אחותי גרה בניו יורק,היא ציירת,יש לה סטודיו שבו היא מציירת שניתן לה על ידי העיריה 

את כל עניניה המנהליים,כמעט כמו כל אחד מאיתנו היא מנהלת דרך המייל שלה .

בשבת בבוקר אני מקבל  ממנה מייל (באנגלית) שאומר ככה:

"אני בלימסול קפריסין,נסעתי במונית ושכחתי  את הארנק ואת הפספורט,בבקשה שלח לי במהירות כסף"...

הופתעתי מאוד לרגע אבל מייד הבנתי שאין מצב שזו אחותי,ב11 בלילה (שעון ישראל) היא העלתה סטאטוס אחרון לדף הפייסבוק שלה בו היא מצולמת בסטודיו שלה בניו יורק,דבר שני ,מאז נישאה היא חותמת על המיילים שלה בשם המשפחה שלפני נישואיה ואליו צרפה את שם משפחתה השני

ואם היא כבר התקרבה כל כך למזרח התיכון,מה יש לה לעשות בקפריסין כשכולם מתגעגעים אליה בישראל?

השעה הייתה כאמור 11 בבוקר בישראל,בניו יורק עדיין לילה ואין  אפשרות לאמת לגמרי את העניין

אבל מייד שלחתי הודעת וואטס אפ בקבוצה המשפחתית ,צרפתי את המייל ששלחה  ושלחתי אותו לאחיי ואחיותי שגרים בארץ

לאף אחד מאיתנו  לא היה ספק שזה סוג של עוקץ ניגרי,לו היא הייתה באמת בצרה ,הייתה מתקשרת בטלפון למי מאיתנו בארץ ולא מחכה עד שמישהו במקרה יפתח מחשב ויראה את המייל

מאוחר יותר כשהבוקר עלה בניו יורק והיא קיבלה את ההודעות שלנו ומדף הפייסבוק שלה למדנו שעוד אנשים בניו יורק ובארץ קיבלו את אותו מייל והגיעו לאותה מסקנה : מישהו פרץ למייל שלה וניסה לגנוב את זהותה

מעבר לעלבון שחש אדם שפרצו לו למשהו מאוד פרטי,טרטרו קצת את קרוביו וחבריו,הסתבר לה שהיא לא יכולה להכנס למייל שלה,שם נמצאות תכתובות חשובות הקשורות בעבודותיה וזה  מסריח ומבאס

אין לי מסקנה ברורה מהסיפור הזה, לבד אולי מהעובדה שכל אחד אולי צריך שיהיו לו 2 כתובות מייל,כי בעידן הזה הכל יכול לקרות

,הרבה מחברי אפרופו 2 כתובות מייל , מחפשים (חלק כבר מצאו) ערי מקלט,כלומר בלוגיות אחרות בהם ימשיכו לכתוב אם ישרא יסגר או סתם התנאים המידרדרים יהיו בלתי נסבלים לכתיבה כאן.

המחשבה נכונה ,צריך להיות מציאותיים בסופו של דבר.

,אבל אני לא מסוגל להביא את עצמי אפילו לבקר כאורח בבלוגיות אחרות כדי לרחרח

אני לא מסוגל ואני לא מתיימר לשחק אותה סוג של קברניט שנשאר עד אחרון הניצולים על אוניה טובעת

ראשית אני לא מרגיש שהאוניה טובעת,יש סערה זה נכון,לעיתים סערה עזה, ומים חודרים אפילו כאן ושם לספינה,אבל  אני מאמין בצוות המנוסה ובחוזקה של האוניה ואני מאמין עדיין שבסוף נגיע לחוף מבטחים,קורים דברים גם אם לאיטם  ולא צריך לאבד תקווה.

הכותרת מתוך השיר המצויין של יקיר הבלוג גידי גוב-שלל שרב  למילים של מאיר אריאל ולחן של יהודה פוליקר

וזה הממתק של  הפוסט הזה גידי גוב ויודה פוליקר

אני סיימתי ,תיהיו טובים