במסגרת משימת השרביטים ,ידידי אבו אלמוג כתב שם על הפעם הראשונה שדיבר  בטלפון סלולרי וזה היה בצבא.

אני מניח שזה קורה אצל כולנו ,משהו שאתה קורא אצל מישהו אחר ,מדליק  זכרון ישן או כמה זכרונות ישנים ועליהם אני רוצה לכתוב.

הקשר הטלפוני  בשנים שאני הייתי בצבא 71-74 לא נעשה לצערי בטלפון סלולרי,בבסיסים גדולים היו טלפונים ציבוריים שבעזרת אסימון התקשרנו.

אבל במקומות רחוקים כמו דרומית  למעבר הג'ידי המקום בו שכנה סוללת התותחים שבה שירתתי חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור לא היה טלפון חוגה

זה מוזר אגב איך הזמן מתעתע,הסתכלתי עכשיו בקישור שהבאתי ולתדהמתי ראיתי שהג'ידי נמצא מערבית למיתלה ואני זכרתי שמיקום הגדוד שלנו היה דרומית לצומת פארקר,כלומר דרומית מזרחית למקום שחשבתי שנמצאנו,

יכול להיות שהסוללה הראשונה אליה הגעתי ישבה דרומית למעבר הג'ידי,אבל אני עברתי באיזשהו שלב לסוללה  אחרת בגדוד  ואולי היא באמת ישבה דרומית לצומת המיתלה בסמוך למצבת פרקר, שהייתה ממזרח למעבר  אני זוכר בברור שהאוטובוס שהחזיר אותנו מחופשה עבר את המיתלה,בצד שמאל ישב גדוד שריון  (גדוד 46 או 52 אבל אני לא זוכר של איזו חטיבה )ואנחנו ישבנו יותר קדימה ימינה

בכלל אם מדברים על דרכים בסיני, צומת פרקר הייתה צומת דרכים ,לצפון הוביל כביש שהביא אותך לביר תמדה ולביר גפגפה הלא היא רפידים,הכביש דרומה  הוביל אותך לראס סודר ,הכביש מזרחה הוביל הבייתה ,לאילת ומערבה  לתעלת סואץ

אני זוכר בדידות מאוד גדולה במקום הזה שהיו בו 4 תותחים גדולים מוסווים ברשת הסוואה ,מחופרים במחפורת,בחוץ חום של מדבר סיני ואנחנו ישנים בבונקרים שנבנו מתחת לאדמה,ממש יורדים לתוך בונקר ששם חיים כשאתה לא נמצא בכוננות.

והייתי ילד שהגיע מהנח"ל,לא הייתי עד אז לבד בצבא אלא עם הגרעין וכשאתה בקבוצה,הרבה יותר קל להתגבר על קשיים ,פיזיים וודאי נפשיים.

הגענו לתותחנים כ7 נחלאים בלבד מהמחזור ופיזרו אותנו בין סוללות הגדוד ואני צורפתי ל2 נחלאים שלא הכרתי

לקח לי זמן להשתלב,כאמור הרגשתי בודד והקשר עם בני ובנות הגרעין שלי היה דרך מכתבים בלבד,אז כתבתי,הרבה ,גם שירים,לא משהו להתגאות בהם,הם היו בוסריים,מלאי רחמים עצמיים וגעגוע והיה לי קשה

טלפון כאמור לא היה ,פעם בשבוע לערך בדרך כלל ביום שישי הייתה מגיעה לסוללה ניידת קשר שדרכה היית יכול להתקשר הבייתה.

בתורך היית  ניגש לניידת ,חייל היה  מתפעל עבורך מין מכשיר טלפון צבאי,היית מקושר למרכזיה צבאית (מצ"א ירושלים או מצ"א תל אביב) לטובתך כדי שזכרת את מספר הטלפון של הבית שלך ואז הקשר הי מוקם,אבל מה אתה יכול כבר לומר שמסביבך עשרות חיילים שגם רוצים לדבר עם הבית או  אם היית בר מזל והייתה לך חברה

תוך כמה דקות הית מדבר עם כל בני ביתך שבעורף נושפים חבריך שמתגעגעים כמוך  לחום של הבית לקול של אמא ואבא וכו'

וזהו

אני לא הצלחתי להתגבר על העצב והדכאון והפתרון שמצאתי היה ללכת לקבן ולבקש לעבור למקום יותר קרוב לבית.

הזמן שפגשתי את הקבן היה לערך חודש לפני מלחמת יום כיפור,אני זוכר את  הזמן המדוייק כי הקבן לא ממש התרשם מהעצב והדכאון שהייתי שרוי בהם,לא עזרו סיפורי היתמות  שניסיתי לגייס על אמא שנפטרה 4 שנים קודם ושרק עכשיו בצבא התחלתי לעקל את האסון,קבנים בתקופה ההיא היו כנראה קשוחים..

הוא פתר אותי  באמירה שבשבוע שאחכ אנחנו יוצאים לנופש באשקלון,שבוע אחכ אנחנו ברגילה ושבוע אחכ אנחנו באימון גדוד וביום כיפור ודאי ישחררו אתכם הבייתה כך הקבן וניפגש אחרי יום כיפור סיכם,בנתיים תעבור את החודש הזה

טוב אז עברתי את החודש ואחכ הייתה מלחמה ואנחנו הגענו מעבר לתעלת סואץ, לאפריקה כמו שקראנו לשטח בו צהל ישב ורק בפברואר 74 עברנו חזרה לסיני ומשם עלינו לרמת הגולן ושם במאי 74 השתחררנו מהצבא

אמרתי שכשאתה קורא פוסט של מישהו אחר אז זה טריגר לעורר את הזכרונות שלנו? אבו אלמוג סיפר באותו פוסט על מחסום שאסר על אנשים להכנס לקלקיליה

אנחנו במהלך  השרות שלנו בסיני אני כבר לא זוכר באיזו מסגרת של פעילות ,נשלחנו  להקים מחסום פתע על איזה כביש שכוח אל בדרום סיני,אני חושב שהסיבה להקמת המחסום הייתה שמועה שאלוף הפיקוד לא מרוצה מהמשמעת של היחידות הסדירות בסיני ושהוא מתכוון לעשות סיור ומפקדת הגדוד שלנו רצתה להוכיח שחייליה ממושמעים וממלאים את תפקידם כהלכה

העמדנו מחסום כאמור בכביש שכוח האל  ההוא וחיכינו שאלוף הפיקוד יעבור ואנחנו נפגין חיילות מטורפת,אבל האלוף גורודיש האיום והנורא צריך להדגיש לא הגיע ואנחנו פרקנו עול כששמענו את הבשורה ,גם ממרחק השנים (42) אני מתבייש לספר מה עשינו,הגיע בחור בדואי בטנדר עמוס אבטיחים,עצרנו אותו והתחלנו לטרטר אותו,אני כבר לא זוכר בדיוק במה התבטא הטרטור,בטוח שהוא תרם כמה אבטיחים לסוללה בסופו של דבר ובטוח שהשפלנו אותו בדרך זו או אחרת

אני לא  זוכר שמישהו במפקדת הנגדוד התרגש מהמעשה וודאי לא נשפטנו,משהו שאני מקווה שהיום לא היה עובר בשקט

אני יכול בוודאות לומר עם זאת שזה מעשה שאף אחד בסוללה שלי לא חזר עליו עד שהשתחררנו

מסיני אגב ואחכ מאפריקה היינו יוצאים הבייתה באוטובוסים,הנסיעה לקחה שעות רבות,אל עריש  עם הילדים מצחצחי הנעליים(סח סח) והשקם הגדול הייתה השער לארץ המובטחת,אבל התחנה המרכזית באשקלון (שדוד שלי ניהל שם את המסעדה של אגד לשמחתי) הייתה ממש הבית גם אם כל אחד מאיתנו נזקק לעוד שעה או שעתיים להגיע לביתו הפרטי,אני חילקתי את החופשה שלי לשניים,בחלקה הראשון הייתי נוסע הבייתה  ובחלקה השני הייתי עולה למרום גולן שם ישבו בנות הגרעין שלנו לפני השחרור,היו גם פעמים שהגעגוע הביא אותי לנסוע מפאיד עד למרום גולן באותו יום ואחרי יומיים לנסוע הבייתה לירושלים

זה היה ממש מטורף.

בלי קשר:

אני ממש מקווה שהשופט רוזן ימשיך בדרכו הטובה ,יתעלם מעסקת הטיעון שרקחה הפרקליטות עם שולה זקן ויכה בה קשות,4-5 שנים בכלא יהיה גזר דין ראוי לאשה הזאת שניהלה את המדינה וקיבלה כספים רבים רק בגלל מעמדה

הדהימה אותי האמירה של אורי מנצור איש העסקים שנתן לזקן מיליון שקל למימון הגנתה רק בגלל שהייתה "עצובה" , מדהים, מיליון שקל מתנה רק בגלל שהאשה המסכנה הייתה הרוסה.

אני ממש מקווה שהעליון לא יהפוך את גזר הדין,פושעים,עושקים לוקחי ונותני שוחד צריכים לשלם כאחד האדם

אנחנו עוד נדבר על המשחק של קטמון ביום שישי  וגם על משחק הגמר של ליגות א' בין הפועל אזור בה אני גר ומסמפט לבין עירוני טבריה,אם אזור תנצח יש סיכוי גדול שהיחא תשחק מול קטמון,אבל עוד חזון למועד

עשיתי צילום ראות,משהו שחששתי ממנו מאוד (42 שנות עישון) ויצא  בסדר גמור,אני מתקרב לסיום הבדיקות ובנתיים הכל ברוך השם

אני סיימתי,תיהיו טובים

,