הבלוג של אבו אלמוג

פוסט פילוסופי. עוסק באסכטולוגיה. נכנסתם, יופי, רשם כניסה, עכשיו אתם יכולים לצאת. כל הממשיך מכאן עושה זאת על אחריותו.

בקיצור אני לומד עכשיו לקורס על סוציאל דמוקרטיה, ואני עסוק (במיוחד בארבע בבוקר, השעה הטובה ביותר לעסוק בסוציאל דמוקרטיה) בוויכוח עתיק היומין בין ברנשטיין, הרוויזיוניסט, ובין קאוטסקי (קאוצקי?) המרקסיסט האורתודוכס, בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. בקיצור, קאוטסקי האמין לבוס שלו מרקס (הוא עוד הספיק לערוך את הכרך הרביעי של דאס קפיטל, הממזר) שיהיה משבר נוראי של הקפיטליזם, העניים ילכו ויהיו עניים יותר ויותר, הקפיטליזם יקרוס מכוח עצמו במין בום עולמי כזה, ואז יקומו הפועלים ישאו את הדגל האדום ויקרה ה"סוציאליזם" מעין מצב סופי או סופני שהכל בו טוב ויפה ונחמד. ברנשטיין לא קנה את ההגיג הזה. הוא ראה איך הקפיטליזם מתבסס, ומה שקורה דווקא מביא להטבה של תנאי הפועלים, כך שהמרידה האדומה והקריסה הכללית נראים, אפעס, קצת תיאורטיים, שלא לומר הזויים. לדעתו מה שיקרה הוא שההטבה בתנאי הפועלים תביא ליצירת מעמד נוסף, של מעין פועלים בורגנים עם אנשי הצווארון הלבן, שייצרו בסופו של דבר דמוקרטיה ליברלית נחמדה, והדרך להביא לזה היא לשכוח מהמהפכה שלא תבוא והמהקריסה שלא תהיה, ולהתרכז בשיפור איטי כאן ועכשיו של תנאי הפועלים כדי להביא אותם לשיתוף הפעולה המקווה עם הזעיר בורגנים, המבוסס על אינטרסים משותפים. אז הם מאוד התעצבנו אחד על השני ועשו מיליונת'לפים ועדות שהם צרחו שם זה על זה בגרמנית.

ברנשטיין נראה איכשהוא צודק יותר, וריאליסט יותר, אבל קאוטסקי (טוב, קאוצקי) צדק. הקריסה הגיעה. ב-1914 ואז שוב ב-1929. הפועלים לא היו שם כדי לנצל אותה. בפעם הראשונה טירפד את זה אברט שהכריז על איזה פקאקטע רפובליקה שהחזיקה מעמד 14 שנים וקרסה, ואחר כך שלח את הפרייקורפס שירצחו במקומו את רוזה לוקסמבורג, וטירפד את מה שהיה יכול להיות סוציאליסטי ויפה ונחמד, והפך אותו לליברלי ולא אהוב ודחוי מימין ומשמאל. לנין, למשל, תפס את ההזדמנות בשתי ידיים. מה שהוא עשה איתה לא מי יודע מה הצליח, בגלל הרבה מאוד תנאים, בגלל שהיה צריך להתחיל מאפס במדינה פיאודלית, ובגלל הפסיכופט הרצחני שהוא גידל בחצר האחורית (אחד? הוא גידל כמה. אבל אחד מהם ממש גדל) אבל תארו לכם רפובליקה סובייטית ב-1918 בגרמניה, התעשייתית, עם ההיסטוריה הפרלמנטרית של ה-SPD, איזה אירופה הייתה יכולה להיות! אחר כך הייתה עוד קריסה ב-1929, אבל שם היה כבר את היטלר, שבתכסיסנות פוליטית וניצול הזדמנויות הכניס את הסוציאליסטים לכיס הקטן (ואחר כך למחנה ריכוז).

אז מה אני אומר בעצם? כל מה שיש לו חזון רחוק הוא א. צודק יותר, כי אי אפשר להוכיח אף פעם שהוא שגוי. ב. מצליח יותר בדרך כלל. מה שיש לו חזון קרוב של כאן ועכשיו, או שולל כל חזון נוסח סוף ההיסטוריה של פוקויאמה או הליברליזם הבכייני של ברנשטיין, לא ממש מצליח להלהיב, ואז בדרך כלל קורה משהו דרמטי, כי בכאוס האנושי תמיד יקרה משהו דרמטי, והמצב היציב, הבורגני, השלו, מתפוצץ לאלף רסיסים.

דוגמה נפלאה נוספת זה אנשי חב"ד שלקחו זקן בן מאה ושמונה והחליטו שהוא המשיח והוא לא ימות לעולם. הוא מת איזה יומיים אחרי כן, והם החזיקו אותו עם בטריות בגב כמו הארנב של אנרג'ייזר עד שאי אפשר היה כבר לסבול את הריח. הרוצה לשקר ירחיק עדותו. אם היו לוקחים תינוק היו להם שמונים תשעים שנה אם היו שומרים עליו יפה, נזהרים שלא יעלה במשקל ולא יעשן, ישתה ויעשה סמים, ויאכל תפוח כל יום ודייסה בבוקר ומגיל חמישים מגה גלופלקס. אתם יודעים מה אפשר לעשות בשמונים תשעים שנה? אבל הם לקחו זקן שהיה כבר עם רגל אחת בקבר. לא הייתה שם ממש מחשבה מאחורי זה.

עוד דוגמה זה הימין והשמאל הישראלי. החזון של השמאל לא היה כל כך אסכטולוגי. למעשה הוא היה מאוד מאוד ריאלי. ניקח את הפלסטינים ונעשה שלום והכל יהיה סבבה. שתי מדינות לשני עמים. החזון של הימין היה הרבה יותר עמום, מיסטי ולא ריאלי. החזון של הימין לקח ובגדול. עד היום ראש הממשלה מפחד להגיד "שתי מדינות לשני עמים" אפילו שאובמה וליבני עומדים עליו ועושים נונונו כי הוא עלה על סמך החזון המנוגד והוא מחוייב לו, כמו גם רוב האלקטורט של הציבור הישראלי. אז מה שהתקלקל לשמאל זה שהחזון שלהם היה כל כך ריאלי וכל כך קרוב שב-93 הוא התחיל להתממש. וכמו כל דבר היו קצת רג'קטים, וקצת לא הלך טוב, ואז התחילו דברים להתקלקל, ובאו גולדשטיין ועיאש ויגאל עמיר וביבי, וגם יאסר הסתבר שהוא לא הנחמד שחשבנו, והכל הלך לעזאזל. כי הבטיחו לנו גן עדן עלי אדמות עכשיו אם רק נדבר עם אש"פ וזה לא קרה. אז חזון ריאלי יותר לא היה עובד כי לא היה מה שיזיז את האנשים. מה שהיה צריך זה חזון מיסטי, מעומעם, מאוד רחוק ולא ניתן להשגה, ותראו איך אנשים רצים אחריו.

זה הכל להיום. עוד עיקרון פוליטי מוצק מבית היוצר של אבו אלמוג. גזור ושמור. לבחירות הבאות או לאלו שאחריהן. 

חדשות טובות! הצעת התזה התקבלה, ואף זכתה לציון 95. התהליך שהוביל להישג מרשים זה הביא לכך שלא היו כאן פוסטים מזה למעלה משבוע, אבל הנה זה בא.

מישהו ברדיו 104.5 עשה עיסקה גרועה מאוד והחליף את שי ודרור בטל ואביעד. וזה ממש לא זה. כאילו ברמות. אני לא יכול לשמוע אותם אפילו שניה. אז התחלתי לשמוע 88FM. יש שם יופי של תכנית בוקר של רוני ידידיה. אם מורידים את אחוז הנפל הסטטיסטי המתבקש (זו הייתה מקהלת הננסים הקוריאנים הגולים "קים איל שמונג" בביצוע חי ל"פרפל הייז" של הנדריקס בהופעה באמסטרדם לפני שבועיים) אז יש שם יופי של דברים להעביר שעה נסיעה בבוקר. לפעמים שומעים שם סתם כל מיני דברים שנורא כיף לשמוע, ולא משמיעים מספיק במקום אחר. אז במקום לשמוע בפעם המליון את אפרת גוש עם השיר ההוא שהיא מזיזה את הראש מצד לצד, או את הטיפוס ההוא עם עשרה מיליון גחליליות בגלגלצ, אני שומע את רוני ידידיה. לפני כמה ימים שמעתי שם את "העוזר הקטן של אמא" של הסטונס, וזמזמתי אותו כל היום (זה היה יום ההולדת ה-42 שלי והתחברתי לשורות הפתיחה - "What a drag it is getting old"), והיום שמו את "If I Fell" של הביטלס, שתמיד נורא אהבתי, ואחרי ששמעתי היום החלטתי שהוא אחד מעשרת השירים הגרועים של הביטלס, שלא לומר הגרועים בכל הזמנים. כי הביטלס, כמו עם ישראל, כשעולים, עולים לשמים, אבל כשיורדים, יורדים עד עפר. לא כמו מרילין מונרו שכשהיא טובה אז היא טובה, אבל כשהיא רעה היא טובה יותר (ומעניין איך זה כשהיא יורדת, אבל זה כבר סיפור אחר). בקיצור -

האהבה שלי לשירים בדרך כלל מתחילה ומסתיימת בלהתחבר למילים. אם יש שם אישה בוגדנית, נקמה אפלולית, כמה הרהורים קיומיים, וקצת קיטורים על החיים, זה המתכון שבדרך כלל קונה אותי. אבל המנגינה של "אם אפול" (התחכמות מסויימת כמובן שזה לא "אם אפול" אלא "אם אתאהב". אבל, כמו שאראה להלן, לנון היה שם במצב רוח מתחכם) היא כל כך נחמדה, שאף פעם לא ממש חשבתי על המילים. ובסרט "לילה של יום מפרך" לנון שר את זה כשיר אהבה לרינגו, והם עושים זה לזה פרצופים, בסצינה ממש מתוקה, שזה בערך מה שזכרתי מהשיר, שלא שמעתי כבר שנים.

בהאזנה נוספת לשיר מסתבר שהמדובר במעין חשבונאות פיננסית של טיפוס שיוצא ממערכת יחסים אחת, ושוקל להיכנס לשנייה, ומעמיד בפני המועמדת הפוטנציאלית מספר תנאים, המנוסחים בצורה חוזית משהו - "אם אתאהב בך האם תבטיחי כי...". התנאים הם כדלהלן: "שתהיי נאמנה. שתעזרי לי להבין. שתאהבי אותי יותר ממנה. שלא תרוצי ותתחבאי. שלא תפגעי בגאוותי כמוה". כמו בכל חוזה טוב, יש כאן סיפור שניתן להבין. כך, למשל, החוזה הרגיל שאני רואה במשרדי אומר בדרך כלל "אני קבלן תאב בצע, ואתם זוג צעיר וחסר אמצעים המחפש את דירת חלומותיו. אני רוצה שתקחו הלוואה ענקית מהבנק ותתנו לי אותה, ובתמורה לא אבטיח לכם דבר." אז מאחורי החוזה בשיר הזה יש סיפור נחמד שהבחור היה פעם עם בחורה שעשתה לו דברים איומים ונוראים, כנראה החזיקה ידיים עם מישהו אחר, והוא עזב אותה כי "לא יכול היה לסבול את הכאב". התמורה החוזית המוצעת לבחורה החדשה, שתעמוד בכל התנאים - "היא תבכה כשתראה שאנחנו זוג". אנ'לא יודע בדיוק איזה סוג של בחורה נמשך לתמורה הזו, אבל נשים את זה בצד. הרומן הזה נדון לכשלון מהתחלה, ואחת היא כמה עורכי דין יעבדו על שכלול התנאים החוזיים העומדים בבסיסו, לפני שיקפצו הצדדים אל המים הקרים של האהבה.

אז מה שנראה לי, אם מסתכלים על מה שמצפה לבחורה שתענה להצעה הזו, ותעמוד בתנאי המכרז, זה שהיא נכנסת למערכת יחסים עם בחור די מחושב, ויהיו להם חיים מאוד יפים ביחד, כמו ב"לך תתרגל איתה" של אתי אנקרי. היא תשב איתו בסלון, יראו ביחד סרטים מצויירים, וכיוצא בזה. כמובן שאחרי יומיים היא תשתעמם, ותחזיק ידיים עם מישהו אחר, כי זה מה שנשים עושות לדגים קרים חסרי רגשות, והבחור ישאל את עצמו איפה טעה עוד פעם וישכלל את תנאי המכרז לקראת המועמדת הבאה.

מי שמעמיד תנאים לפני שהוא מתאהב, לא מתאהב באמת. אהבה פשוט קורה. ואתה יכול לדעת שזה לא טוב לך, לנון, ושהיא תעשה לך בדיוק את מה שעשתה הקודמת, כי איך לומר, יש להן את החוש למצוא את הנקודה החלשה ולבעוט בה בכל הכוח, ולך יש את מבנה האישיות הקורבני שנמשך בדיוק לאותו סוג של בחורה פעם אחר פעם, אבל הטסטוסטרון עולה למוח ומערפל את התפיסה, וזהו. אתה אבוד.

יש כמה וכמה דרכים להתמודד עם מצב כזה, יש את הדרך של ז'ק ברל שיודע שגם בלילות הכי קרים היו ודאי גם אחרים. זה בדרך כלל בא עם רשיון שהבחור נותן לעצמו למצוא ודאי גם אחרות שיחממו את כפות רגליו הקרות, וזו דרך חשיבה מאוד צרפתית, אבל היא נמצאת שם על השולחן התרבותי כרעיון לגיטימי. יש את דרכם הפסולה של הנדריקס ב"היי ג'ו" ולנון עצמו ב"Run for your life" שבא קצת אחרי "אם אפול" אם אינני טועה, שזה לדפוק לבחורה כדור בראש ולחצות את הגבול דרומה למקסיקו. בדרך כלל סתם מאבדים את העשתונות וכמו שלנון כתב, ארבע שנים לאחר מכן, ב- "I'm so tired", העיסקה החוזית הכי משוכללת קורסת להצעה העושקת בעליל של "אתן לך כל מה שתרצי בשביל קצת שלוות נפש". אבל את "אני כה עייף" כתב בנאדם שלא דופק כבר חשבון, אחרי שלא ישן שלושה שבועות, ועישן כל כך הרבה עד שבא לו לחנוק את וולטר ראלי, ולא רואה החשבון העגמומי וקר הרוח שמפרט את תנאי המכרז ב"אם אפול" (אפרופו, אשתו של וולטר ראלי, הסתובבה עם ראשו הערוף במשך שלושים שנה לאחר שנערף, ולקחה אותו לכל מקום. מחוות הנאמנות האולטימטיבית, או 'תראה, וולטר, איזה חיים אני עושה'? את התשובה לקחה עמה הגב' ראלי אל הקבר).

אז בקיצור - שיר לא משהו. רוני ידידיה, או העורך של התכנית שלו, קבלו כוכב שלילי ואתם נשארים שבת. אבל אחרי שהעללתי סתם על המין הנשי, אני חייב להצהיר בזאת לפרוטוקול שאני נשוי לאישה נפלאה, ובשעשרים השנים שעברו מאז שנפגשנו אני מגלה מדי יום עוד ועוד דברים נהדרים בה, ובכלל, לפעמים כדאי לקפוץ למים לפני שטובלים את כף הרגל, ובודקים את הטמפרטורה. לפעמים זו לא בריכה אלא אוקיאנוס. 

השבוע פתחתי את הרדיו, ושמעתי את שולי רנד מתלונן על משהו או מטיף למשהו, ומיד העברתי תחנה. בהתחלה חשבתי שזה עניין של טעם, אבל אחר כך התחלתי לחשוב קצת הלאה יותר. אני באמת חושב שכמו שיש הפרדה של הדת מהמדינה צריך להפריד את הדת מהמוסיקה.

יש לזה חריג, כמובן. מוזיקה שנוצרה לצרכים דתיים מלכתחילה, יכולה להגיע לרמות מאוד גבוהות. כך "כל נדרי" או הקוראלים של באך הן יצירות ענק מוסיקליות. אבל מוסיקה שנוצרה מתוך התגלות דתית של חוזר בתשובה זה דבר מאוד מאוד מאוס. אני לא אנדוד רחוק, לזרם ה"כריסטיאן רוק" הנוראי (מספיק להגיד "אוואנסנס" וכבר חשים את הצורך לדפוק את הראש בקיר), או לנבור בקורותיו של בוב דילן שהתקופות האיומות בקריירה שלו היו תחת השפעתם של ישו מנצרת או מנחם מנדעל מקראון הייטס. מספיק לי העיון ברשימה הנוראית שהייתה במוסף התרבות לשבת של מעריב. לקרוא ולבכות.

אז מי היה שם? שלושה בנאים (אהוד, מאיר ואביתר), אתי אנקרי, ארקדי דוכין, עמיר בניון ואריאל זילבר. אז דבר ראשון אני נורא שמח בשבילם. חלק מהם שידרו בפרסונה האמנותית שלהם - כמובן שאיננו מכירים את אישיותם כאנשים פרטיים, ולא כיוצרים - מבנה אישיות מיוסר, ספקני, מתחבט, וטוב לראות שהם מצאו את התשובה, ושהשלימו עם עצמם ועם אלוהיהם, ושהם יודעים את התשובות לשאלות שהם עצמם סייעו לנסח בצורה כל כך יפה. חוץ מאולי זילבר שהתשובה שלו כוללת כל מיני אלמנטים מאוסים ודוחים כמו סימפטיה ליגאל עמיר או אנטיפטיה להומואים. זה באמת מקרה של בנאדם שנראה (חיצונית, לפחות) שהחזרה בתשובה לא עשתה לו טוב מי יודע מה, אבל לכל השאר - וואלה, אני שמח בשבילכם. קצת פחות שמח בשבילי. כי המוסיקה שלכם פחות טובה עכשיו. ואיבדתי אותכם בתור יוצרים.

מוסיקה דתית עוסקת בפירוש בנושא מאוד מצומצם של החוויה האנושית. אלוהים אמור להיות גדול ומקיף כל, אבל העיסוק בדת הוא כל כך מצומצם ומצמצם. אז מי שכתב פעם על המון המון דברים יפים בחוויה האנושית כמו אהבה, ויאוש ובדידות, ורצון להיות ביחד, והעיר הגדולה, וכל המגוון של הרגש האנושי, מצטמצם עכשיו במשהו שהוא מאוד מצומצם ומאוד ספציפי, ואלי הוא מאוד לא מדבר. זה לא רק הטקסטים, זה גם המוסיקה שנשמעת פתאום כאילו איבדה את ההשראה שלה, ופתאום היא נשמעת מלאכותית וחד גונית, והפסנתר הדוכיני שפעם היה כל כך חדשני ומלא רגש נשמע פתאום כמו מוסיקה לובי במלון זול באנטליה בדקות האלה שאתה מחכה שיתנו לך את החדר אחרי הטיסה, או כמו מנגינת המתנה כשאתה מחכה בקו הטלפוני לקבוע תור לרופא בקופת חולים.

אז מי ששר פעם את השורות המדהימות על הירקון שנשפך לים והזונות גם, מצטמצם היום בטקסטים רוחניים שכותב לו מיכאל לייטמן. לא ממש משורר, לטעמי. דוכין פורח ליד מיכה שיטרית. הייתי בהופעות של שיטרית. לבנאדם יש פחות מראה של כוכב רוק, ויותר של פקיד בבנק לאומי, דקה לפני שסוגרים את הבנק ויוצאים לארוחת צהריים. אבל יש לו כישרון אדיר, ביחד ולבד. והוא, לדעתי, היה הלנון של מקרתני / דוכין. אבל ליד לייטמן דוכין קצת נובל, וחבל. לדעתי, בשורה היחידה הזו על הירקון והזונות יש יותר חוויה אנושית מצומצמת ומרוכזת לתרכיז אחד כואב מאשר בכל הקורפוס היצירתי של דוכין, שלושת הבנאים, בניון, זילבר ואנקרי מאז שקרה ליצירה שלהם הדבר הנורא שקרה לה. אבל אני לא בא בטענות. מה שטוב להם טוב להם, ויש אנשים שאוהבים אותם גם ככה, ושיהיה להם לבריאות (אבל שלא ישנאו הומואים ולא יאהבו את יגאל עמיר) מה שכן, אני שונא שמטיפים לי.

מוזיקה לא צריכה להטיף. מוזיקה יכולה לסחוף. דילן (שוב דילן, מצטער) סחף אחריו המונים לשינוי חברתי, עם טקסטים בוטים, שחודרים לעצמות. אבל הוא אף פעם לא הטיף. המוסיקה של החוזרים בתשובה נשמעת לי תמיד כמו הטפה. אפילו כשהיא מתבססת על המקורות. אולי זה שולי רנד. אנ'לא יודע. אולי הוא זמר אדיר ובלוזיסט בנשמה. לי הוא נשמע תמיד כאילו הוא מתלונן או מטיף.

גם עליו די חבל לי, האמת. הוא אחראי לתפקיד הגברי הכי גדול לדעתי בקולנוע הישראלי. הבלש ב"חיים על פי אגפא". תפקיד מאוד ייחודי. לא מגיע מהמקומות המצ'ואיסטים של הצבא, ולא מהמקומות הנמוכים של העדתיות, ולא מהמקומות הכועסים של האינתיפדות למיניהן. פשוט גבר שפוגע באחרים, ונפגע בעצמו ובסוף מת בעיר הגדולה. אבל אחר כך הוא גילה את אלוהים, וכאמור אני מאוד שמח בשבילו, אבל הקולנוע הישראלי איבד שחקן די גדול. אני יודע שהוא ממשיך לשחק וליצור. אבל אני לא חושב שמיצירה שמקבלת אישור מרבנים יכול לצאת משהו אמיתי. אמירה אומנותית תחת השגחת כשרות מאבדת משהו מהפוטנציאל שלה. על אמן אמיתי אין מורא פרט למורא המוזה.

ויש בזה גם משהו לא הוגן ולא מאוזן. הרדיו החילוני שלנו משמיע לנו טקסטים שמהווים לפעמים פשוט הטפה לחזרה בתשובה (כן, ספציפית "שער הדמעות" של לייטמן / דוכין / ראנד), ולפעמים מספרים במילים של הכותב, או של יהודה הלוי או של שיר השירים כמה טוב ויפה בעולם המואר והחדש והנחמד שמצאו הבנאים ואנקרי ובניון. נסו להשמיע את "המכשפות" או את ערן צור בתחנת רדיו דתית או חרדית. עד עכשיו שמעתם על העונג שלכם, תשמעו קצת על העונג שלנו, נשמע טוב, לא? אז אני חושש שזה לא יעבוד. כי שם הם איכשהוא פחות פתוחים לכל מיני רעיונות חדשים, ויש דברים שלא משמיעים. לגיטימי, לא? אז למה אני צריך לשמוע את הרוחניות של הבנאים, ואת החשבונאות של שולי רנד ("המשורר" לדעתי הוא קצת התעלקות על מישהו שלא יכול להשיב, אבל אני רק מנחש לו היה חי, או לו היה יכול לשגר אלינו שגר מהמקום הנמוך מאוד בגיהנום של היוצרים האמיתיים - והמקום הטבעי שלהם הוא תמיד הגיהינום כי גן עדן הורג את היצירה - איזה תשובות חדות ומדוייקות הוא היה משיב) ולהם אסור לשמוע מה בדיוק העונג שנגרם למכשפות, או מה עושה את זה לערן צור (רמז - לשטוף לה ת'רגלים ולשתות את המים).

אז חבר'ה - גיליתם את אלוהים - סבבה אגוזים. אתם יכולים לעבור למאה שערים ולהתלבש מצחיק ולפרות ולרבות עם מספר ששואף לדו ספרתי של ילדים, או סתם להמשיך להסתובב עם כובע מצחיק, ולהתחיל לשיר את שיר השירים ויהודה הלוי ומיכאל לייטמן. רק תבינו שבזה צימצמתם את העולם שלכם שהיה קודם מאוד רחב ומאוד יצירתי, ואיבדתם חלק ניכר מהיצירתיות שלכם, ומה שנראה לכם כשיא ההשראה הוא בעצם סורגים ששמתם מסביב לעצמכם. אה... ואם אתם רוצים להטיף, תתרחקו מתחנות הרדיו שלי. זה הכל, ושיהיו לכם חיים יפים. נכתב בשבת.