איך עובד מנגנון הזכרון הזה? מה קורה שמישהו לא זוכר דברים ופתאום, הוא שומע שיר,רואה תמונה,קורא כתבה בעיתון והאסימון הזה
נופל,פתאום
לפני כמה פוסטים באחת התגובות ,ידידי אבו אלמוג כתב לי שאני צריך פעם אחת ולתמיד לכתוב על המלחמה שלי,מלחמת יום כיפור וכתבתי לו שחוץ מאת היום הראשון למלחמה אני לא זוכר כלום,אולי תמונות כאן ושם,הבזקי זכרונות,אני לא זוכר מקומות,אני זוכר שמות של צירים שיכול להיות שהייתי בהם וגם יכול להיות שלא ,כי כל הזכרונות התערבבו במהלך השנים.
לפני מפגש הגרעין האחרון דיברתי עם חבר שהיה ביחד איתי במלחמה ההיא,בסוללה אחרת באותו גדוד וכמעט ביחד אמרנו שאנחנו לא זוכרים כלום מהמלחמה וגם אין כל כך את מי לשאול כי אין לנו קשר עם אף אחד מהגדוד ובכל החיפושים באינטרנט על הגדוד שלנו במהלך המלחמה לא מצאתי כלום.
כאילו לא היינו שם,כאילו כל מה שעשינו התאדה.
וכבר כמה שנים שאני רוצה לפנות למפקדת קצין תותחנים ראשי או איך שקוראים להם שם ולבקש חומר כתוב על הגדוד שלנו במלחמה ולא עשיתי את זה עד היום,לא יודע למה לא,
אבל ברור שכל הקטע הזה של חוסר הידיעה ובעיקר השכחה הזאת קצת מטריד אותי.
כאמור צפיתי ב,אלבומים" וראיתי את יובל בנאי מדבר על המלחמה בלבנון,מה זה עשה לו ואחכ קוטנר השמיע את השיר הזה שאגב שמעתי אותו כבר עשרות פעמים בעבר והוא לא עשה לי כלום ואז נפל לי אסימון.
אז זה לא שהזכרון של מה היה במלחמה ההיא חזר לי,הוא לא,אבל תנו לי לקחת אתכם בצורה מסודרת לפחות ליום הראשון של המלחמה. שבו נוח,זה לא יהיה קצר:
איבדתי את אמא שלי כזכור לכם באביב של שנת 1969 הייתי בכיתה י'
היום כשאני מסתכל אחורה אני יכול לומר על הדבר הזה שני דברים מאוד חשובים לגבי עצמי:
האחד שזה היה אובדן ענק,רק היום או בשנים האחרונות מאז אני הורה אני יכול להבין ולהכיל את האובדן הזה
אז לא הצלחתי להכיל את האובדן וכדי להמשיך לתפקד הדחקתי,לא בכיתי,לא דיברתי על המוות,לא מה זה עשה לי,כלום
ואף אחד במשפחה לא ממש ניסה לבדוק מה קורה איתי בפנימי שלי
בעיקר כי כל אחד התעסק עם הצער שלו
אבא שלי היה צריך להתמודד גם עם האובדן וגם להמשיך לגדל שלושה ילדים ותינוק שזה עתה נולד ואני מניח שלא היה לו פנאי להתעסק בנפש של ילדיו הגדולים,היום אני מניח שהוא הניח שנסתדר
הדבר השני שהיום או כבר לפני כמה שנים בעת שהיה לי הבלוג הבנתי ,שהמוות של אמא שלי הציל אותי,וזה על פניו יכול להשמע נורא ואיום אבל זה נכון
אין דרך אחרת לומר את זה
אמא ואבא שלי הפכו להיות הורים בגיל מאוד צעיר,התקופה כמובן הייתה אחרת לגמרי מהיום
אמא שלי הייתה בת 19 ואבא בן 18 וחצי,כל אחד מהם "ברח" ממשהו אני מניח.
אמא שלי מאמא דומיננטית מאוד שדאגה לכל העולם ואשתו, כרופאה שהקריירה שלה הייתה כנראה חשובה לה לפחות כמו המשפחה שלה אם לא יותר ואבא שלי מסבא צייר שבקושי פרנס את משפחתו וחי די במצוקה כלכלית.
בדיעבד אני חושב שהם חשבו, שאם ינשאו ויצאו לחיים יהיה להם טוב יותר.
אני הייתי הילד הבכור והם תלו בי את כל יהבם.
במסגרת יום ההולדת 60 שחגגו לי לפני שבוע ,אחותי פשפשה ביומן שאמא שלי כתבה ומסתבר שתיעדה את מעשי
ובאחד הדפים של היומן אמא שלי מספרת שטליק בגיל 3 והיא מאוכזבת שאני מפחד ממים (מהים למעשה)
ואחותי אמרה שהיא בחיים לא הייתה כותבת את זה
כאילו למה יש לה ציפיה שילד בן 3 לא יפחד מהים? זה הרי נורמלי לגמרי שכך יהיה,הרי זו לי הפעם הראשונה שנלקחתי לים
ואחכ פיתחנו את הנושא ואחותי הודתה במשהו שאני אומר אותו כבר כמה שנים
היו להורים שלי ציפיות מאוד גדולות ממני כילד בכור,ואני מה לעשות לא מילאתי תמיד אחרי הציפיות שהיו להם
והם לא ויתרו,או שאולי אמא שלי לא ויתרה
היא חשבה בין השאר שאני צריך להיות תלמיד טוב ואיך יכול להיות שאני לא.
והלחץ שהטילו עלי היה כבד מנשוא (בגילאים מאוחרים יותר כמובן) שהשיא או אחד השיאים שהם ביקשו מהנהלת בית הספר בו למדתי בכיתה ד' להשאיר אותי כיתה כי הם חשבו שאולי יהיה לי קל יותר עם ילדים צעירים ממני.
וזה לא שבית הספר דרש את זה,או משהו כזה,הציונים שלי היו סבירים בהחלט
אבל בדיעבד אני יודע היום שהייתה לי הפרעת קשב ודיסקלקוליה ,אני יודע, כתבתי את זה בהרבה פוסטים בעבר ואני מבקש סליחה ממי שמתחיל להשתעמם כבר מהחזרה שוב ושוב על הדברים האלה אבל בשביל להבין דברים שקרו אחכ אני חייב לחזור אחורה.
עניין הפרעת הקשב והדיסקלקוליה לא היה ידוע כמובן בזמנים ההם ,אבל אמא שלי חשבה שמשהו לא בסדר איתי והיא לא ידעה למה והיא סחבה אותי לפסיכולוגים ולאיבחוני איבחונים כדי להבין למה אני לא מצליח בלימודים,למה אני לא מטאור כמו שאבא שלי היה
רק חבל שהפסיכולוגים האלה שאליהם נלקחתי לא אמרו להם מה קורה לילד שמשאירים אותו כיתה,מה זה עושה לנפש שלו,מה זה עושה לבטחון העצמי שלו
נדלג הלאה ונגיע לתיכון,הייתי תלמיד נורא ואיום והורי לא הניחו לי,לקחו מורים פרטיים וישבתי כמעט כל יום אחרי הצהריים ולמדתי עם מורים פרטיים מתמטיקה,אנגלית,ביולוגיה וכימיה פיזיקה (ככה נהייתי שמאלני אגב על הדרך ,כי המורה הפרטי שלי לכימיה ופיזיקה היה מראשי השמאל הקיצוני בארץ בשנות ה70,אז מה הפלא:-)
עם אבא שלי למדתי ערבית ואבא שלי לא היה אדם סבלני ,הוא היה מתרגז נורא מהר ולא היה נעים להיות במחיצתו כשזה קורה וזה אני אומר בלשון המעטה,תאמינו לי.
למרות זאת הציון שלי בערבית עלה ,יכול להיות שלמדתי בגלל הפחד ממנו ,ממש ככה
כשאמא שלי מתה הלחץ נעלם בבת אחת,ככה ,אחרי כמה שנים שישבו עלי,לחצו חזק פתאום יכולתי לנשום,אף אחד לא התעניין בי,
אף אחד לא שאל אם עשיתי שיעורים,אם הלכתי לבית הספר,ואם הלכתי האם נשארתי כל השעות,
בבת אחת הכל נעלם ואני הלכתי לבית הספר אבל לא למדתי כלום.
חוץ מזה שזה היה בית הספר האכסטרני הראשון בירושלים ולמדו שם רק מקצועות לבגרות,כלומר חלק למדו וחלק סתם בילו שם את הזמן עד הצבא
אני הייתי מהחלק שבא להעביר את הזמן שלו עד הצבא.
כשהתחיל להתקרב הצבא די חששתי,מצד אחד היה לי ברור שאני הולך לצבא ומצד שני פחדתי,
הייתי ילד,נכון שהייתי בן 18 אבל כמו שכתבתי כבר בעבר הייתי ,לייט בלומר',הכל קרה לי לאט ובגיל מאוחר יותר
ולא חשבתי כמו גם אחרים שאני בשל לצבא.
הפתרון הכי טוב שיכולתי למצוא באותו זמן היה לצאת במסגרת גרעין נחל לשלת מוקדם ואחכ להשאר במסגרת עם החברים גם בצבא
וכך היה.
היה לי מאוד קשה בטירונות,הייתי חייל מה שקראו אז צ'וקו מוקו,לא היה לי כושר גופני בגרוש,הייתי רזה ונמוך(מה שהיום אני לא,רזה,נמוך נשארתי)
ובמסעות ארוכים החברים שלי העדיפו שאני אשכב על האלונקה וגם זה לא היה תענוג גדול בעיקר בגלל רגשות האשמה
אבל עברתי את הטירונות ואחכ הלכתי לקורס קשר ואחכ חזרתי למסגרת של הגרעין בהאחזות ואחכ הלכנו ביחד למחלקת משק
ואז הגיע השלב בו היינו צריכים להפרד לחצי שנה וללכת לאימון מתקדם.
חלק מהחבר'ה הלכו לנחל המוצנח,חלק הלך לשריון ו3 אנשים ואני ביניהם הלכנו לתותחנים.
הזמן המדוייק של הפרידה מכל החברים וההליכה למסגרת אחרת לגמרי התרחשה בחודש מאי 1972
צריך להבין שהיום מי שמתגייס לתותחנים עושה טירונות תותחנים ואחכ הולך לשבטה ללמוד את מקצועות התותחנות
מכניסים אותו בהדרגה למה שהוא הולך לעשות,מסבירים לו דבר או שניים על חיל התותחנים על מה הם עושים ונותנים רקע
לנו לא עשו קורס ולא שום דבר
ביום בהיר אחד הגענו לקת"מריה בצריפין העלו אותנו לאוטובוס ונסענו ונסענו ונסענו ונסענו
כשהגענו למחוז חפצנו ראינו רק חול,היינו בסיני ,במקום שקראו לו הג'ידי ובמרחק לא גדול יכולנו לראות את תעלת סואץ
והכי גרוע שכל אחד משלושתנו הוצב בסוללה אחרת
כלומר הייתי לבד.
הג'ידי היה תעוז שמסביבו לא היה כלום,הייתי בן 19 וחצי,ילד וגרנו בתוך בונקרים
לא לקח הרבה זמן ונכנסתי למשבר נפשי
היה ברור לי שאני חייב לצאת משם אחרת מצבי הנפשי ידרדר
הרגשתי נורא לבד,רחוק מאוד מהבית,היציאות היו אחת לשלושה שבועות,שבוע בבית ואני לא הסתגלתי מהר למצב
ביקשתי ללכת לקב"ן כדי לצאת משם אבל בזמני הקב"ן לא היה מישהו שממהר לשחרר על רקע נפשי,תישאר ותתגבר הוא אמר
ולא ממש הייתה לי ברירה.
אני אדלג על פרק הזמן שבין השהיה בג'ידי ואגיע למלחמת יום כיפור.
היינו ברפידים בכוננות ובשבת ה6 באוקטובר 73 התחלנו בשעה 10 בבוקר לרדת עם התותחים על מובילים לכיוון טסה.
טסה היה בסיס גדול של צהל בגזרה המרכזית של סיני
המובילים הורידו את התותחים בסביבות 13:00 ואנחנו התארגנו והתחלנו לנוע בסביבות 13:30 לכיוון התעלה
ב14:00 הגיעו מטוסים.
אני בכלל חשבתי שאלה מטוסים שלנו בהתחלה ואז הם התחילו לרדת לכיוון שלנו ואני זוכר כמו היום את הטה טה טה טה טה,רעש כדורי המקלעים של המטוס בחול 2 מטר מאיתנו.
לא צריך בכלל לומר שמאוד פחדתי
אם יש תחושה שאני זוכר עד היום מהמלחמה ההיא זה את הפחד והתחושה מוחשית כמו אז
זה משהו שתופס אותך בגרון,גורם למין מחנק כזה ולא עוזב
והתחושה הזאת של פחד איום,פחד מהמוות מן הסתם ליוותה אותי בצורה כזאת או אחרת כל המלחמה
היינו לבד שלושה ימים,לא ידענו כלום מלבד העובדה שכל הזמן ירו עלינו
ולנו נאמר שאנחנו יורים על מעוזים שלנו כדי לא לתת למצרים להכנס למעוזים.
לא הפסקנו להלחם שלושה ימים ולילות,לא צריך לתאר את התחושה,אתה עייף, הפגזים של התותח כבדים ,הרעש שבכל פעם שיוצא פגז מחריש אוזניים ואין לך זמן לסתום את האוזניים כי אתה עסוק בלהלחם ולירות כמה שיותר כי רק ככה האנשים במעוזים ינצלו והאחריות כבדה
ושמענו אותם,בקשר ושמענו אותם נופלים אחד אחרי השני ואף אחד לא בא לעזור זה רק אנחנו שירינו
לא חיל אוויר ולא מילואים,רק אנחנו ילדים בני 18,19 ו20 סוללה של 4 תותחים באמצע שום מקום,אנחנו צריכים להציל את המולדת וזו לא הייתה קלישאה בזמן הזה,ממש לא
היום ששמעתי את השיר "התותח מצלצל פעמיים" פתאום חשבתי שיכול בהחלט להיות שאז נתקפתי בהתקף חרדה מאוד גדול שבכלל לא הייתי מודע לו.
שהפחד שתקף אותי בשעות הראשונות למלחמה וחשבתי שעבר, לא ממש עבר וליווה אותי לאורך כל המלחמה ואחכ במערב אפריקה ואחכ במלחמת ההתשה ברמת הגולן ועשיתי כל מה שאמרו לי והייתי חייל סביר ותוך כדי גם התבגרתי והבנתי עוד כמה דברים
ואותו פחד אולי לא נעלם ,אולי הוא הפך לסוג של שכחה.
כי אולי כשאין ברירה וצריכים להמשיך לתפקד מביאים מתוכך את המנגון המוכר שעוזר להתגבר על דברים ואחד מהם זו ההדחקה והשכחה
וככה כמו שעברתי את המוות של אמא שלי והדבר היחיד שעזר לי בזמנו להתגבר על הצער זו הדחקה
ככה גם עשיתי עם המלחמה
יותר מאוחר עם השנים דיברתי עליה ,גם על אמא וגם על המלחמה עם פסיכולוגית אליה הלכתי לטיפול הפעם מרצוני
אבל מסתבר שהטיפול הכי טוב שאפשר לבקש זה מה שאתה עושה עם עצמך,כמו הכתיבה כאן בכתיבה מפוכחת ואמיצה בלי להסתיר מעצמי בלי לעשות הנחות.
יש אנשים שהתהליך לוקח להם שנה שנתיים ויש אנשים שגם אחרי 40 שנה התובנות לא מפסיקות להגיע כמו במקרה שלי.
אז אולי האמנזיה הזאת של המלחמה עוד לא הסתלקה לה לגמרי,אבל אולי היום אני יכול לומר שמצאתי מנעול וצרור מפתחות ועכשיו צריך רק למצוא את המפתח הנכון שיפתח את המנעול החלוד הזה שמחכה כבר 40 שנה שיפתחו אותו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
