הבלוג של אבו אלמוג

נכתב ביום ו' 28.5.2010 בשעה 08:30 בערב...

עננים על ראשנו, הרוח איתן.

המלאכה נעשתה, חי שמיים!

נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.

עוד נשוב ניפגש על המים.

על הצי הלזה, האפור, הקטן,

יסופר עוד בשיר ורומנים.

יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,

יקנאו עוד הרבה קפיטנים.

לא שיש לי יותר מדי סימפטיה לחבורת הקיצונים השמאליים שחברה לרדיקלים האיסלמיים התורכים ב"משט", אבל לראות את רוני דניאל בערוץ 2 מתכנן מה ייעשה בהם לאחר שייעצרו, די הוציא לי את הסימפטיה גם לצד שלנו. המשט הזה חושף את ערוות המדיניות הישראלית, ומציג את הישראלי במלוא טמטומו.

זה לא שיש כאן מאבק בין העם האומלל הנצור בין החומות לבין כולאיו בגטו המודרני. עם כל הכבוד יש כאן קבוצת פונדמנטליסטים איסלמיים שהשתלטה באמצעים לא חוקיים שכללו רצח ודיכוי על אוכלוסיית הרצועה, ומנהלת מאז מדיניות לא חכמה שמביאה להרס כל מה שעוד היה קיים, בקושי, ברצועה. זה מצד אחד. מצד שני זה נתקל במדיניות לא פחות מדכאת ולא יותר לגיטימית שלנו. אז באמת, אנחנו מתקרבים לשיטות של החמאס, ועוד מעט נגיע לרמת הלגיטימיות הבינלאומית של החמאס.

מה שצריך לעשות עם המשט זה פשוט לתת לו לעבור. ואחר כך לחשוב איך מביאים למצב שמגיעה אספקה לעזה בלי לפגוע בביטחון שלנו. מה שהסגר הזה לא עשה בשנים שהוא קיים כדי לפתור את בעיית הטרור והקסאמים, כבר לא ייעשה. אבל פוטנציאל הנזק הבינלאומי לשמנו הטוב כמדינה, הוא אדיר.

יש לנו בחירה בין להגשים את הפנטזיות של רוני דניאל (אך... אם הפיילר הזה והזועבי הזאת היו נופלים לו לידיים!) לבין המשך הלגיטימיות שלנו כחבר מכובד במשפחת העמים. יש לי הרגשה במה אנחנו הולכים לבחור. תמיד אפשר לסמוך על בחורינו המצויינים (והם באמת מצויינים) שיבצעו בצורה מבריקה ומדהימה את הפקודות הכי אוויליות שהם מקבלים. תדע כל אם עברייה.

הפוסט הקודם גרם להתפוצצות של 23 תגובות (אבל קראו אותו הרבה פחות אנשים...) אז החלטתי לרדת קצת מהפוליטיקה ולכתוב על שלושה ארבעה דברים שאהבתי בשבוע האחרון -

* לימונצ'לו אלוהי - שבעה שמונה לימונים צהובים בשלים. מקלפים את הקליפה בלי הלבן. משרים שבוע בתוך אלכוהול 95% שקונים בכל מכולת (ב-55 ש"ח כשבקבוק לימונצ'לו באותו גודל עולה 22 ש"ח, אבל כל היופי זה לעשות לבד). אחר כך מבשלים 750 מ"ל מים עם כוס סוכר והרבה נענע, נותנים לסירופ להתקרר. מסננים לתוכו את האלכוהול דרך בד, כך שהקליפות והג'יפה יישארו בחוץ, ואולה! לימונצ'לו אלוהי. מכה של אלכוהול וסוכר עם טעם לימוני ולא חמוץ שעושה טוב בבטן.

* שטפן הנטל הוא איזה טיפוס גרמני שעושה מוזיקה כאילו צוענית וקורא לעצמו שנטל. בדרך כלל לא כוס התה שלי, אבל הפעם הוא הבריק. כמובן ששמעתי בפעם הראשונה בתכנית של רוני ידידיה ב-88 FM, אבל זה משהו ששווה שמיעה. גם שיר נורא מתוק וגם פתרון לכל בעיות המזרח התיכון. "כוכב הפפריקה" גילה את הבעייה שיש "Too much death and too little sex", וגם נותן פיתרון.

* "אם מישהו ידע" - ספר מתח חדש של שרית מזרחי בהוצאת ידיעות אחרונות. טוב, אני מכיר את שרית, אבל הספר הוא באמת משהו. ספר מתח כמו שצריך להיות ספר מתח. חבל שלא שומעים עליו יותר. אולי זה מסוג הדברים שצריך לעבור מפה לאוזן. אז אני מתחיל - קחו אותו ליד. לא תוכלו להפסיק.

* הפועל עפולה בכדורסל, ואלי רבי. גדולים מהחיים. מהפך ספורטיבי ענק. משהו שעוד לא ראו בארץ. לא קיבל כותרות, אבל עשה טוב על הלב להרבה אנשים. עפולה אימפריה.

היום המכונה "יום ירושלים" היה כבר בשבוע שעבר, אבל משהו שקראתי במעריב אתמול העלה לי את הסעיף, וזו סיבה די טובה לחזור לכאן אחרי שבוע וחצי שבועיים ולכתוב עוד פוסט.

בן כספית מספר מין סיפור כזה ששמע מסגן שר הבריאות שלנו ליצמן, על איך כשניסתה להקים ממשלה אחרי שאולמרט התפטר ציפי ליבני הבטיחה לחרדים הרים וגבעות, אבל בגלל שהיא לא הסכימה "להוריד את ירושלים משולחן המשא ומתן" אז ליצמן לא הסכים. אצל בן כספית צריך בדרך כלל לבדוק... איך נאמר בצורה עדינה... נו... מי מדבר מגרונו. והפעם זה לא ממש קשה. כי הסיפור הזה מציג את ציפי כמי שמוכנה למכור את המדינה לחרדים, אבל בגלל שהיא כזאת שמאלנית עוכרת ישראל שמוכנה גם כמו שימון פרס לחלק את ירושלים, אז גם זה לא הצליח לה, ומציג את ליצמן כגיבור ירושלים, לפחות הצנחן בכותל.

אז הסיפור הזה העלה לי את הסעיף. אם ניקח את ליצמן ועשרות כמותו, לופוליאנסקי, ואולמרט, וכל החרדים והמושחתים שהפכו את ירושלים לעיר הכי מושחתת והכי ענייה במדינה, אז הם גיבורים גדולים בלהעלות את ירושלים על ראש שמחתם, להישבע שלא יחלקו אותה לעולם, ולהלחם עד טיפת דמם האחרונה (טיפה וירטואלית. הם נזהרים מאוד שלא להקיז דם אמיתי, הליצמנים) כדי לשמור על ירושלים אחת ויחידה שלנו לעולמי עולמים ועדי עד. וזה די עושה לי בחילה. מי שכיער לנצח את העיר במונומנט השחיתות המבחיל של הולילנד, ומי ששומר עליה חרדית, ענייה, קיצונית, ומוקצית מחמת מיאוס בעולם, לא יכול להטיף לאף אחד על שום דבר. הסדר נורמלי שיביא לשלום ישראלי פלסטיני, תוך ויתור על כמה שכונות ערביות במזרח ירושלים, ואיזה חלוקה סבירה של המקומות הקדושים (איפה שהם מתפללים ילך אליהם ואיפה שאנחנו מתפללים ילך אלינו. רעיון מזה פיצוצי!) יעשה לטובת "ירושלים", זו האמיתית שבה גרים אנשים אמיתיים, יותר ממה שעשרות ליצמנים ולופוליאנסקים ואולמרטים וברקתים (גם כן איש ימין קיצוני מתלהם שתחפושת הייטקית ואיזה חזות 'נורמלית' יותר משל מתחריו שמו אותו ממש על פתח חבית אבק השריפה עם גפרור בוער ביד) יעשו כל החיים שלהם.

המשפחה שלי הגיעה לירושלים מתי שהוא בתחילת המאה ה-19. אני אישית גרתי בירושלים ארבע שנים, ואני זוכר את יום ירושלים בעיקר כמטרד מאוס שבו מגיעים לעיר כל מיני מטורפים והזויים מארבע קצוות תבל ומפריעים לקיום החיים הסדירים. אני זוכר יום ירושלים אחד, נוראי, כשהייתי צריך להגיע עם חתול חולה ומיילל לוטרינר בתחבורה ציבורית, והדרך מרחביה למושבה הגרמנית ארכה שעתיים. אף אחד לא יכול להטיף לי שום דבר על ירושלים. אני מכיר את ירושלים, אוהב את ירושלים, וקשור לירושלים בהרבה מאוד דרכים. ואני אומר שלכפות בחוק "יום ירושלים" שאף אחד חוץ מחובשי הכיפות לא מציין (וזה לא אני אמרתי, השמאלן עוכר ישראל. זה אמר היהודי הגאה רובי ריבלין) זה מעשה אווילי ופלגני. יום ירושלים בשבילי הוא יום של לאומנות מטומטמת, של שימוש בסמלים ממלכתיים באופן מפלג בדיוק הפוך מהמטרה שלה נועדו, של העלאה על נס של הכיבוש, של הסרבנות המדינית, ושל כל הדברים הלא נחמדים שאם אומרים "אולמרטלופוליאנסקיליצמןברקת" בנשימה אחת אז מרגישים למטה, בקצה הבטן. ואני שונא את ההרגשה הזו. אל תכפו אותה עלי.

אני בעד יום ירושלים אמיתי. יום שבו ילמדו את תולדות העיר הזאת, את כל הדם שנשפך בה לשווא במהלך השנים. יום שבו יקראו לסובלנות ולאחדות בין חלקי העיר. שבו יבינו שהדרך האמיתית לאחד את העיר, ולגרום לכך שיהודים וערבים יוכלו להסתובב בכל חלקיה בלי פחד היא לפצל את הריבונות בה בין ישראל ופלסטין, יום שבו כל אחד יחשוב מה לעשות כדי לעשות מהעיר הזו יפה יותר, ענייה פחות, מושחתת פחות, סובלנית יותר. אבל זה לא יקרה. כי תמיד קל יותר לנפנף בדגל, לצעוק "שלנו לעדי עד", ולהצביע על השני ולהגיד "הוא לא לאומי מספיק", מאשר לחפש פתרון אמיתי לבעיות של העיר הזאת.

אז עד ליום ירושלים הבא...