הבלוג של אבו אלמוג

בשבת הקרובה נציין עשור למאורעות אוקטובר 2000. יש אירוע יהודי-ערבי בנצרת, שלמרות שהודעתי בפייסבוק שאני מתכוון להגיע, כרגע הסיכויים נראים נמוכים. בשל בטלנות גרידא. ובכל אופן, אני רוצה לחלוק כמה זכרונות מהאירוע.

למקום בו אני גר הגעתי בראשית שנות התשעים, והעשור של הניינטיז היה מבחינתי די גן עדן של שוטים. מאוד נהניתי לגור במרחב שבין סח'נין לעראבה, לראות את עצמי כמשתלב, רק בשל כך שהיו לי ממש חברים ערבים (!), שביקרתי בבתיהם וישבתי איתם על כוס קפה, שהייתי קונה במכולת השכונתית, ובחומוסיות הסודיות הפזורות פה ושם במרחב שבין הקניון של דבאח לבית הקפה בלוטם, שנראו מקומות מאוד קוסמופוליטיים, גליליים, שלווים, של דו קיום.

בבוקר של האירועי אוקטובר עצמו היו מוזמנים אלי חברים לעל-האש של ראש השנה. בבוקר עצמו האזנתי, מודאג, לרדיו. אני חושב שביום שלפני כן נחטפו החיילים בהר-דב, הבלגן בשטחים כבר היה כמעט כאן, וערביי ישראל הכריזו על "יום הזעם בהזדהות עם השטחים" או משהו דומה. ובכל אופן, ב-11 בערך אשתי סברה שחסר לנו פיתות ושתייה קלה ושלחה אותי לסח'נין להביא פיתות טריות. על אף שהתרעתי בפניה שהיום הוא יום הזעם, הובהר לי היטב שבין זעמם של הערבים לבין זעמה היא, עדיף לי לבחור בזעם האישי פחות. וכך מצאתי את עצמי במכולת במבואות סח'נין בערך ב-11 בבוקר. הרחובות היו ריקים, ועלי הסתכלו כאילו נפלתי מהירח. בעל המכולת מכר לי בשתיקה עויינת את מה שביקשתי, והסתלקתי משם בטיל, ואם תשאלו אותי, לא שנייה אחת מוקדם מדי. אני חושב שאני היהודי האחרון שאינו לובש מדי משטרה שהגיע לסח'נין באותו היום. לא שבתי וביקרתי בה למשך חצי שנה לאחר מכן.

אחרי כן הכל  די מטושטש. אני זוכר די הרבה שמועות, ואת אותו יום מטורף שלא הצלחתי לחזור הביתה מהעבודה, נתקעתי ליד כאוכב עם האוטו במרחק של מאה מטר מבריקדה של מקררים ישנים, צמיגים בוערים, ומשליכי אבנים. חיכיתי עד שהגיע הג'יפ הירוק של מג"ב, שנכנס באם אמא שלהם, ופשוט נסעתי אחריו, והמשכתי משם הלאה. אני זוכר שדיברו על סבבים של שמירה וחלוקה של נשק בש.ג., אבל לא זכור לי שהשתתפתי בסבבים האלו. חלוקה של נשק לאזרחים נראה לי גם אז וגם עכשיו רעיון אווילי, אבל לא ארחיב. אני זוכר את השמועות על האירוע בלוטם, לא רחוק מאותו בית קפה שעליו דיברתי קודם. כמדומני שבאותו האירוע נהרג אסיל עאסלה, שעל שמו כיום רחוב בעראבה. השמועות דיברו על נסיון של תושבי עראבה לעלות בהמוניהם על לוטם. דיברתי עם ידיד שהיה שם, בצד ה"פורע" ונראה שהשמועות היו מעט מוגזמות. ובכל אופן, זה יצר אצלנו לא מעט היסטריה.

אחרי כן הדברים חזרו למסלולם. נמנעתי זמן מה מלמלא דלק בכאוכב, רק מכוח ההרגל. וכי מה אשמים האנשים בתחנת הדלק במה שעשו אנשים אחרים שאינם קשורים בהם? אבל המקום הוא מאוד נוח ונמצא על המסלול שלי, כך שחזרתי די מהר לתדלק שם. ולקנות פיתות בסח'נין (אין טובות מהן. כשהן טריות.) לקח לי כמה זמן עד שהסקתי את מסקנותי -

הנוכחות שלי כיהודי בגליל אינה מובנת מאליה. ונראית בעין רעה על ידי כמעט כל מי שמעורב בעניין. ממשלת ישראל שולחת אותי לשם כחלק מ"ייהוד הגליל" על מנת לחיות ביישוב סגור, המגודר בגדר גבוהה ובה שער כניסה צהוב הניתן לפתיחה רק על ידי הטלפונים של תושבי היישוב. האינטראקציה עם סביבתי מבחינת הממשלה צריכה להיות אפסית. יש לי את כרמיאל, לשם מה אני צריך את סח'נין? ההתיישבות שלי מקבלת עידוד (במענקים, בהטבות, וכיוצא בזה) כחלק מגורם חיצוני, זר לסביבתו, מתנשא ומנוכר. לכך מוסיפים התושבים עצמם, שלאחרונה נוטים לקבל החלטות ביישובים מסויימים המשנות את התקנון כך שיכלול סעיף "נאמנות". לא שיש תור של מיליון ערבים הממתין להתכנסות ועדת הקבלה ביישוב שלי. ראיתי גם את היחס הנפלא שקיבלה בתי, שלמדה בבית ספר יהודי ערבי, ואני יכול להסיק בדרך של אקסטרפולציה עד כמה נאים ונחמדים יהיו חייה של משפחה ערבית שבדרך של נס פרוצדורלי תעבור את כל הוועדות ואת כל המכשולים ותתגורר ביישוב. ובכל אופן, ההחלטות התקנוניות האלה גורמות לי לחלחלה. כך שהן הממשלה והן היישובים עצמם ותושביהם אינם רוצים בי כתושב הגליל במשמעות המלאה של המילה. הם רוצים בי כחייל יהודי במעוז חיצוני בלב אוכלוסייה עויינת, נוסח מסדרי הטאוטונים במזרח אירופה בימי הביניים. בזה אני לא רוצה.

שכני הערבים עצמם... חלקם הביעו דעתם על נוכחותי באירועי אוקטובר 2000. יש להניח שהם מסתכלים מלמטה למעלה על היישוב בו אני גר (אנחנו תמיד על ראש של איזה פיסגה מגולחת, שם שמים את הבתים הללו, עם גג הרעפים האדום המשופע, שנועד לסייע, כידוע, בסילוק השלג הכבד היורד כאן, בישראל, מדי שנה. מופת של התאמה לסביבה) באותה מידה של חיבה ורצון להשתלבות שבה מסתכלים תושבי הגבעות המגולחות והרעפים האדומים עליהם, למטה. בשנים שלאחר מכן, באין ספור ימי עיון על דו קיום, ושיחות נפש פוליטיות, שמעתי היטב גם את המילים המפורשות, וגם את הנעימה המשתמעת. יש כאלה שסובלים את נוכחותי כאן, הם רבים. יש כאלו שאינם רוצים בי כאן. גם הם רבים.

אני צריך להיאבק על קיומי כאן באופן אקטיבי. אני צריך לומר, ראשית לעצמי ולתושבי היישוב בו אני גר, שאני לא חלק מתכנית של "ייהוד". שאני רוצה להיות חלק מהגליל, חלק מהאדמה הזאת, ולא מגודר עם שער צהוב. לשכני הערבים אני צריך להראות שאני לא רוצה לקחת חלק בקיפוח שלהם, שאני לא מוכן להיות חלק מההפליה שלהם לרעה, שאני כואב את כאבם על כל מה שקרה להם כאן, אבל שאני כאן, ואני לא אלך לאף מקום. שגם אם חלקם ישוב ויתפתה אחר הנהגה כושלת, גם אם חלקם ינהג באלימות, גם אם חלקם יניף דגלי חיזבאללה, בסופו של דבר נצטרך לבנות כאן דו קיום, שלא מבוסס על אלימות, לא מצידנו ולא מצידם, לא מבוסס על הנפת דגלי חיזבאללה מכאן, ותכניות ל"חילופי אוכלוסיות" משם, ושאנחנו חייבים לחיות ביחד, ולדבר, ולהיות שכנים. ואני לא אוותר עליהם. יחד אתם אדרוש את השוויון, את סיום הקיפוח והאפליה. אם ירצו בי ואם לא ירצו, אני שם, ואני לא מתכוון ללכת לאף מקום. עוד יגיע היום שבו גם ממשלת ישראל, וגם שכני מכל מין וסוג יכירו באמת הבסיסית והברורה, שיש רק דרך אחת לדו קיום - לא דרך ההסתגרות וההתנשאות, לא דרך האלימות, לא דרך הקיפוח, ולא דרך הקיצוניות, אלא דרך של הידברות, של שכנות טובה, של אהבה משותפת לאדמה שאותה עלינו לחלוק. על זה צריך להאבק. זה אינו מובן מאליו. גם אצלנו וגם אצלם.

חוויה של סוף שבוע, כאשר בשמונה בערב, בנסיעה ליד איצטדיון דוחא בסח'נין (טחנו אותנו 3:2, פתח תקווה. מה יהיה?) הודיע לפתע הרדיו כי יש פקק שנמשך מצומת צלמון עד לצומת גולני, הביאה אותי שוב לחשוב על רעיון אותו ניסחתי בקצרה בפוסט קודם, לפני כחצי שנה -

"רעיון בעקבות ל"ג בעומר, לא ממש קשור - אוטונומיה יהודית / ערבית בגליל. לסגור ולהלאים את מירון. לדרוש עשרת אלפים דולר מכל מי שרוצה להיכנס. להיות מין שווייץ קטנה כזו של קברי צדיקים, שמנצלת את הטמטום והבורות השוררים במדינת תל אביב ובמדינת ירושלים. לרעות עיזים כל השנה ולהרוויח את הכסף הגדול בל"ג בעומר, ולקנות בו עוד עיזים. לאסור על ייצוא גבינת עיזים מחוץ לתחומי המדינה. לנהל שוק שחור של גבינת עיזים ולעשות מיליונים מהתלאביבים! רעיון לפוסט עתידי מפורט יותר..."

אני שב ונזכר ברעיון מרגש זה בכל פעם שאני רואה את עדרי התלאביבים האיומים, שועטים בשבילי הגליל עם הארבע על ארבע שלהם (מה זה שועטים. הם בדרך כלל נעים בשיירות. באמפר צמוד אל באמפר, כל הדרך מתלאביב במהירות של עשרה קמ"ש. ואז כשהמכונית הראשונה מגיעה אל היעד נגמר להם הזמן והם חייבים להסתובב ולסתום את הדרך חזרה. מה משמעותו של ריטואל זה איני יודע, ואשמח אם יש מי מקוראי שהשתתף בטקס היולי, פגאני, זה ויסביר לי את משמעותו). ושלא תחשבו שזה רק התלאביבים, שבאים לסוף שבוע ומשאירים אחריהם רק אדי דלק ופקקים, זיהום סביבתי וחורבן. ראיתי את ההרס הנורא בסביבות מירון אחרי ל"ג בעומר. האנשים האלה פשוט לא חושבים שיש אנשים שממש גרים כאן. אנחנו בשבילם מקום אקזוטי לעלות בו על קברי צדיקים, לאכול גבינת עיזים, ולחזור למרכז. אז זהו. לא עוד. מי שרוצה לבוא - שישלם, והרבה, במעבר גבול. מבחינתנו זה יהיה להיפטר מהנטל הנוראי שמטילה עלינו מדינת תל-אביב ומדינת ירושלים המסתגרת והלאומנית. במכה אחת פשוט להיפטר מכל השטחים, ביבי אבו מאזן, וכל ההקפאות האלה. יעשו אלו מה שהם רוצים. אנו - בשלנו! ובחול המועד זה, בו מגיעים התלאביבים בהמוניהם, מצאתי לנכון לפרסם את המניפסט הראשוני. את האלטנוילנד שלי.

יש לי הרהורים ראשונים על גבולות - מחוז הצפון של משרד הפנים. בלי מחוז חיפה. על חיפה חבל, בגלל הנמל והאוניברסיטה והבאהים וכל זה, אבל מרוויחים את זה שהקריות בחוץ. לא נורא. נבנה נמל בנהריה, ואוניברסיטה בכרמיאל. כמובן שנחזיר את הגולן. המדינה היהודית הערבית בגליל תהיה נקיה מכיבושים. אנחנו גם לא צריכים את זה. אין שם משהו מי יודע כמה,חוץ מהיקב בקצרין שמייצר גוורצטרמינר שאי אפשר בלעדיו, אבל נאלץ בצער רב להחזירו ביחד עם השאר, והרווח הפוליטי והמוסרי בהחזרתו גדול מאוד - אנו מושיטים יד לשלום לשכנינו! גם לכם תלאביבים. ההיפרדות תהיה, כמובן, בדרכי שלום, בהסכמה.

שיטת הממשל תהיה כמובן מונרכיה אוליגרכית מתונה מעורבת בדמוקרטיה קונסוציונלית. לאחר חמש שנים של לימודי דמוקרטיה הגעתי למסקנה שהמקום והזמן המעולים ביותר להתפתחות הרוח האנושית היו וינה של שלהי המאה ה-19. פרויד! הרצל! שנברג! מאהלר! קלימט! רק אומרים יוגנדשטיל וכולי רועד מהתרגשות. נוכל לחזור על זה כאן. הקיסר ירום הודו יהיה יהודי (אני שומר את התפקיד לפלג. אני אהיה העוצר), והוזיר הגדול ערבי. כמובן שאנחנו מדברים על משטר כלכלי המבוסס על סוציאל דמוקרטיה נוסח שבדיה בשנות החמישים, מה שמוביל אותנו לבעייה הבאה -

איך מבססים כלכלה במדינה שמשאב הטבע העיקרי שלה הוא זעתר? אז תיירות, והרבה. יש דברים שהם חייבים. הם לא יכולים בלי מירון, ונראה את כל הרווקות הדוסיות האלה בלי יונתן בן עוזיאל. בעל רציתן? ז' תקבלו! לשלם במעבר. לשלם במכס. לשלם בכניסה. ורק אז להתפלל. כן, גם את! כל מיני יישובים ומוסדות מושכי מטושטשים וניו אייג'ים יקבלו את אותו היחס. רוצים צימר בלי מים זורמים וחשמל, להתבודד למדיטציה על פיסגת הר גבוה? אז אתם יודעים בדיוק מה לעשות. לקבל ויזה (יש תור של חצי שנה, אבל אפשר לקצר, אתם יודעים), להירשם מראש באתר האינטרנט, לעבור את הבחינות, לקבל אישור ממשלתי (משרד התעופה היוגית... נשמע לא רע, ובטח פחות הזוי מהשר לאיומים אסטרטגיים. גם את כבוד השר לאיומים אסטרטגיים לשעבר השארנו דרומה לנו, לא רווח נקי? ואם הוא ירצה לבוא לבקר, אז נצטרף לשורה הארוכה של מדינות בהן הוא פרסונה נון גראטה.) ובקיצור - חמישים אלף דולר והסוףשבוע שלך.

חשבתי גם על לגליזציה מסויימת לקנביס, גידול לשם ייצוא, תוך שמירה על אי החוקיות במשטר הפנימי של המדינה החדשה (אנו רואים את המציאות נכוחה ופרט לעראק זחלאווי המשפר את המחשבה, איננו זקוקים למטשטשים מלאכותיים!) אבל הבעיות הטכניות, החוקיות והמוסריות בעניין פסלו את הרעיון. יש לנו מספיק מוצרים בתחום הכנאפה וגבינת העיזים שאנחנו יכולים להיות בהם מונופול לא רע, וכמובן גרעיני עפולה, מה שמביא אותי לרעיון הבא -

שיטת המילט הפסולה תבוטל, ותושבי המדינה היהודית ערבית בגליל לא יחולקו לעדות דתיות, ויוכלו להינשא זה לזה כאוות נפשם (שוב התזה. ניחשתם שזה יבוא, נכון?) מה שאומר שאצלנו יהיו נישואים אזרחיים וגירושים ללא אשם (כמובן, נתייעץ במומחים מובילים כמו אורית קמיר בשביל לקבוע את השיטה המדוייקת לגירושים שלא מקפחת את האישה, מה שגירושים ללא אשם יכולים לעשות אם מיישמים אותם לא נכון). הרב הראשי (אצלנו אין ספרדים ואשכנזים) יהיה בקשי - דורון, אם הוא יסכים, כי הוא פירסם מאמר מה זה מתוק על זה שצריך נישואים אזרחיים. עפולה תהיה בירת הנישואים והגירושים. נקים שם בית משפט ענקי למשפחה, והיכל עירייה, ויבואו אלינו מכל קצוות המזרח התיכון בהם שולט המילט - מירדן, וערב הסעודית, ותימן, וכמובן המפגרות שבמדינות המילט, מדינת תלאביב ומדינת ירושלים. יתחתנו אצלנו ויתגרשו בסבבה! עפולה תהיה לימסול של המזרח התיכון. רינו של אסיה. מה, לא כסף?

טוב. זו התחלה. אשמח לשמוע רעיונות ליישום, וכמובן הצעות ריאליות. אם תרצו - אין זו אגדה! וזה מזכיר לי שגם את החבר'ה האלה מאם תרצו נשאיר דרומית לנו. אצלנו יהיה חופש אקדמי מלא. מרצה שמאלן, פוסט ציוני, תומך בלימוד הנכבה ונרטיב אלטרנטיבי - מקומך איתנו. הרשם עכשיו!

הפוסט הזה נכתב בשש בבוקר ואני ער כבר שעה. למי תודה, למי ברכה? לאלי ישי!

אף פעם לא הייתי אנטי דתי במיוחד. לא עם הרקע המשפחתי שלי, ולא עם היישוב שאני גר בו וכן הלאה. "שינוי" העלתה לי את הסעיף, על אף שכמויות מאוד נכבדות של בני משפחתי הקרובים הצביעו לליצנים האלה, אני תמיד חשבתי שזו קיצוניות לא ממש ראויה. בקיצור תמיד הייתי אדם מתון מהבחינה הזו. אבל אלי, הפעם הגזמת. כאילו אם בתור שר פנים אתה גזען ומגרש ילדים מהארץ ומסית כנגד אוכלוסיית העובדים הזרים, אז אני יכול להגיד שזה בגלל החינוך הנוראי שקיבלת (ושאתה דואג להנחיל לעוד ועוד אנשים) שלא ממש טרח להפגיש אותך עם אנשים שונים ממך, ולחבב אותם עליך. אז אני מקווה לטובתך ולטובתי שבקרוב תפרוש לעולם שכולו לימוד תורה עם הדומים לך ולא תצטרך לראות עוד ערבי / סתם לא יהודים מכל מיני צורות / עובדים זרים שגם הם מה לעשות לא יהודים / כל מי שלא דומה לך ולא חושב כמוך, ותוחלף בידי שר פנים פלורליסט, הומניסט והומוסקסואל (מבין מה זה מיעוט נרדף, ומכוח זה מגלה אמפתיה מובנית. תנו לנו שר פנים הומו. נהיה כמו בגרמניה. הוא גם יוכל לסדר חתונות וכאלה. מה, רק לגויים מגיע? בכלל כמו "הכיסא הדתי" בבית המשפט העליון, ו"האישה" המצחיקה הזאת שצריכה להיות חברה בממשלה, אז מגיע לנו גם "הכיסא ההומוסקסואלי" בממשלה. זה ישפר מאוד את הממשלה, וגם ייתן ייצוג נאות לאחוז נאה מאזרחינו, הייתי אומר אפילו יותר ממה שיש חרדים ספרדים. תנסו, מה יכול לקרות? ולא, הומו בארון לא תופס. כאלה כבר היו לנו בממשלה. אני רוצה אחד כזה שצועד בראש מצעדי הגאווה, אחרת זה לא שווה.). אז אתה לא אשם, כי אני באמת, רוב הדתיים שאני מכיר, הם פחות חשוכים ממך, ופחות גזענים ממך, וזה לא משהו שקשור לדת. אבל השעון קיץ, זה רק בגלל שאתה דתי, ותדע לך שאתה משניא עלי את הדת.

אז הגענו לסוכות. בערך כשאלמוג עמדה על דעתה, ודרשה סוכה, לפני למעלה מעשור, קניתי סוכה כזאת של נחלים, ממוטות ברזל, וכמה שנים טובות הייתי מקים אותה מדי שנה. היה נורא כיף, ומסורתי, וישבנו בה לפחות ערב אחד ואכלנו ארוחת ערב והקישוטים נכנסו לנו בפנים, והיה נורא צפוף, אבל נורא כיף, ושרנו שירים, וסיפרנו סיפורים, והילדים ישנו בלילה בסוכה, והיה סבבה, מורשת ישראל סבא. אז לפני שנה לרמי ועליזה ממול לא הייתה סוכה וביקשו את שלנו ומאז היא נשארה שם, ודי התאהבתי בסידור הזה. הילדים כבר גדולים. סוכה זה כבר לא גליק גדול. וגם לא קישוטים. ואני לא ממש צריך את זה. אבל, פלספן כתמיד, חיפשתי סיבה. אתם יודעים, קאנט, והמקסים הקטגורי. הרי קאנט בטוח לא היה מפסיק פתאום לבנות סוכה אחרי עשר שנים רק בגלל שנשבר הז'. צריך איזה סיבה טובה.

וזו באה. במסגרת התזה המופלאה (נכון ידעתם שאגיע לזה) אני נאלץ לעיין בכתביו של פרופסור אליאב שוחטמן. גם כשהפרופסור עצמו לימד אותי משפט עברי (ותיכף תראו איזה קליבר יצאתי. שוחטמן, בזה הצלחת!) העיון במשנתו ושמיעת דעותיו, שמה לעשות הן מנוגדות לחלוטין לשלי, היו עבורי מהנות כמו טבילה בבריכה של שמן מנועים משומש ביום קיץ חם. אז הביקור מחדש בעולם הזה לא ממש עשה לי את זה. אבל, זה הכרחי כדי לתת את הבסיס האמפירי המוצק לתזה שלי הנשענת על כרעי תרנגולת. ושם, בספר לנדוי, במאמר המוכתר "לשאלת הנהגתם של נישואים אזרחיים במדינת ישראל" נתקלתי בפנינה הבאה, שסיפקה לי את הסיבה האידיאולוגית המוצקה מדוע אין ברצוני לבנות סוכה. והנה זה בא -

"אין ספק שבמישור העקרוני מוסמכים חכמי ההלכה לכפות נורמה דתית על מי שאינו רוצה לקיימה . לפי הברייתא (כתובות פו ע"א) מי שמסרב לקיים מצוות עשה, כגון עשיית סוכה ולולב, מכים אותו עד שתצא נפשו."

אמאל'ה! אז מהר מיהרתי אל הברייתא בכתובות פו ע"א ושם מצאתי דו שיח בין שני אמוראים מהדור החמישי רב פפא ורב כהנא, במסגרתו מעלה כהנא באמת את דעתו ההלכתית שמי שלא עושה סוכה ולולב מכים אותו עד שתצא נפשו. אז דבר ראשון למה ברייתא? הרי ברייתא זה עניין של תנאים, וכאן יש לנו אמוראים? אז תפסתי אותך שוחטמן או שיש משהו שאני לא מבין?

אבל להרוג בנאדם כי לא עשה סוכה? ומה אם הוא כבר בן 43 כמעט ונתפס לו הגב? מה אם יש לו אלרגיה ללולבים? מה אם סתם לא בא לו וזה נראה לו אידיוטי? כהנא, פפא, תרגעו! אז כהנא, אתה והנכד שלך מאיר, לכו תחפשו אמורא ג'ינג'י שינענע את הלולב שלכם. אני לא עושה יותר סוכה בפרנציפ! ולכל היתר, וגם לאליאב שוחטמן שבסך הכל כתב מאמר מעניין שעוזר לי מאוד בתזה - חג שמח!