הבלוג של אבו אלמוג

א', אחותי, היא בת ארבעים היום. זו הסיבה שאני כותב פוסט יום אחר יום, וגם שאני רוצה לעבור את השלושת'לפים קוראים בחודש הזה, וחסרים לי איזה חמישים ושלושה.

עד לפני שנתיים הקשר בינינו היה סביר. מי שמכיר אותי יודע שזה קצת קשה לשמור איתי על קשר רציף ואמיתי. אני שקוע לחלוטין בענייני, יש מיליון דברים שמעסיקים אותי ולא מעניינים אף אחד אחר. ימים שלמים אי אפשר לדבר איתי על אף נושא פרט להסדר העדות הדתיות, אני נתון למצבי רוח, יש המון דברים שאני מסתיר, וכיוצא בזה. אז היה טלפון אחת לשבוע שבועיים. היינו נפגשים אחת לכמה חודשים. ברמה הזאת. הקפדתי להגיע לבריתות של כל אחד משלושת בניה (א', א' וא') פרט לא' השני, שנולד בדיוק על חומת מגן. אני גם הסנדק של א' השלישי, ובאמת יש בינינו קשר רוחני שלא ניתן לתאר במילים.

לפני כשנתיים עברה לעבוד איתי. זה היה די הימור מצידה. עשינו כל מיני שינויים ארגוניים ופיננסיים. אני אוהב להגיד שהיא קיבלה את הצד הבעייתי בעיסקה. היא קפדנית, דייקנית, בעלת משמעת, בעלת הבנה בעניינים כספיים וחוש חיסכון. אני מאלתר, חסר משמעת, וחי כאילו אין מחר. היא הביאה לעסק פריחה שקשה לתאר. כן, זה מעצבן כשאומרים לי לא לקנות בטריות בארבעים שקל. אבל אלוהים אדירים אלו היו שש עשרה בטריות! זה יוצא פחות משלושה שקל לבטרייה! והייתי צריך בטריות! אבל כשזה מתבטא במה שעובר לאחרונה על המשרד מבחינה כספית, אז זה נחמד ונעים, ובסוף גם קניתי את הבטריות. היא רק עושה את עצמה קשוחה. יש בפנים לב זהב.

אני חושב שלמדתי להכיר אותה די טוב. הרבה יותר טוב. אחרי שההורים שלנו יפרשו, מה שאמור לקרות בפרק הזמן הנראה לעין, נישאר רק אני והיא. אני חושב שזה יהיה טוב. למדתי עליה הרבה דברים בשנתיים האחרונות. רובם טובים.

קוראי הבלוג הזה מכירים אותה רק מרמיזות על מקום מגוריה. אז נגיע גם לזה בשביל להוריד את זה מהשולחן אחת ולתמיד. היא גרה ביישוב ס', שנמצא בצד הלא נכון של הקו הירוק. זה כמובן לא יפה, זה לא ראוי, זה איום ונורא, אבל זה לא פוגם באהבתי אליה. היא טיפוס נורמטיבי שעשה את הדבר הנורמטיבי, אם כי העומד בסתירה לתוספת הרביעית לאמנת האג לעניין הלוחמה היבשתית או משהו כזה. שיתחשבנו איתה בהאג, זו לא אחריות שלי. לא כולם צריכים להסכים איתי ולחיות לפי האידיאלים שלי. אני לא הייתי עושה את זה בעצמי. בכל הנוגע לעצמי, אני מבחין הבחנה מלאה בין מה שנמצא מעבר זה של הקו - טוב - לגיטימי - ראוי, ובין מה שנמצא מעברו השני - רע - כיבוש - פויה. אני יכול להבין גם את הדעה האחרת. קצת קשה לי כשמי שנוהג לפי הדעה האחרת זו אחותי, ואולי עוד עשרים שנה אפנים את זה לגמרי וזה לא יכאב לי. אז אם זה כואב לי זה סימן שאיכפת לי ואני אוהב. למשל, זה לא כואב לי שראש מועצת ישע דני דנון הוא מתנחל. זו בעייה שלו. כשיפסיקו העקיצות והירידות בעניין הזה, זה סימן שלא איכפת לי, וזו כבר תהיה בעייה. נו... גם אני שירתתי בשטחים ועשיתי שם דבר זה או אחר במהלך 25 שנות סדיר ומילואים שטהרני השמאל היותר אדוקים לא היו עושים. זה עניין של מידה. האל הטוב, רוחו של קרל מרקס, ורוחו של ישעיהו ליבוביץ' יסלחו לי. אני מקווה שגם היא תסלח לי על היחס הזה. אני רק בנאדם.

הלילה חלמתי שפלג מסייע לי באיזה עניין שקשור בהחלטה שאני צריך לקבל בעבודה ומופעל עלי לחץ מכיוונים מנוגדים. זה היה חלום מורכב ומפורט שכלל גם תפילה בבית הכנסת 'תחכמוני', שאחרי כן חזרנו לבית של סבא בשכונת גאולה. סבא כבר מת, אבל סבתא (שבחיים נפטרה כשש שנים לפניו) הייתה שם וקיבלה את פנינו. פלג היה מבוגר, לבש טלית, התפלל, ודיבר בעורכדינית שוטפת. כנראה שקיבלתי איזו הצצה אל עתיד שבו הוא לא הילד שנכנס מדי לילה למיטה שלי ודורש שאגיד לו לילה טוב, אלא העתיד שבו הוא מבוגר ועוזר ומביע דעה. כך גם אורית. בשבילי היא תמיד הילדה שקמה בלילה בבכי כשהייתה בת ארבע, וסיפרה שחלמה שכולם קיבלו גלידה והיא לא. 

זה קשר שאי אפשר לנתק. לא שלא ניסיתי. במשך שנים היו לי איתה ריבים מכוערים, וכל מיני חשבונות קטנוניים כמו שרק אני יודע. על עניין מרכזי בחיים שלי למדה משיחת טלפון שביקשה ממנה להגיע לבית החולים. את ג' שהיה מבני ביתי במשך כמה חודשים, והיווה גורם משמעותי בחיים שלי, לא ראתה מעולם. במשך ארבעים שנה קורים הרבה דברים. לא על הכל יש לנו שליטה.

יש המון דברים יפים. א' היא הראשונה מבין כל בני משפחתי שראתה את ש', ועד כמה שאני זוכר גם אמרה עליה דברים טובים. זו זכות שתישמר לה. יש עוד הרבה דברים. לא הכל אפשר לספר כאן. או בכל מקום אחר לצורך זה.

אז זה פחות או יותר הפוסט הכי אישי שכתבתי אי פעם, ועם הקוראים הפוליטיים / פילוסופיים / אקטואליים הסליחה. הפוסט הבא יעסוק כמובן בניתוח גרמשיאני של "צעדת המיליון". אבל זה כבר יהיה בחודש ספטמבר המר והנמהר, טפו טפו טפו מלח מים מלח מים, שהגיע כמעט בלי ששמנו לב.

הרבה מזל טוב לא'. עד מאה ועשרים.

חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה הם אנשים שמכירים אותי מכל מיני מקומות. הקשר הווירטואלי שיש עם רבים מהם הוא דרך הפייסבוק, לאחרונה גוגל פלוס, וידי רבה גם בטוויטר. יש לי ארבעה עשר עוקבים, ואין לי מושג למה. אז כל האנשים האלה יודעים שאני די ברקיע השביעי כי פירסמתי מאמר ב"זמנים" שנקרא "עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקאית", וזו הפעם הראשונה שמשהו פרי עטי מתפרסם בכתב עת מדעי ממש עם ביקורת עמיתים. ידעתם שזה יגיע גם לכאן, נכון? כי כשיש לי משהו להשוויץ בו אני לא מתבייש. אני גם יפה כמלאך האל.

המאמר עצמו הוא די מעניין, אני חושב, אם אני יכול להעיד על עיסתי. הוא התחיל בעבודה סמינריונית שנוסחה כמו כתב אישום נגד אמריקה, האפל פאיי של סבתא ג'מיימה, ודגל הכוכבים והפסים, ואז ש' עברה וניכשה ממנה את הפיסקאות המתלהמות מדי, ואחרי כן הייתי צריך לצמצם ל-7,000 מילה, וגם הייתה עריכה מקצועית של "זמנים". אז מי שמחפש את הרטוריקה האבו אלמוגית הידועה לא ימצא אותה שם. גם הביטויים "מאמם", "מדאים ממש" ו"סבבה" לא נכנסו לשם, למרות תדירותם בפוסטים שלי, מה שאומר שהרבה יותר כיף לכתוב בבלוג, אבל הרבה יותר מרגש לכתוב ב"זמנים".

אני חייב תודה לד"ר אמירה גלבלום, וגם כתבתי לה את זה במייל, ואמירה - אם גיגול עצמי (כולם חוטאים בזה מדי פעם...) מביא אותך לכאן אז עוד פעם תודה. היא לימדה את הקורס על הליברליזם, שהיה פחות או יותר כמעט הכי מעניין בתואר (אני לא רוצה לקבוע מסמרות. בכל אופן זה היה קורס מאמם, מדאים ממש וסבבה), ואחרי שנדלקתי על הנושא גם כתבתי שם סמינריון, ואז אמירה הציעה שאהפוך אותו למאמר ב"זמנים" וגם שידכה אותי למערכת שם. מה שכן, יש להם רשימת המתנה מאוד ארוכה לפירסום, והם מצאו גם שהמאמר מתאים לגיליון מיוחד שעוסק בארצות הברית, אז חיכיתי די הרבה זמן, והיה שווה לחכות, כי אין כמו לראות את המאמר עם כל התמונות שהם מצאו, ועם העריכה המקצועית, והשם שלי לצד שמות אחרים, והאגו בשמיים... 

טוב, אני לא ממש מצפה שתרכשו את כתב העת, למרות שזה שווה כי יש בו מאמר מה זה מאמם, אז אני אתן תקציר מנהלים - במהלך שמונת העשורים הראשונים של המאה ה-20 עוקרו בכפייה 65,000 איש בארה"ב שסווגו כ"רפי מוחין". זה התאפשר בעקבות פסק דין מ-1927 של השופט אוליבר וונדל הולמס, שאיפשר למוסד בווירג'יניה בהנהלת אחד, ד"ר בל, לעקר בכפייה בחורה בשם קארי באק שאובחנה על ידי בל דנן כ"רפת מוחין". יש כאן סיפור די עצוב, כי כמובן שבאק לא הייתה רפת מוחין ולא בטיח, אלא עבדה אצל קרוב משפחה שאנס אותה והכניס אותה להריון, ורצה לוודא שזה לא יקרה שוב, והאנשים הטובים במוסד לרפי שכל בווירג'יניה עתרו בשמה לבית המשפט העליון, כדי לקבל פסק דין שמאפשר לעקר אותה.

עיקרו של המאמר הוא בשאלה, איך התאפשר כל הדבר הזה במדינה בה "זכויות הפרט" במובן הליברלי, המצמצם את התערבות המדינה למינימום, והנה מתאפשרת חדירה גסה לתחום האינטימי ביותר של הפרט? אז אני לא אחזור כאן על כל הניתוח. כמובן שזה מסתדר עם משטרים שמראש חיבבו את הרעיון של 'הנדסה חברתית' כמו הנאצים, שהייתה שם תכנית עיקור כפוי של 'בלתי כשירים' שהפכה לאחר מכן לתכנית הרג, ולהבדיל, הסוציאל דמוקרטים בשבדיה, שהפעילו תכנית עיקור נרחבת בעקבות רעיונות לא מי יודע מה מבושלים עד הסוף של הזוג מירדאל, והמירדאל הנקבה ממש קיבלה פרס נובל לשלום - המירדאל הזכר קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם האייק. אבל אני מראה במאמר שזה מסתדר יופי גם עם ליברליזם, יוזמה חופשית, שוק פרטי וכל זה. רוצים לדעת איך? תקראו את המאמר...

לפני כמה שבועות כתבתי על 'חוק החרם' שהוא הפרטה של האידיאולוגיה. המחוקק הישראלי חשב שזה מאוד לא יפה להחרים את ההתנחלויות, אבל לא הפך את זה לעבירה פלילית אלא השאיר את זה ליוזמה הפרטית של האזרחים. אז גם כאן יש הפרטה של האידיאולוגיה, והמעקרים למיניהם עיקרו לרוב באופן פרטי. פסק הדין של הולמס לא נקרא "באק נ. וירג'יניה", אלא "באק נ. בל". גופים פרטיים בעולם ליברלי מופרט. מופרט עד אבסורד. לא צריך בשביל זה אפילו 'ניאו ליברליזם'. ליברליזם ישן וטוב מספיק, כנראה. לקארי באק הוא הספיק.

המסקנה האישית שלי, ואני לא כותב אותה במאמר, היא שבאמת, ההגנה הליברלית על 'זכויות הפרט' לא מגנה מכלום. היא לא מגנה אפילו מחדירה גסה לתחום הפרט, נוסח מה שעשו לקארי באק האומללה ולעוד עשרות אלפי 'רפי מוחין' כמותה, שזה בדיוק מה שההגנה הליברלית על 'זכויות הפרט' צריכה להגן מפניו. האמת היא שכמו שהראיתי למעלה גם הסוציאל דמוקרטים לא הבריקו בקטע הזה בדיוק. אז מה עושים?

רולס - איך חזרנו אליו בדיוק? - לא נורא - כותב על 'שיווי משקל רפלקטיבי'. שאם מיישמים את עקרונות הצדק שלו, והולכים צעד צעד עד הסוף, ואז כשמרימים את מסך הבערות יוצאת לנו פתאום חברת עבדים, או חברה שיש בה את 'הסדר העדה הדתית', אז צריך פשוט לעשות פריש מיש ולהתחיל מהתחלה עד שיוצא משהו סביר. את זה צריך לעשות תמיד, לא רק בהקשר של 'מסך הבערות' של רולס. האדם הסביר צריך תמיד לבחון את הדעות שלו, ולנסות לקחת אותן עד הסוף. אם הוא מגיע לאושוויץ, לגולאג, או למיטת הניתוחים של ד"ר בל במוסד לרפי שכל בווירג'יניה, אז הגיע הזמן לבדוק מה לא בסדר ולהתחיל מהתחלה. צריך לעבוד עם שכל ישר, ו"מן דעלך שניא לחברך אל תעביד" כמצפן.

טוב, יש לנו מהפכה על הראש, וצעדת המיליון עוד כמה ימים. יש קשר. בסך הכל ראינו ש"היד הנעלמה" לא עובדת. שכלכלת השוק החופשי מבטיחה יתרונות שלא מתקיימים, ושצריך לחשוב מהתחלה. גם סולידריות הולך. החבר'ה היקים הגרמנים שהביאו לכאן את האאוגניקה בשנות השלושים בשדה הפסיכיאטריה, לא ממש הצליחו, למרות שמה שהם כן הספיקו מעורר חלחלה. (כאן זה מאמר של יותם פלדמן מהארץ, שדי מפחיד לקרוא, וכאן עוד פוסט של דליה וירצברג-רופא, חברה טובה וכותבת מעולה שגם נוגע במקומות האלה)  בסך הכל זה תפס רק בשוליים. כי מה, שיהודי יעקר יהודי? איפה נשמע? אז היום, כשיש שווים ושווים פחות, וכשהסולידריות הלכה פקאקט, יהודי יכול לעשות ליהודי כל דבר, וגם לערבי, וגם לכל מיני אחרים שיש כאן, ואת זה בדיוק המחאה החברתית באה להפסיק. אז אני צועד ביום שבת. וגם אתם, שמעתם?!

פוסט על ארבעה חמישה דברים לא קשורים.

* לפני שבוע בערך העליתי לכאן פוסט בו תהיתי האם האנשים שחוסלו ברפיח הם אכן אלו הקשורים לפיגוע באילת. בינתיים עבר שבוע, וגם דובר צה"ל הוציא גירסה רשמית, ולא פחות מידיעות אחרונות מעלה אותן שאלות שהעליתי אני, רק אחרי שהצטבר מידע רב נוסף וכמובן גם הרוגים נוספים משני הצדדים. מי שרוצה לקרוא ולהבין אז זו כתבה ממש מעולה של אורן פרסיקו בעין השביעית שדי סוקרת את העניין הזה. אז קיבלתי 189 תגובות רובן די עויינות, ולא הגיע לי, כי ידיעות שאל בדיוק אותן שאלות שאני שאלתי, ואותם לא מאשימים שהם ססססססססמולנים עוכרי ישראל וכל זה. אז אם כל זה נכון, יש לי חשש חמור שאנחנו במלחמת 'תראו ציפור' (ביטוי שמצאתי בטוויטר, לא זוכר מי הגאון), שנועדה כמעט במכוון ובמוצהר להסיט את תשומת הלב מהמחאה החברתית, כמו שמנסים להסיט את תשומת לבו של ילד קטן. הבעייה היא שבמלחמות יודעים איך להתחיל, אבל באיזה שהוא שלב זה יוצא משליטה. או שטיל פוגע איפה שלא צריך לפגוע ונהרגים הרבה אזרחים, או שפתאום מופז משמיע קולות וציפי מאגפת מימין ולא רוצים לצאת לפלפים, אז קצת מסלימים, או שיכולים לקרות כל מיני דברים, ואופס עצבנו את מצרים, ואופס פתאום חייבים להיכנס לעזה ופה ושם, שלא לדבר על כל המסכנים באמת שצריכים לשבת במקלטים, או אלו שסתם נהרגים. לא חראם?  

* ה'שיר בהמתנה' שלי הוא השיר האהוב עלי, "להיות אדם" של זוהר. ה'שיר בהמתנה' של ש' הוא השיר האהוב עליה "נצמדנו" של שלומוארצי. אני לא מסוגל לשמוע את שלומוארצי. היא לא מסוגלת לשמוע את זוהר. אני חושב שאני הבנאדם שמתקשר אליה הכי הרבה ושומע הכי הרבה את השיר כי בדרך כלל היא גם לא עונה לי. היא מתקשרת אלי אחת לכמה זמן כשהיא צריכה שאקנה משהו במכולת בדרך הבייתה. היום ענתה לי בתשובה למשהו, "באתי לעולם לא שאלו את פי", והבנתי שהשיר הזה מתגלגל לה בראש לאחר שהתקשרה אלי (באמת הייתה צריכה שאקנה משהו בדרך חזרה מלוטם). למה אנחנו עושים את זה אחד לשני? מה הפיתרון? שהשיר בהמתנה שלה יהיה של זוהר, ושלי של שלמה? ששנינו נבחר שירים שלא גורמים סבל אחד לשני? שנכיר זה בטעמו המוזיקלי של זה? שלא נתקשר אחד לשני? יועצי הנישואים שבין קוראי מתבקשים להביע דעתם.

* מתי כבר יאיר לפיד יעבור לפוליטיקה ונוכל לקרוא עליו בעמודים היותר שוליים של החדשות, ולא נצטרך לקבל את המניפסטים האלה בחוברת של שבת מדי שבוע? 

* בפוסט הקודם כתבתי ש'גדל, אשר, באך' לא יתורגם לעולם. יצאתי אידיוט, ואני נורא שמח על זה. ביום חמישי הייתי בזב"מ לבחור עטיפה לספר החדש ('רוח צפונית' והמעצב הוא אימרי זרטל וזו זכות גדולה!) וישבתי שם עם שרה ביח"צ כי אני נורא אוהב אותה, ואז ראיתי שמישהו באמת תירגם את 'GEB' והוא יוצא לאור בעברית ממש בשבועות הקרובים! לפני שמונה שנים ישבתי עם הילה בלום בזב"מ ודיברנו על זה שמתבשל תרגום, אבל ראיתי שזה לא קורה, וכבר הרמתי ידיים. אני לא יודע מה הביא לתרגום הזה, ואם זה אותו תרגום שדובר עליו (שמונה שנים זה זמן סביר לתרגום הספר הזה, אפילו מעט מהר מדי), אבל אני חושב שזו החדשה המו"לית הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, חוץ מזה שהספר שלי עוד מעט יוצא לאור. אבל אם אתם יכולים לקנות רק אחד אז תקנו את דאגלס הופשטטר. ואז תחסכו עוד קצת ותקנו גם את שלי.

* נסיים במשהו מוזר - 

"שלי תנצח, ותרכיב את הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הראשונה זה עשורים רבים. או אז, שלי תבנה כאן ברית חדשה בין הממשלה ואזרחיה תוך התבססות על חזון הצדק החברתי והמוסרי של אבות הציונות ונביאי ישראל, במדינת מופת עתידית כזו, גם חלום השלום המלא עם שכנינו, שהיום מסונף רק לצד אחד של המפה הפוליטית, יהפוך לקונצנזוס. אז יודה השמאל הקיצוני בטעותו בבחינת 'מודה ועוזב ירוחם' ומציון תצא תורת הצדק והשלום". 

"אין בכוכב הלכת הזה שם דומה לשמו של סטלין. הוא מאיר כלפיד חירות זוהר, מתנופף כנס קרב של מיליוני עמלים בעולם כולו; הוא רועם כרעם, מזהיר את המעמדות הנידונים לכליה של בעלי עבדים ומנצלים... סטלין הוא לנין של היום! סטלין הוא מוחה וליבה של המפלגה! סטלין הוא נס של מיליוני בני אדם במלחמתם למען חיים טובים יותר." פראוודה, 19 בדצמבר 1939, מובא אצל ריצ'רד אוברי, 'הדיקטטורים', עמ' 106.

אז הקטע של הכותב הנכבד מטמקא עוד לא שם, אפילו די רחוק, אבל עוד מאמץ קטן וזה מגיע לזה. פולחן אישיות הוא פולחן אישיות, וההתייהרות על הניצחון העתידי, ופירותיו, נשמעת לי מה זה פולחן אישיותית. הכתיבה של האדון הנכבד מטמקא היא מגוחכת בעיני, ועברה את סף הלגיטימי, במיוחד כשהיא מתחילה בפסילתם של אחרים שהתרעמו על דברי יחימוביץ' לגבי הקונסנזוס של ההתנחלויות, כ"שמאל סהרורי". "סהרורי" הוא מי שחושב שיחימוביץ' תהיה ראש ממשלה אחרי הבחירות הבאות. איכשהו הסופרלטיבים האלה וההערצה הזו מתאימים יותר לסטלין ופחות ליחימוביץ'. יחימוביץ' היא עיתונאית שעברה לפוליטיקה, לא מילאה מעולם, ככל הידוע לי, תפקיד ניהולי כלשהו, אחת משישה מתמודדים בבחירות למפלגה שגודלה כיום שמונה מנדטים, ואשקרה כל הסופרלטיבים האלה גדולים עליה. אני רוצה לחשוב מה הייתה אומרת יחימוביץ' העיתונאית על קטע מסוג זה שהיה מפורסם על מישהו אחר. אז כל ה'תנצח בבחירות', וחזון הצדק החברתי והמוסרי של אבות הציונות ונביאי ישראל' ו'מדינת מופת' גדולים עליה בעשרה מספרים. כמיטב המסורת, מי מבין ננסי העבודה שינצח, יתמודד על הכבוד לקבל משרד 'חברתי' בממשלת ציפי או ביבי. מה שלא יהיה רע, אני חושב, כי אני חושב שהיא צריכה להוכיח עצמה קודם בתפקיד שר הרווחה או שר הקליטה לפני שתבקש את אמוני למשהו רציני יותר. אני מקווה שגם היא יודעת את זה ושהשתן לא עלה לה לראש. אם היא מאפשרת למישהו ממקורביה לכתוב עליה את הדברים האלה, אז כנראה שיש שם בעייה. וזו עוד סיבה לא לבחור בה.

שבוע טוב.