות בצבא גרם לנו להכיר, והשירים האלו היו מושמעים בה. דחוס, נחות, קולני וריחני, הומה אדם, אבל לא ממש אדם שתרצה לשבת איתו לארוחת ערב.

זוהר כבר התאבד, אירוע שהצליח לחדור למודעות שלנו, אבל הוא נתפס כמשהו נחות, כשוליים, ביחד עם עוד כל מיני שמות שעדיף למות ולא להתפס עם קסטה שלהם. זה מה ששמענו אז, קסטות. הבופור היה אז מרחשת של המון אנשים מיחידות שונות, עם דומיננטיות לגולני ולפלוגת מרגמות של אחד מגדודי השריון. המקום היחיד שניתן היה לישון בו היה מעין צינור ענק מתחת לאדמה, שכונה "הצוללת". בצוללת היה כל הזמן אור ורעש. והיה שם טייפ שהשמיע 24 שעות ביממה את זוהר. בהתחלה זה היה בלתי נסבל. אבל אחר כך התרגלתי. כשיצאתי לחופשה כבר חיפשתי את הקסטה בעצמי. הוא פשוט אדיר, זוהר. אני מודה לכל החבר'ה מהמסייעת שהכריחו אותי להכיר אותו. זאת מתנה לחיים.

מוסיקה טובה היא מוסיקה טובה. פרפורמר אדיר (שיכול להיות, אגב, בן אדם מתועב, וארגוב כנראה היה כזה) הוא פרפורמר אדיר בכל ז'אנר. מי שמכניס לשיר את הנשמה יכול לשיר מזרחי, או רוק, או קאנטרי, או בלוז, ובכל סגנון זו תהיה מוזיקה גדולה. מי ששר בשביל הכסף, או בשביל הפרסום, או בשביל המעריצות, תמיד יישמע אותו דבר. המוזיקה המזרחית היא כמו כל סגנון. יש המון זבל מסחרי, שמתקיים לצד מעט מאוד שירים נוגעים ללב, ויפים, ומרגשים של אנשים מוכשרים באמת שהקריבו הרבה בשביל שהזבל המסחרי יוכל לשגשג לצידם.

אם המוזיקה המזרחית תעלם לנו מהחיים (כמו שמקווה שקד, שמוכן לשים כסף בשביל שהיא "תגדל שפם ותשנה כתובת" או משהו מסוג זה) נפסיד המון. השנים שלפני עליית המוסיקה המזרחית לא היו רצופות רק זמרים איכותיים שיושבים להם וכותבים רוק קורע, או בלדות מרגשות. לא הכל מאיר אריאל ושלום חנוך. נדמה לי שאני זוכר אמירה נפלאה של קוטנר, ב"סוף עונת התפוזים" או באיזה סידרה שלו ברדיו על המוזיקה הישראלית, כשדיבר על "את ואני נולדנו בתש"ח", שזכה באחד המקומות הראשונים בפסטיבל הזמר ב-1973. אם יורשה לי, לטעמי זו מוזיקה ירודה בכל רמה שהיא, החל מרמת הלחן, דרך הביצוע, ואלוהים - המילים. אז קוטנר השמיע את השיר ואז שאל את עצמו בקול במה השיר הזה, מרכז המיין סטרים הישראלי של 1973, עדיף על המוזיקה המזרחית שנוצרה אז ונאסרה להשמעה? לו לא הייתה תשובה וגם לי אין. המיין סטרים היום זה אייל גולן ושרית חדד. לא עדיף בכלום על שלמה ארצי ועדנה לב של 1973. אולי הפטריוטיזם פחות דוחה, את מי שפטריוטיזם מהסוג הזה דוחה אותו. (כן, שלמה. אני מדבר על ברוך ג'מילי. נכון שהיום אתה קצת מצטער? לא נורא. לכל מקום שאתה הולך קח שתי חולצות ודוכיפת, תרקוד ותשכח). בצד המיין סטרים הזוועתי באמת הזה פעלו דברים יותר איכותיים, ועשו דברים יותר מעניינים. כך היא דרך העולם. המיין סטרים היום לא יותר טוב. אבל גם לא יותר רע. מיין סטרים.

אם כבר דיברנו על מילים, אני רוצה להביא כאן מילים מרגשות וגאוניות של אחד השירים היפים ביותר של זוהר. כתבה אותן אחת, תמי לוי, שלא זוכה לתהילה שזכו לה תמלילנים אחרים. לא שמעתי על "ערב הוקרה לתמי לוי" או על "פרס תמי לוי לתמלילן הצעיר" אבל אם זו הדוגמה של הכתיבה שלה מישהו צריך להוסיף אותה לתכנית הלימודים ולתת לה את פרס ישראל. המילים האלו הן זֶ‏ן טהור. הן מסבירות כל כך הרבה, וכל כך נכונות. אין בהן שום מטאפורות, החתולים לא מחשבים בהן את קיצם, פשוט אמירה ישירה על החיים -

"יש דברים נסתרים

לא נבין לא נדע

 נעשה גם דברים

שנראים בלי סיבה

לא צריך כל דבר

לחקור ולשאול

לפעמים גם מותר

לא לדעת הכל"

תודה לך תמי לוי. ותודה לך זוהר. ותודה גם לדקלון ולניסים סרוסי, ולאבנר גדסי, ולכל השאר. אל תגדלו שפם. אל תלכו לאף מקום. תישארו איתנו. אתם הופכים את החיים שלנו ליותר יפים ויותר מגוונים ויותר מעניינים.