הבלוג של אבו אלמוג

סיפור שהיה מספר האדמו"ר הזקן מסטרעטין בנר תשיעי של חנוכה שחל בסילבסטער, אבל זאת רק לאחר שגמע בקבוק שלם של עראק:

בסטרעטין העיר גויים רבים. מהם המהדרים במצוות הדת הפרבוסלבית הצפונית, ומהם המזלזלים בה. יש בהם המקפידים על קלה כחמורה. שומרים על כל ימי הצום והתענית, מדי יום א' ילכו לצרקוי, בתהלוכת יום השישי של הדקלים יצליפו ביהודי עד זוב דם, ויזעקו 'יזו כריסטו'. אחרים רק יתנו לאותו יהודי סטירה קלה, ויש ביניהם אף שנתפסו כשהם אוכלים בשר בפרהסיה בארבעים ימי הלנט. אלו ואלו חיים בשמחה בשלום ובשלווה ומעולם לא נתפס איש סטרעטין כשהוא נוזף בחברו שאינו גוי דיו, ושאינו מהדר במצוות. כי סטרעטין העיר חרתה על דגלה את השלום והאחווה בין כל הגויים באשר הם, ואף קראה לעצמה 'יישוב מעורב'. את היהודים הרחיקה, שכן אלו עלולים להעכיר את השלום והשלווה בין כל תושבי סטרעטין העיר. חומה גדולה שמו מסביב לעירם, ושער גדול וצהוב קבעו בה, ובתוך החומה שררו אך שלום ואחווה, פלורליזם ועירוב, ששון ושימחה. 

ומנהג נאה נהגו, שמדי יום א' היו מזמינים דרשן נודד אל הצרקוי, והוא היה מטיף להם מוסר. ופעם אף שהה בעירם הבישוף מראדום, והסביר להם היטב את דיני המחיצה בעת הריקודים ביום החגא, ומאז נהגו כדבריו. רבים מהמטיפים הנודדים והדרשנים הנוודים שמחו להגיע לסטרעטין, שם המיטה מוצעת, והמרק חם, והכנסת האורחים טובה. ומטיף כזה מגיע, מדבר בנועם, ודבריו נשמעים, ותושבי סטרעטין מקשיבים רוב קשב, ומכיוון שהם אמונים על השלום והאחווה, הפלורליזם והעירוב, הששון והשמחה, קיבלו כל מטיף וכל דרשן בסבר פנים יפות, גמעו את דבריהם בצמא, ואירחו אותם בכבוד רב.

והנה יום אחד הגיע לעיר מטיף נודד. דוקטור! רבה השימחה בסטרעטין, שכן פרט לאיוואן הפוזל, רופא הבהמות, שזייף את הדיפלומה שלו אצל בעלת הבורדל בפשמישל, לא נמצא דוקטור אמיתי בעיר מאז ומעולם. הגיע הדוקטור לעיר, והתקבל ברוב כבוד בפונדק. את חפציו נתן למשרתת, והתיישב בחדר מחדרי הפונדק, לפניו בקבוק יי"ש, וצלחת מרק חם, ישב וכתב את הדרשה שיישא.

ואותה משרתת לא הייתה אלא פייגע חיה הצדקת, בתו של האדמו"ר, שמכיוון שטובה הייתה בהחלפת מצעים, ואין כמוה בפלך ווהלין בסידור המיטה, הרשו לה תושבי סטרעטין לעבור את השער הצהוב, ובלבד שלא תימצא בעיר לאחר רדת החשיכה. הכינה פייגע חיה את מיטתו של הדוקטור. החליפה מצעיו, הניחה את תיקו הכבד מתחת למיטתו, לקחה את מעילו הכבד, ספוג הגשם, ותלתה אותו מול האח, שיתייבש. והנה היא מרגישה דבר מה כבד בכיס המעיל. חיטטה והוציאה, והנה ספר תפילות, וצלמו של אותו האיש על כריכתו. הניחה פייגע חיה את הספר על השולחן, אך קול משמיים השיא אותה לפתוח אותו. והנה, בדף הראשון של הספר כתוב - "סידור תפילות פרבוסלבי דרומי". 

אבוי! זעקה פייגע חיה ללא קול. הגיע לעיירה מטיף פרבוסלבי דרומי! והרי הפרבוסלבים הדרומיים מטיפים אך לשתייה לשכרה. שותה הגוי בקבוק, כמנהג הפרבוסלבים הצפוניים, ואונס את הפונדקית, והרי היא רגילה בכך מקדמת דנא. שותה שניים כמצוות הפרבוסלבים הדרומיים, והנה הוא יוצא אל הגטו, חרב גדולה בידו, ואונס את בנות ישראל והורג תינוקות וזקנים מכל הבא ליד. הבינה פייגע חיה כי סכנה גדולה נפלה על בני ישראל. כי בדמותו של הדוקטור החביב גלומה כל הרשעות, השכרות, הרוע ותאוות הרצח לשמו אשר בדת הפרבוסלבית הדרומית, שידוע שרק המושחתים בגויים מחזיקים בה, וצדיקים שבגויים, כאשר מגיע פרבוסלבי דרומי לעירם, יוצאים מן העיר, ונוסעים ת"ק פרסה על ת"'ק פרסה, מרחק ורסטאות רבות, ובלבד שלא יצטרכו להיחשף לדברי התועבה.

נטלה פייגע חיה את הספר, והראתה אותו לפונדקי. נתכרכמו פניו. קימץ אגרופו, והטיח אגרוף בשולחן. נזדעזע השולחן. נפל בקבוק היי"ש ונשפך אל הארץ, וגם צלחת המרק נשפכה. נטל הפונדקי, ניקולאי הגברתן, את מעילו ותיקו של הדוקטור בידו האחת, בידו השנייה אחז באותו הדוקטור בצווארונו, והשליכו בבעיטה אל מעבר לשער הצהוב.

ומאז חיו כל הגויים בסטרעטין בשלום ואחווה, פלורליזם ועירוב, ששון ושמחה, והיו אך גאים יותר ששמרו על אמונתם האמיתית ולא נתנו לשיקוץ המשומם, לבני הדת הפרבוסלבית הדרומית, להשמיע את דברם ולהסית את תושבי סטרעטין האמונים יותר על הפלורליזם האמיתי. כי בני סטרעטין חביבים ופתוחים לכל דעה ודעה, ובלבד שזו תואמת בדיוק את דעתם. זה טיבו של פלורליזם סטרעטיני.

ורצה המספר לספר כי כך הצילה אותה צדקת, פייגע חיה, את הקהילה כולה, וזו חיה ושגשגה עוד שנים רבות, עד פרעות חמלניצקי, שאז ממילא השמידו את כל יהדות אוקראינה. אלא מאי, שהגויים בסטרעטין, בשמחתם על כי הצילו את הפלורליזם האמיתי, שתו לא בקבוק אחד ולא שניים, אלא בקבוקים רבים, וכמנהג הגויים יצאו ועשו פרעות ביהודי הגטו. כך הוא מנהגו של עולם. אך שומה עלינו להאמין כי יום יבוא, ויבוא המשיח, ויקבץ נדחי ישראל לארץ הקודש, ויצילנו מרשעותם של אותם גויים, צפוניים ודרומיים. אמן כן יהי רצון.

כאחד הכותבים ב'טרקלין' אני נחשף למאחורי הקלעים של בלוג בוורדפרס, ויכול להגיד שכל המערכת שם עליונה על מה שקורה כאן כמעט בכל פרמטר שנוגע לכתיבת הבלוג ומעקב אחר קוראים ותגובות. משזה נאמר, אני נשאר כאן מכמה סיבות טובות. ראשית - בגלל שאני מפחד לאבד קוראים, שנית בגלל שאחת לכמה זמן אני "במומלצים" וזה מביא לחשיפה מאוד רצינית של כמה אלפי קוראים, מתוכם כמה נשארים איתי בכל 'סיבוב', ושלישית בגלל האינטראקציה עם כמה חבר'ה כאן שכותבים בלוגים שאני מאוד נהנה שהם מבקרים כאן ואני מבקר אצלם. אז אחת כזו היא שיר דמע שאחרי שהתחילה להגיב כאן, או שאני התחלתי להגיב אצלה, גיליתי שיש לנו שניים שלושה מעגלי התייחסות משותפים, ונוצר גם קשר מחוץ לבלוג, ומדי פעם אני מרשה לעצמי להרים אליה טלפון ולנג'ס לה על כל מיני עניינים. אז הבלוג שלה מתאר חיים די מעניינים של עורכת דין בת 32. יש את הדעות שלה שדי קרובות לשלי, ואהבה לקריאה ולתרבות שזה גם משהו שאני חושב שאני חולק, והבלוג שלה מאוד פתוח וגלוי על החיים שלה, שעוברים טלטלות כאלה ואחרות, מה שהופך את הקריאה לדי ממכרת. הפוסט האחרון שלה עוסק בחלום שחלמה, ומה שהדהים אותי שם הוא שהחלומות שלה משקפים אירועים די עכשוויים בחיים שלה. לפני כמה שבועות נפרדה מחבר בשם ר', אחרי כמה חודשי זוגיות (אם אני עוקב נכון. יש שם איזה מערכת קודים מסובכת שצריך לקרוא די הרבה פוסטים בשביל להבין), והנה בפוסט האחרון היא כבר כותבת על חלומות שהוא מופיע בהם. די מזמן גיליתי שהחלומות שלי מתעקשים לחלוטין להתעלם מכל מה שקרה אחרי 'שנת הפלאות' 1987. אז על זה הולך להיות הפוסט הזה. רציתי לכתוב על דנון, את ההמשך הרביעי בסדרת 'טוהר הואגינה היהודית' אבל גורביץ' הקדים אותי, ואני לא רוצה להיראות כמו זנב שלו או משהו.

אז כנראה שמבחינה מנטלית אני תקוע ב-1987. לפעמים אני בצבא, לפעמים קצת לפני או קצת אחרי. 'הבית' הוא תמיד הבית של ההורים שלי, בשכונת רוממה בגבעת המורה. זה בית שעברתי אליו בגיל 14, ועזבתי אותו בגיל 18, אבל משום מה הוא תמיד הבית שלי בחלום. אני לעולם איני חולם על ביתי באשחר, שבו אני גר כמעט ברציפות משנת 1993, כשמונה עשרה שנים. אני גר עם ההורים, גם כשש', אשתי מזה עשרים שנה, נשואה לי בחלום. הילדים כמעט ואינם מופיעים. ואם כן, כמעט ולא באופן מפורש כ'ילדים'. אל הבית מגיעים באוטובוס 3 של אגד, שלא נוסע כבר הרבה מאוד זמן. עוצרים בתחנה של רוממה, מול בית אורי, והולכים חמש דקות ברגל. אין טלפונים ניידים. אין מחשבים ביתיים. אין טלוויזיה בכבלים. שני עיסוקים שמעסיקים אותי שעות רבות מאוד מדי יום - נהיגה (לפחות שעתיים ביום) ועבודה מול מחשב (אני לא רוצה לחשוב כמה שעות ביום) לא קיימים בעולם החלומות שלי. שני הסבאים שלי שהיו בחיים ב-1987 מככבים בחלומות די הרבה. שתי הסבתות שכבר לא היו בחיים לא קיימות גם שם. למרות שאני, כאמור, נשוי מזה 20 שנה לש', והיא מצליחה לחדור לעיתים אל החלומות בצורה זו או אחרת, אני לעיתים קרובות החבר של ת'. ת' עצמה אינה מופיעה בחלום בצורת אישה אלא בצורת סטטוס. אני תמיד חבר שלה, תמיד רחוק ממנה, ותמיד יודע את הבשורה שתבשר לי כשאשוב הביתה.

את החלומות ניתן לחלק לארבעה סוגים עיקריים -

* גמול מיידי - אם איבדתי ארנק, אני יכול לחלום בלילה שמצאתי אותו. אם אני מודאג ממצב חשבון הבנק, אני מקבל הודעה שחשבון הבנק מצוי בזכות (אכן, אך שווא ידברו), לפני כמה ימים חלמתי שמצאתי באיזה מקום צילום של מאמר של בורדייה שממש סוגר לי איזה פינה בהצעת הדוקטורט. זה לא שיש הצעת דוקטורט. יש תזה, בבדיקה אצל קורא חיצוני נורא מפחיד, ומחשבות על אם וכאשר. כשהתעוררתי יכולתי לצטט קטעים ארוכים מהמאמר. היו שם כמה רעיונות לא רעים, וכותרת מתחכמת שהשתעשעתי בה כמה שעות, עד ששכחתי הכל. החלומות האלה, שהם קצת יותר נדירים, כפופים גם הם לכללים הקשיחים של 1987 שמניתי למעלה, אבל לפעמים יש חריגות מצחיקות. כך, למשל, ההודעה על חשבון הבנק יכולה להגיע ב-SMS, או שהמאמר של בורדייה הוא לצרכי תואר מתקדם, שזה ודאי דבר שלא היה בתכנון שלי ב-1987. אבל את ההודעה אני מקבל בדרך לבית הספר, או את המאמר אני מוצא במגירה בשולחן שנמצא בחדר שלי בבית ההורים.

* חזרה לצבא - חלומות שכיחים ביותר, המתחלקים לשני סוגים - חלומות בהם מסתבר שכל מה שקרה היה ממש ממש לא בסדר, ואני מקבל את התיקון שתמיד רציתי - דרגות. משקפי שמש. ג'יפ. שהמסו"ל אומר עלי משהו טוב במסדר סוללה. שאני דוהר אל האופק רכוב על זחל"ד, אוחז בידי האחת מה"ד של מ.ק. 25, עונה לכינוי "קודקוד זעם" ופוקד על סוללתי לכבוש את ביירות, וכולם מבינים שנעשה לי עוול איום ונורא בסיבוב הקודם. הסוג היותר שכיח של חלומות, שפוקד אותי אחת ליומיים בערך, הוא שאני נמצא באיזה מקום זמני - מוצב, אימון אוגדה, מילואים, והנחתי את הנשק באיזה מקום לפני שלושה ימים, ומאז אני לא מוצא אותו. אגב, הנשק האמור הוא תמיד גלילון. אלו חלומות שרוויים בתחושת חרדה ומועקה כבדה, כשצילו של עונש שבע שנות המאסר בו איימו עלינו בטירונות הופך ונהיה קודר יותר ויותר, ככל שהחיפושים אחר הגלילון האבוד הופכים ליותר נואשים. אחת מנקודות האור הבודדות בפטור המביש שנאלצתי לקבל מהמילואים היה שידעתי שהחלום הזה לא יתממש אי פעם. אבל זה לא מפריע לו להמשיך ולפקוד אותי אחת לכמה לילות.

* חזרה לתיכון - כאן אין נקודות אור. חלום מעיק וחוזר. אני בכיתה יב. לפעמים אני בן 17, ולומד בתיכון. לפעמים אני בן 40 ומסיבה כלשהי נאלץ לחזור על החוויה. כולם לומדים מתימטיקה. אני לא מבין כלום. אני יודע שבסוף השנה תהיה בחינת בגרות ואני אכשל בה. החלום רצוף במאמצים אוויליים שלי לנסות ולהתגבר על המכשול בכל מיני אמצעים אבסורדיים. התוצאה היא תמיד אותה תוצאה. אני אפילו לא מגיע ליום של הבחינה. אני מגיע לשיעור לאחר שחיסרתי כמה שיעורים רצופים. לא הכנתי את שיעורי הבית. אין לי מושג על מה מדברים. המורה קולטת אותי יופי, ומאיימת עלי בכל מיני איומים. מגרשים אותי מהכיתה. זה דרך אגב רחוק מאוד מהמציאות, בה הייתי תלמיד מצטיין, די אהבתי את בית הספר, והשגתי 80 בבחינת בגרות במתימטיקה 4 יחידות, שזה אולי לא ההישג הגדול ביותר, אבל זה לא קילקל לי את תעודת הבגרות ואיפשר לי להתקבל ללימודי משפטים.

* חזרה לאיינזצגרופן - יש לי הרבה חלומות על השואה. לפעמים היא בעפולה או בגבעת המורה. לפעמים בפולין. אני יודע בדיוק שבעיירה שאני גר בה תהיה למחרת אקציה. אני מנסה למצוא דרך להימלט. שום דבר לא מצליח. אני לא ממש יודע איזו שנה זו בחלומות. לפעמים אני חושב שהמדובר ב-1942, בה הושמדה משפחתי בבורות ירי בשתי העיירות שבהן גרו. לפעמים אני חושב שזו 1987, בגלל שיש לי ידע מוקדם שנובע מאירועי 1942. אני יודע כבר שכל הדברים הרעים עתידים לקרות, ושהנאצים באמת באמת רוצים להשמיד את כל מי שנמצא בסביבתי. הידע הוא ידע של 1987, והסביבה היא סביבה של 1987.

אז זה נשמע די קודר, ובטח מי שקורא את זה שואל את עצמו למה אני טורח להירדם. כנראה שאלו החלומות שאני זוכר, ואחרים, טריוויאליים יותר, פשוט נשכחים. או שזה העולם הפנימי שלי ואני צריך להתמודד איתו. או שאלו שחיים איתי צריכים לסבול אותו. עניין של נקודת ראות.

אבל למה 1987? עברו 25 שנים מאז. 20 שנה מתוכן ביליתי עם אשתי, שאני מאוד אוהב, ומקדיש לה המון זמן ואנרגיה ומחשבות בחיי היום יום. יש לי בת בת 15 ובן בן 11, שגם הם מהווים גורם מאוד משמעותי בחיים שלי, וכמעט ולא עובר רגע שאני לא חושב עליהם בצורה זו או אחרת. הם נוכחים מעט מאוד בחלומות שלי. חוויות ועיסוקים, גם חוזרים ונשנים ויום יומיים כמו הופעה בבית המשפט, או לימודים באוניברסיטה, לא מתבטאים בכלל בחלומות שלי. הזהות שלי כעורך דין, כסופר, כסטודנט או כתושב אשחר, נמחקה לחלוטין. אני חייל, תלמיד תיכון, גר אצל ההורים.

האם זה רצון לחזור לאיזו חוויה מתקנת? שהכל יהיה שוב, והפעם בסדר? אין לי מושג. הכל מתנקז לאחד משני אירועים. שעזבתי את הסוללה די בטריקת דלת לאחר שלא הסתדרתי עם מסו"ל חדש, והתנקמו בי ו'שתו' לי את חופשת השחרור. ושת' מצאה חבר אחר, העדיפה אותו על פני, והשליכה אותי לאנחות. אז גם לאירועים הללו לא הגעתי כשאני טאבולה ראסה. קדמו להם עשרים שנה של אירועים כאלה ואחרים שלרוב לא מוצאים ביטוי בחלומות. אני חוזר מעט מאוד לתקופת הילדות. וגם לאחרי האירועים האלה, במשך עשרים וחמש השנה שעברו מאז, עברתי אירועים שהיו פי כמה יותר חשובים ומשמעותיים מהאירועים האלה. לא רק חיי מקצוע, וחיי רגש, וחיי תרבות, וחיי נישואים והורות, ולידה של שני ילדים, ועוד אירועים חשובים יותר ופחות וביניהם כמה אירועים שהיו טראומתיים בהרבה יותר משני האירועים הללו, וודאי השפיעו עלי יותר, והיו חשובים יותר בחיים שלי. אז האמת היא שבזמן אמת שני האירועים הללו נראו די כסוף העולם, אבל למה נדונתי 'להיתקע' איתם לנצח נצחים ולשוב אליהם מדי לילה בצורה זו או אחרת?

אני חושב ש'ההתקעות' הזו ב-1987 יכולה להסביר די הרבה. היא יכולה להסביר את הטעם שלי במוזיקה, ובקריאה, ובקולנוע. היא יכולה להסביר גם למה אני מתאכזב שלא הצלחתי להעביר את הטעם הזה לבת שלי, שנמצאת, מאיזו סיבה לא ברורה, ב-2012, ו-1987 נראית לה כמו העידן הפליאוליתי (איך אפשר לדמיין חיים בלי פייסבוק?), או מדוע שכשיש לי יום חופש עם פ', אני לוקח אותו ל'בתי האוסף' ביפו, ומראה לו את הגלילון שהיה לי בדיוק כזה. אני יודע שבאמת הכל הסתדר. יש לי אישה שאני מאוד מאוד אוהב, וילדים מקסימים, ועבודה טובה, והישגים כאלה ואחרים שיש הרבה שהיו רוצים להשיג. ואין מישהו, חוץ ממני, שזוכר את מה שהיה ב-1987. היום כל זה נראה כל כך חסר חשיבות וקטנוני. חיבוק אחד מהאישה או מהבת, או מהילד, הוא שווה ערך בעיני לכל אותם דברים שרציתי להשיג אז, ולא השגתי. אז איך מלמדים את התובנה המאוד בסיסית הזו לחלק של המוח שלי שיוצר את החלומות?

אז זה פחות או יותר אחד הפוסטים הכי אישיים שכתבתי. וכבר עכשיו יש לי תהיות אם לפרסם אותו או לא. אני חושב שאפרסם אותו. אלפי קוראי ה'ציצים' נעלמו כלעומת שבאו. התנועה האדירה שהייתה כמה שבועות לאחר מכן ירדה לרמה שניתנת להכלה. יש כאן את הקבועים. אנשים טובים שמכירים אותי רק כ'אבו אלמוג' וילמדו עלי עוד משהו, מוזר ככל שיהיה, וחברים טובים שלי שמכירים את כל הסריטות האלה שלי וזה לא יחדש להם כלום. אז זהו בערך, ואם למישהו יש עצה איך להתקדם הלאה - 1997 שנה סבבה. גם 2002. למרות שהיה חומת מגן וזה, אבל לא נורא, היה דווקא די נחמד חוץ מזה. עם פלג התינוק ואלמוג בת 5. או ניקח בקטנה. 1990. כשכבר הייתי עם ש'. וירושלים. והעבודה בכנסת, ועיתון חדשות, ולימודי משפטים. יהיה נחמד להתקדם בחיים. לראות קצת נופים חדשים, להכיר אנשים...

נו, אז איך מתנהגים ברשת למישהו שדעתו שונה משלך? האמת היא שאני כשמאלן מתנשא מצוי, מקפיד להסתגר במגדל השן האקדמי, ובוחר את ידידי על פי שיוכם הפוליטי. מי שאינו מוכן לצטט מ'הקפיטל' ולאחר מכן לבעול נידה בפרהסיה, ובכך להפגין את התנגדותו להדרת הנשים ואת מחוייבותו לערכים השמאלניים האנטי דתיים בה בעת, אינו ראוי להיות בחוג ידידי. אבל מה לעשות שמשפחה לא בוחרים? קוראי הבלוג הזה כבר מכירים את אחותי המתנחלת, את בני דודי החרדים מבית שמש, ועוד כל מיני תופעות מהסוג הזה, גם כאלו שמבליחות כאן בטוקבקים תחת הכותרת 'אסתר'. נורא ואיום.

טוב, אז לפעמים זה חודר את השריון, ויש איזו אינטראקציה זמנית וחולפת עם מישהו שאינו משוייך אירגונית לשמאל הרדיקלי, אינו קורא את 'ארץ האמורי' ובשבילו J14 זה כביש בדרום צרפת, וז'יז'ק זה אבקה נגד פרעושים. אז מה עושים במקרים כאלו? הבלוג המצויין של עידו קינן סידר למקרים אלו תרשים זרימה, שפחות או יותר מסדר את הראש באטיקט לשמאלנים מול מי שאינו שמאלני ברשת. מיהרתי ושיתפתי את זה בפייסבוק. חלק מהתרשים עוסק ב"קישור לוידאו של לאטמה" שמוביל לאפשרות חסימתו או הסתרתו של המקשר בפייסבוק. בשיתוף שלי ציינתי שזה מכבר אני נוהג לחסום את המקשרים ללאטמה, עוד לפני שקראתי את הבלוג, ובתגובה קיבלתי את השטיפה הבאה מבת דודתי אפרת, שהיא אחותה של אסתר המיתולוגית:

"הבנתי - סאטירה שמתאימה לדעות שלך - לא, סאטירה שנוגדת אותן – 'למחוק את החבר/ה'. כחלק מהחשיבה ה-'סמולנית' שלי, אני סבורה שכדי לשנות צריך גם ללמוד להקשיב לצד השני ולאתגר אותו. גם אם אני לא מסכימה עם מישהו, אשמח להיות חברה שלו. המחיקה האוטומאטית שהחלטת לנהוג בה, תגרור אחריה רשימת חברים בעלי אג'נדה דומה לך וכך אולי תחווה מרחב מוגן, אבל ללא ספק עם פחות אפשרות לשינוי או הידברות."

אז אני נורא אוהב ומעריך את אפרת, ודי הרכנתי את ראשי בבושה. היא לפעמים קצת נוזפת בי בפייסבוק אם אני סוטה מקווים מסויימים, לרוב בענייני פמיניזם (פעם העזתי להשוויץ בכך שהספר שלי במבצע ב'בלייזר' וחטפתי על הראש) ובדרך כלל צודקת. אבל מה לעשות שלאטמה עולים לי על העצבים? אני חייב לבזבז את הזמן המועט והיקר שקצבו ברוב חסדם לי האל הטוב, וחברת "כראמה" יצרני העראק הירדני המשובח,  בלהסתכל במשהו שממש עולה לי על העצבים? טוב, אז התפתח שם דיון שלא ניכנס אליו, ומי שחבר שלי בפייסבוק יכול להסתכל ב-17 בדצמבר, ולראות מה שקרה שם וזה לא ממש רלוונטי להמשך של הפוסט הזה.

והיום בבוקר הפנו את תשומת לבי לדבר הזה. זה סירטון בערוץ של לאטמה, ששר למנגינה מוכרת של חג המולד, שיר שכנראה מכוון לאומות העולם, ובו הוא מזהיר אותן מפני האיסלם. אז האנגלי רואה איך שורפים את הביג בן והופכים אותו למסגד, הצרפתי מתלונן ששרפו לו את האוטו, השבדית לא יכולה לצאת החוצה מבלי שיאנסו אותה, והכל מסתיים בשירת "אללה הוא אכבר". אז זה מצחיק? זו סאטירה? כנראה שכן. אותי זה קצת הגעיל. לא יודע. אני חושב שמי שיוצר דבר כזה לא קנה את הזכות שאני אתייחס אליו כסאטירה לגיטימית. אבל זה רק אני, כי עוד לא למדתי להקשיב לצד השני ולאתגר אותו. הסיסמה שלהם זה "למה להתעצבן לבד?" אז אני משתף אתכם ובואו נתעצבן ביחד, כל מי שכמוני לא למד להקשיב לצד השני ולאתגר אותו.

ועוד שני דברים קטנים. דבר ראשון, האנשים האלה באנגליה, צרפת ושבדיה, ששונאים מוסלמים, הם בדרך כלל שונאים גם יהודים. זה הולך ביחד. ימין קיצוני בכל מקום חוץ מישראל, בא עם אנטישמיות בילט אין מהבית. זה השורשים שלהם, אין מה לעשות. ועוד משהו. גם בארץ כריסטמס זה לא גליק גדול, ויש כאלה שלא כל כך אוהבים כריסטמס במרחב הציבורי. אז כאילו גם מנקודת הראות של הסרטון הזה, שאם אני מבין נכון (וכנראה שלא. סתם סמאלן עם ראש סגור) זה "אם הם ישנאו שם מוסלמים, וגם לנו יש בעיות עם מוסלמים, אז הם יאהבו אותנו" - יש כאן כמה בעיות. בכל אופן, כשמאלן יהיר ומתנשא אני לא רוצה לראות או לשמוע יותר את האנשים האלה, ואני חוזר על אזהרתי שמי שישתף אותי בפרי יצירתם בפייסבוק ייחסם לאלתר. גם אתה אופיר. החנינה הייתה חד פעמית. אני יודע שאני מפסיד דברים נורא מצחיקים, וגם פניני חכמה נדירות. אני אחייה עם זה.

אז אפרופו כריסטמס במרחב הציבורי, הייתי לפני כמה זמן בחיפה וראיתי שם את הדבר הכי מקסים, והכי רב תרבותי, והכי מאמם שיש, וזה עשה לי טוב בדיוק במידה שהסרטון הלטמאי עשה לי רע. זה עץ כריסטמס עשוי כולו מחומרים ממוחזרים (לרוב בקבוקי מים מינרליים של ליטר וחצי) שנמצא במקום הכי מרכזי בחיפה, בשדרות בן גוריון. לא התאפקתי וצילמתי. יצא מאמם. עם המקדש הבהאי ברקע. אז הנה קצת טוב בתוך כל הרע. אם אני שומע שמישהו שונא מישהו - ערבים, חרדים, נוצרים, אותי, או מטיף לשנאה, אני יכול להסתכל על זה ולחשוב שיש עוד תקווה.