התחושה הכי חזקה שלי כשצפיתי בהספד בכיכר רבין ואחכ בלוויה שהייתה אמורה להיות קטנה ומשפחתית והפכה למפגן של אהבה
היא תחושה שהלך המר"ן שלנו,של כל אחד ואחת מאיתנו,איש שלאור שיריו גדלנו,התחנכנו,טיילנו ,אהבנו ,בכינו וצחקנו
אז נכון שלא כמו בלווית הרבובדיה העיר לא נסתמה מאנשים ,אבל עוצמת האבל ותחושת האובדן דומה .
אהבתי שנתניהו הופיע לטקס ואמר מילים מהלב,בלי קלישאות ובלי דיבור של פוליטיקאים,האמנתי לו כשאמר שהוא אוהב את אריק,הייתה גם שמועה שבאחת הפרשיות של נתניהו ,איינשטין צלצל אליו כדי לומר לו כמה מילים טובות ומחזקות,אני לא יודע אם זה נכון אבל מכל הסיפורים שנשמעו היום ברור שזה היה האיש,מכיל,נותן,בלי חשבון,אהבתי את השירה הזועקת והצרודה של שלום חנוך ואת ההספד של מוני מושונוב שהביא אריק אחר,הבן אדם,פחות הזמר.
כל היום הזה משדרים שירים וסיפורים על איינשטיין,מדליקים נרות בכיכר רבין,שמים צעיפים של הפועל תל אביב ליד הבית שלו בחובבי ציון 40 ובאים לשים אבן על הקבר הטרי בבית הקברות ברח' טרומפלדור
התחושה קשה ואמרתי כבר שהיא דומה לזאת שהייתה לי בלילה שרבין נרצח ואני לא מגזים,גם אז הייתה תחושה של אובדן,של מורה דרך שהלך לנו וגם היום זו התחושה
לא הייתי אמור לכתוב פוסט נוסף אבל הרגשתי שאחרי הלוויה חשוב לי להוסיף כמה מילים
ואולי עוד שיר,"ילדים של החיים" תשימו לב למילים של הבית האחרון