הבלוג של אבו אלמוג

קוראי היותר מסורים יודעים כבר שאני כרגע לומד קורס על סוציאל-דמוקרטיה אצל המרצה המעולה (באמת!) עידית גיל. הקורס הוא אחד המעניינים בתואר ועיקרו הוא כתיבת עבודה על נושא כלשהו שקשור בסוציאל-דמוקרטיה. בסמסטר קודם כתבה ידידתי הטובה עדי עבודה על אינגמר ברגמן וסוציאל דמוקרטיה שלאחר מכן הפכה לסמינריון ולתזה. מכיוון שברגמן היה מוכר לי עד אז כיוצר בלתי פוליטי בעליל, חשבתי שזה היה רעיון לא פחות ממבריק. רצה הגורל ובני פ', כתב עבור המורה בכיתה ג' יומן קריאה על בילבי. פינג!@ רעיונות גדולים באים ברגע אחד של השראה, וכך נולדה העבודה על בילבי וסוציאל דמוקרטיה.

זאת אסטריד לינדגרן, כשהייתה צעירה ויפה המקור הוא ויקישיתוף

אסטריד לינדגרן לא הייתה ממש בנאדם פוליטי, וכך (אל תגלו לאף אחד בקורס!) גם בילבי (לא עד שחוקרים את העניין ממש ממש עמוק...) אבל נחרדתי לגלות את פרשיית המכשפה פומפריפוזה שלא הייתה ידועה לי קודם לכן, וחשפה צד מעניין של לינדגרן. ב-1976 גילתה לינדגרן שתחת חוקי המיסוי הפרוגרסיבים החלים בשבדיה המס על הכנסותיה (שהסתכמו במיליונים רבים של קרונות, מתרגומי ספריה ברחבי העולם) מגיע ל-102%, כך שהיא נדרשת להוסיף ולשלם עוד מעבר למה שהרוויחה. מכיוון שכך כתבה אגדת ילדים נחמדה לעיתון "אקספרסן" ובה המכשפה פומפוריפוזה שחיה בארץ מוניסמניה מגלה כי האנשים החכמים המנהלים את הארץ דורשים ממנה 102% מהכנסותיה. היא מפסיקה לעבוד, אך האנשים החכמים מסרבים לשלם לה דמי אבטלה כי הם רוצים שהיא תמשיך לעבוד וכך יוכלו להתפרנס מהמיסים שהיא משלמת. מכיוון שכך היא פושטת יד, ובכסף שהיא מקבלת היא רוכשת מוט ברזל ופורצת באמצעותו לבתים וחנויות - כי אם הממשלה יכולה לגנוב בלי בושה כך גם פומפריפוזה.

הסיפור הזה לא נגמר ממש טוב בשביל הסוציאל-דמוקרטים. השבדים, עם הגון וחביב המתפרנס מייצור ארונות כאלה מתפרקים וכדורי בשר, הזדעזעו עד עמקי נשמתם, והדיחו את הסוציאל-דמוקרטים מהשלטון, בפעם הראשונה מאז 1932.

אז מה כל הקטע? כאילו למה אני מטריח אותכם עם העניין הזה? הרי במדינת ישראל שולטים האנשים החכמים, הניאו ליברלים, שלא יתנו לדבר כזה לקרות אף פעם אף פעם!

אז ככה - היום טירפד האדם החכם מאוד השולט בנו את חוק יחימוביץ', שנועד להצמיד את שכרו של מנכ"ל החברה לפי חמישים משכר העובד המרוויח את השכר הנמוך ביותר. זה שביבי טירפד את הרעיון הזה לא מפתיע. הרי מידת המחוייבות החברתית שלו ידועה, ובואו נאמר, שהוא גם היה שמח לקבל מקום באיזה דירקטוריון, ולהרוויח שם פי חמישים ואחד ממחלקת התה, לאחר שיפרוש בבושת פנים. (סתם ספקולציות! סתם השמצה! והרי הוא הישר באדם! והמוצלח שבראשי הממשלה! צ'רצ'יל של דורנו! מה צ'רצ'יל? פריקלס! ודמוסתנס גם יחד! עם מבטא אמריקני! זהו! וושינגטון! ביבי הוא וושינגטון שלנו!) מה שהפתיע אותי, או בעצם סתם עצבן אותי, או לא הפתיע ולא עצבן, סתם העציב, הוא התגייסותם של שרי מפלגת העבודה לסייע לו בטרפוד חוק יחימוביץ'. הנה שמעתי היום ברדיו בגלי צה"ל את השר אבישי ברוורמן, השר לענייני המיעוטים (1948 רביזיטד), המופת לזקיפות קומה סוציאל-דמוקרטית, ומוסר נעלה, מסביר שמה שהיה קורה אם החוק היה עובר, הוא שכל מרוויחי המשכורות הנמוכות היו מפוטרים, ובמקומם יביאו עובדי קבלן, אז מה עשינו בזה? כדי למנוע סכנה זו, הסביר ברוורמן, התנגד לחוק. נושענו! ניצלנו! האח אבישי! הידד לשר המיעוטים! הצלת מאות אלפים מפיטורים. אתה וושינגטון, סליחה, ביבי.

אז ככה. במדינה שאיבדה כל שביב סולידריות חברתית, שנשלטה במשך שנים על ידי אירגון פשע שעשה בה כל שברצונו (אם האשמות השוחד בפרשת הולילנד, מפעל הזרע, המלח בעתלית וכיוצא בזה נכונות), צריך לעשות משהו, כדי להחזיר את הסולידריות. חיים הכט יכול להטיף מעכשיו עד הודעה חדשה. האזרח הקטן שרואה איך גונבים אותנו בלי להניד עפעף, מחלקים את נכסי הנדל"ן היקרים, שדם נשפך עבורם, ליזמים מושחתים, וגוזרים קופון על גבנו, מקבל מהחדשות את מנת החינוך היומית שלו, והוא לא צריך את חיים הכט. למי איכפת מהאישה המוכה, מהשיכור המתמוטט ברחוב, מהנער הרעב. לוזרים! והאמת שנראה לי שיש משהו במה שברוורמן אומר, ושחוק יחימוביץ' לא מספיק. הרי תמיד יהיו את המוחות היצירתיים שימצאו את הדרך לגרוף את הקופה, בלי לשלם את המחיר. אז צריך להתחיל אולי מחוק יחימוביץ', ואם זה באמת לא הולך, אז מיסוי פומפריפוזי על הכנסות מאוד מאוד מאוד גבוהות נראה רעיון נפלא, כדי לקרב קצת את השיכבה התאגידית העליונה אל העם. שישלמו.

אם נכונות ההאשמות לגבי דנקנר, למשל (ואני מקווה שאינן נכונות) זה מראה שגרגרנות תאגידית וגרגרנות פלילית חד הן, והגבול כבר אינו קיים. אז שישלמו.

אבל.... אבל מה עם המוכשרים באמת שזה מגיע להם, האסטריד לינדגרנים? הרי אם נמסה הכנסות מאוד גבוהות ב-102 אחוז אז המוכשרים באמת... מה הם יעשו בדיוק? יפסיקו לעבוד? יחיו מקצבת אבטלה? אז מה, היא הייתה מפסיקה באמת לכתוב אסטריד? ומנהלים ממש מוכשרים ישבו בבית וישחקו סוליטייר? מי שמוכשר באמת מקבל תמריצים אחרים. לא חייבים לחיות ממשכורת גרגרנית. לא חייבים לנקר עיניים. אפשר גם להרוויח רק פי ארבעים ותשעה משכר המינימום, ועדיין לחיות טוב מאוד, ולהיות ביחסים טובים עם מנהל הבנק (לרוב זה אתה, או החבר שלך...).

צריך לשים גבולות. צריך לומר - עד כאן. יש טפילים שהחברה הישראלית לא יכולה לשאת. מי שלא רצה את יחימוביץ', יקבל את פומפריפוזה. אבל אלו סתם מילים ריקות. אם יש משהו שהולילנד לימדה אותנו, זה שהגענו למצב של חוסר לכידות חברתית כזה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה. ובכיף! כי לא משנה איך קוראים למפלגה שהצבעת לה, ליכוד, עבודה, קדימה, תמיד אותם אנשים ילחשו באוזן של אותם אנשים, והכסף ימשיך לזרום למקום הנכון.  ומי שרוצה להרוויח לא רק פי חמישים אלא פי חמש מאות משכר המינימום, ימשיך להרוויח פי חמש מאות. כך נגיע רחוק מאוד.

בוקר יום העצמאות הוא בוקר טוב לטייל בארץ, ולהמשיך בחיפוש אחר החומוס המושלם. קוראיו הנאמנים של בלוג זה זוכרים כי החיפוש נמשך כבר אי אלו שנים, אך עדיין לא הגיע לתוצאות דפניטיביות. מי שמזמין אורחים, צריך לתת להם את המיטב שבמיטב, לטקס הישראלי השנתי של העלאת הקורבנות על האש, ויצירת שכבת אפר וולקני שאמורה הייתה לחסום את נתב"ג, אך בניגוד להר הגעש האיסלנדי, מתפוגגת כעבור 24 שעות. המיטב שבמיטב, בהתחשב בלוח הזמנים והמיקום, הוא מכולות וחומוסיות קטנות בסחנין ועראבה.

עלה בדעתי שמא הקורבנות האמיתיים של תקומת ישראל, אינם הפלסטינים, עם כל הכבוד לנכבה (ויש כבוד) כי אם קורבנות דוממים ותמימים יותר - הפרות, התרנגולות, תרנגולי ההודו. כשם שאריסטו שחט שבעים פרים אחרי שהמציא את מה שהמציא (אנ'לא זוכר. גם לא בטוח שזה אריסטו) ומאז מדי פעם שממציאים המצאה גועים כל הפרים, כך היה על הפרים לגעות בקול רם, ועל התרנגולות לקרקר ותרנגולי ההודו לזעוק "אדר אדר", כאשר נעה עטו של ד.ב.ג. על פני מגילת העצמאות. האמת היא שמהתוכן המקורי של המגילה נשאר מעט מאוד. רק המנהג "לעשות על האש" נותר. אם כך, כאזרחים נאמנים, נכבד אותו, על כל פרטיו ודקדוקיו. כולל חומוס מה זה אותנטי. מעראבה.

 בגלי צה"ל משמיעים טקס מאוד הזוי בו הובאה פרה (חיה) למשכן הנשיא, לאיזה פולחן פגאני שלא ממש הצלחתי לרדת לפרטיו, ולאחר מכן נשא ביבי את קולו בשיר "ציוניוני הדרך" וגם גבי אשכנזי שר משהו. אני לא זוכר מה, אבל אני די בטוח שזה לא היה "הוי המרגמות". הדרך מביתי לחומוסיה הסודית (אני לא אגלה לכם איפה היא. אם תמצאו את בית הספר היסודי (ב) בעראבה על שם חוסיין יאסין בעצמכם, אז אתם ראויים לטעום מן החומוס. אם תטעו בסימטאות, בעייה שלכם. תל אביבים). לוקחת כעשרים דקות.

האם יקבלו את פני בברכה? ודאי יודעים שם כי החומוס נרכש על מנת לחגוג את עצמאותנו, שאינה הנושא הכי פופולרי בסחנין ובעראבה. אבל הדרך שקטה, הדגלים השחורים אותם ראיתי בשנים הקודמות אינם מתנפנפים, הרחובות ריקים, ועובדי החומוסיה משרתים את קהלם (הרבה מקומיים, אבל חוץ ממני גם עוד יהודיה אחת) באדיבות ובמאור הפנים האופיניים להם.

והחומוס - מעולה. כך עובדת החומוסייה הנמצאת מול בית הספר היסודי (ב) על שם חוסיין יאסין בעראבה, והשלט המזמין קבוע בחזיתה - "חומוס ופול". אדם קם בבוקר. מבשל חומוס וטוחן אותו לעיסה. מבשל פול. מבשל סלטים מירקות טריים. מכין את המגשיות הללו, בהן מוגש החומוס, עם גרגרים, עם ירוק ירוק הנבזק על פניו בכמות נדיבה, עם פול מבושל שריחו עדנים, מוכר אותן לשכנו במאור פנים תמורת שנים עשר ש"ח לקילו (לא מדדתי. מגשית חומוס מגשית פול עלתה לי עשרים וארבע), והולך לישון שנת ישרים לאחר שעמל את עמל יומו. היש קיום ישר מזה? הגון מזה? מועיל מזה לעולם? לו כל העולם כמו החומוסייה הנמצאת מול בית הספר היסודי (ב) על שם חוסיין יאסין בעראבה, והיינו כקנדיד של וולטייר, החי בטוב שבעולמות האפשריים.

בדרך חזרה אני עובר ליד מאפיית הפיתות שהפכה לסופרמרקט בסחנין. אני רוכש שם פיתות טריות, תורמוס דליקטס המיוצר בספרד ומשווק על ידי זאמל דליקטס בכפר ריינה. כדורי לבנה בשמן, המיוצרים על ידי יצרן עלום שם בפיסגת הכרמל. כאשר אני משלם את החשבון, ובמקום לקרטע בשפה הערבית שאינה שגורה דיה על פי, מבקש את החשבון בעברית, מברך אותי בן תשחורת שאך זה יצא מן המקום לאחר שקנה פאקט מרלבורו בברכה "חג עצמאות שמח לכל עם ישראל!". האם אכן השתתף בשמחתי? האם צרה עינו בשמחתי? האם אכן הוא סבור שטוב הוא כי יהיה לי חג שמח? האם התגרה בי? לא אדע. אבל אני חושב מחשבות חיוביות. גם כאן השירות אדיב, המקום נקי ומצוחצח, והאוכל הנרכש הוא אכן המיטב שבמיטב שבסוגו.

חג עצמאות שמח לכל עם ישראל! ממני ומהבחור ההוא בסחנין. ממחר - דיאטה!

מודעה שקראתי היום בעיתון, של תנועת שלום עכשיו, הביאה אותי לכמה הרהורים נוגים לקראת יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל. במודעה, קוראת התנועה לאוהדיה להגיע בהמוניהם אל סניפי התנועה ולקבל שם את "דגל השלום" על מנת להניף אותו ביום העצמאות, על מנת לקרוא לנתניהו לשנות כיוון ולהגיד כן לתהליך המדיני. "דגל השלום" הוא כמו דגל ישראל רק במקום המגן דוד יש את המילה "שלום". נשים בצד את היומרה המצחיקה שאם שלושה שמאלנים (ודווקא שניים מהם גרים ברחביה וביבי ממש יוכל לראות את הדגל תלוי על הבית שלהם אם הפלאשים של הסירנות של מכוניות הליווי לא יסנוורו אותו) יניפו את הדגל אז זה יזיז לביבי את הקצה של הצ'ופצ'יק. אני יכול לספור חמשת אלפים תשע מאות עשרים וחמישה דברים שיותר מזיזים לו כרגע, וחמשת אלפים תשע מאות עשרים וארבעה מהם קשורים בארוחת הערב, בסיגרים, ובאיזה רגליים אדירות יש לחתיכה הזו שהתקבלה להיות העוזרת של השר. סתאאאם. הוא נורא עסוק היום בלעזור לאבנר להתכונן לחידון התנ"ך. נשים בצד גם את העובדה המאוד מצערת שהדגלים מחולקים בשני סניפים הנמצאים בירושלים ובתל-אביב (רחביה אמרנו?) מה שמראה שמה שהייתה פעם תנועה עממית ויתרה היום על כל מה שנמצא, למשל במקומות שאני נמצא בהם (גר באשחר, עובד בעפולה). מה שבאמת מעצבן הוא שהם עושים שימוש בדגל, וזה ממש אסור.

קדם להם בנק הפועלים. עוד ב-2008 חילק הבנק לציבור דגלים נחמדים הקשורים ביניהם ברצועה שעליה כתוב "בנק הפועלים חג עצמאות שמח". אז הייתה שם פאשלה (או שלא הייתה, תלוי אם מאמינים לרני רהב או לא) ופועל סיני אנטישמי הציב את המגן דוד בדגל בזווית הלא נכונה ובכל מיני בלוגים ובערך "דגל ישראל" בוויקיפדיה ירדו עליהם כאסח. מה שאף אחד לא שם לב הוא שיש שם, כנראה (פרשנות אישית שלי לחוק, יכולה להיות ממש שגויה) עבירה על חוק הדגל והסמל שאומר "לא ישתמש אדם שימוש כלשהו בדגל המדינה לשם מסחר, עסק או משלח יד אלא על פי רשיון או היתר מאת שר הפנים". אינני יודע אם רשיון כזה ניתן, אך אם לא ניתן, הנפת הדגלים שעליהם כיתוב פירסומי לבנק הפועלים הוא עבירה.

במדינת ישראל בשנת 2008 בה נשיא המדינה היה אותו אדם שנדון היום באשמת אונס, וראש הממשלה היה אותו אדם שהיום ידוע שהוא בעל קשרים שטיבם טרם הוברר עם איזה אחד א"א שהוא איש המפתח בפרשת השוחד של הולילנד (על פי פירסומים זרים, מה שלחש אורי בלאו לענת קם, על פי מה שמצפצפות הציפורים על עמודי החשמל, ובאמת באמת אני לא יודע מי זה דכנר, ואיפה זה הולילנד ובכלל הפסקתי להאזין לחדשות שמא יפלוט שם כתב משהו הנוגד את אחד מצווי איסור הפירסום) אז העבירה הקטנה הזו, אם בכלל הייתה עבירה, על חוק הסמל והדגל, היא דבר קטן ושפיר, שבאמת לא צריך להזיז לאיש. אבל לי זה הזיז. זה פשוט לקחת משהו ששייך לכולם, ולנכס אותו. לתת לו תוכן שונה. לשים עליו חותמת "רכוש של בנק הפועלים". גם אם קיבלו שם רשיון, לא היו צריכים לקבל. ואותו הדבר, עם כל הכבוד, שלום עכשיו. תבינו שם, אופנהיימר, הדגל שייך לכולם. גם לאלה שחושבים שביבי ממש בסדר, וגם למי שנורא אוהב התנחלויות ומאחזים לא חוקיים, וגם למי שגר מחוץ לירושלים ותל אביב.

הדגל שלנו הוא ממש יפה. כשאין עליו כיתוב של גוף פוליטי או מסחרי. הוא בצבעים נעימים, הוא מעניין מבחינה גראפית. הוא מרגש. אם אני מחפש למה הדגל מרגש אותי, אז זה לא רק שבמשך שלוש שנים הצדעתי לו מדי בוקר כשהוא מונף, ומדי ערב כשהורד, כי זה יכול להיות גם סתם אינסטינקט, כמו שצועקים "מטרת סוללה" ואתה מזנק מייד על הרגליים, אם היית פעם תותחן. זה פשוט אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי מגיל שלוש, רוקד במעגל עם הדגל ביד באירוע של גני הילדים של עפולה בכיכר העצמאות. וזה גם גל פרידמן מתעטף בדגל אחרי המדליה, והדגל התלוי על המרפסת, ובכיתה, ובקיצור, זה חלק מה-DNA שלי מהרגע שעמדתי על דעתי.

זה לא עניין לאומני. הדגל הוא הדגל של המדינה והוא צריך לייצג את כולם. יהודים וערבים, חילונים וחרדים. עשירים ועניים. רק אם הוא יעמוד מעל לכל ויכוח פוליטי, או עניין מסחרי, הוא יצליח לעשות את זה. לגבי הערבים, יש עוד דרך ארוכה ללכת. אני מאמין שכשיגיע היום שהדגל הזה יסמל לערביי ישראל את הדברים הטובים שהמדינה הזו נותנת להם, ולא שנים של קיפוח ואפלייה, הם ירגישו כלפיו מה שאני מרגיש. אולי אני נאיבי. אבל אם כל קבוצה תנכס לעצמה את הדגל, ותכניס לו את התוכן שהיא רוצה להכניס (שלום, או מלחמה, או בנק, או כל דבר) אז זה לא יקרה. אז זו תהיה סתם פיסת בד, שכל אחד עושה איתה מה שהוא רוצה.

אז תעזבו את הדגל. גם בנק הפועלים, וגם שלום עכשיו, וגם השמאל החדש והנחמד הזה (אני לא זוכר איך קוראים להם בדיוק, השמאל הימני? השמאל הלאומני? יש שם איזה אוקסימורון) שמכר את הדגל עם הפמפלט בחנויות של אחת מרשתות הספרים, עד שמישהו קיבל שם רגלים קרות והפסיק את המפעל הזה באיבו. הדגל לא שייך לכם. הדגל לא בא כנספח למחשבות הבאמת נעלות של אלדד יניב. הדגל לא מוכר בנק. הדגל לא שייך לשלום. הדגל הוא של המדינה, וילדים קטנים מניפים אותו ביום העצמאות. ואם הם מניפים אותו אז הם לא צריכים לחשוב על בנק או על השלום או על אלדד יניב. הם צריכים לחשוב על מדינת ישראל.  ותראו איזה אזרחים מאממים יהיו מהם כשיהיו גדולים.